אירן (נקראה גם אירנה ואיר'קה בפי משפחתה) צ'יזמדיה נולדה כבת זקונים למשפחה פרוטסטנטית בת חמש נפשות ביישוב ולקה בארה, בירת מחוז זמפלן שבצפון הונגריה על גבול סלובקיה. אביה יאן היה קצב ובעל כרמים ויקב, ואמה מריה עבדה כתופרת. אחותה הבכורה אולגה, כבת 22 בעת הכיבוש הגרמני, עבדה בחנות בבעלות זוג יהודי בשם ואלאר, ואחותה מלבינה בת ה-18 סייעה לאמה במלאכתה. בילדותן מת עליהן אביהן.
עם הכיבוש הגרמני הוקם באפריל 1944 הגטו בשטורליהויהי. אחיותיה אולגה ומלבינה העבירו אוכל לחבריהן היהודים שבגטו. הן עשו מאמץ מיוחד לנסות לארגן בריחה למשפחת ואלאר. האישה הייתה מוכנה לנסות, אבל הבעל סירב אמר שהוא מעדיף למות במקום שבו הכול מתים. הם נותרו בגטו וגורשו לאושוויץ.
בין מאי לאוקטובר 1944 שוכנו כ-210 גברים יהודים שנמנו עם פלוגת עובדי כפייה בבית ספר שבינו לבין בית משפחת צ'יזמדיה הפרידה גדר עץ. האם מריה ובנותיה אולגה, מלבינה ואירן החלו לרקום קשרים עם עובדי הכפייה על מנת לסייע להם ככל שלאל ידן. חרף מצבן הכלכלי, קנו בנות המשפחה מצרכים עבור עובדי הכפייה, בישלו עבורם אוכל שאותו הביאו בסיר גדול, והעבירו עיתון וידיעות על הנעשה בחזית. בית משפחת צ'יזמדיה שימש גם כמקום מפגש בין אותם עובדי כפייה שמשפחותיהם טרם נלקחו למחנות, לבין קרובי משפחתם שהגיעו ממרחקים לבקרם. היו בין עובדי הכפייה כאלה שקיבלו חבילות בדואר לפי כתובת בית משפחת צ'יזמדיה. כפי שהעיד מאוחר יותר אחד הניצולים: "הבית שלהן היה הבית שלנו". היהודים בפלוגת העבודה ידעו שבנות צ'יזמדיה נכונות לעזור להם גם אם הדבר כרוך בסיכון חייהן.
כאשר קרבה החזית הרוסית ולשמע ידיעות שהגרמנים עומדים להעביר את עובדי הכפייה למקומות אחרים, פעלו בנות משפחת צ'יזמדיה בדרכים רבות כדי להציל את היהודים עובדי הכפייה. הן החביאו כמה מהם בביתן, וסיפקו לחלקם שמלות נשים כדי לאפשר להם להימלט. נוסף על כך, הן חילקו את עובדי הכפייה לקבוצות, וכל אחת מבנות המשפחה הובילה קבוצה למסתור אצל קרוביהן בשלושה כפרים שונים. במשך כעשרה שבועות העבירו אולגה, מלבינה ואירן אוכל ליהודים במקומות מסתור שונים, כגון בכרמים, בבתים של קרובי משפחתן, בבתים נטושים, במרתפים ובעליות גג. בנות משפחת צ'יזמדיה הצליחו להציל 29 יהודים על ידי הסתרתם עד לשחרור האזור בדצמבר 1944.
פעולות הסיוע וההצלה שאותן נקטו בנות משפחת צ'יזמדיה נבעו מטוּב לב, מרגשות חמלה ומרצון לסייע לעובדי הכפייה היהודים שסבלו והיו תחת דיכוי. אף על פי שלא הכירו לפני כן את עובדי הכפייה, הן פעלו תוך סיכון עצמי וממשי של חייהן.
בינואר 1945 נישאה אירן ללדיסלב שוּרני (כונה גם לסלו, לטצי ונפתלי בעברית), עובד פלוגת הכפייה שאותו הצילה עם משפחתה. עד לעלייתם ארצה הם חיו בצ'כיה וניהלו חנות ספורט. ב-1949 הגיעו אירן ובעלה לדיסלב לישראל. אירן שלחה מכתב לאמה ואחיותיה בהונגריה שבו כתבה ש"קשה מאוד בישראל, אבל זאת הארץ שלנו". בעקבות מכתבה עלו ארצה גם אולגה פישר ובעלה קרול, ואחריהם מלבינה ואמה מריה.
לאחר שעברו את מחנה העולים שער העלייה שבחיפה וחיו בערים שונות בארץ, קבעו אירן וּולדיסלב את ביתם בנהריה. הם הקימו בביתם את "פנסיון שוּרני". ולדיסלב עבד גם כימאי.
אירן הייתה צנועה עד מאוד ובעלת נשמה יתרה. ביתה בנהריה היה פתוח לכל עולה חדש ונזקק, ואמה מריה צי'זמדיה, שגרה עימה, הייתה מאכילה, מלבישה ומלינה את העולים ומסייעת לכל דורש בחפץ לב.
ב-14 בספטמבר 1965 הכיר יד ושם באירן שורני (לבית צ'יזמדיה) כחסידת אומות העולם.
בארבעה בפברואר 2007 הלכה אירן (אורנה) שורני לעולמה בגיל 78. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בנהריה.
