מערך שעור בנושא: רציתי לעוף כמו פרפר – סיפורה של חנה גופרית

להורדת הספר: רציתי לעוף כמו פרפר – סיפורה של חנה גופרית

שיעור ראשון: ילדותה של חנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

עמודים 2–3 מתוך הספר

רציתי לעוף כמו פרפר – מבוא

בספר זה מתואר סיפור חייה של ניצולת השואה חנה גופרית. בעמוד הראשון של הספר מופיעים פרטיה המלאים של חנה ותצלום שלה כיום כאישה בוגרת, על מנת לתת לילדים עוגן של ביטחון בעצם הידיעה שחנה ניצלה. בנוסף, תמצאו במהלך הקריאה בספר עוגנים של אופטימיות ותקווה המסייעים לתלמידים להתמודד עם קשיים המופיעים בסיפור, כגון לכידות משפחתית, עזרה הדדית בקרב היהודים, תופעת חסידי אומות העולם וכן העלייה לארץ ובניית חיים חדשים לאחר המלחמה. מוטיב השימוש בדמיון כמפלט מפני סכנות העולם שבחוץ הוא המודגש מכולם, ואתו התלמידים יכולים להזדהות.

ייחודו של הספר הוא באפיון פרקיו על פי צבעים המופיעים בחלקים העליון והתחתון של דפי הספר, ואשר מסמלים מצבים שונים בחייה של חנה. כך, למשל, הוורוד מסמל את ילדותה, הכחול מסמל את חיי היומיום תחת הכיבוש הגרמני, החום את המחבוא באדמה, הצהוב את המחבוא בבית משפחת חסידי אומות העולם בוורשה, הירוק את השחרור והחזרה לחיים וכו'.

לשיעור זה נכתבו שישה מערכי שיעור. מערכי שיעור אלה אינם מנתחים כל פרק ופרק אלא עוסקים בנושאים המרכזיים שעולים מקריאת הספר. לצד מערכי השיעור צורפו חומרים מתחומי דעת שונים שבאים כתוספת לסיפור ומטרתם להעשיר אותו ולגוון. חשוב לזכור שהם אינם העיקר ואין הם מהווים תחליף לסיפור ולמערכים הנלווים אליו.

נושאים חשובים בלימוד פרק זה

במהלך השיעור יתוודעו התלמידים אל חייה של חנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש עיירת ילדותה, ביאלה ראווסקה.

משפחתה של חנה על רקע קהילה תוססת וחיה

פרק זה פותח במעין אודות של חנה על רקע תמונתה כאישה צעירה וחייכנית. אודות זו משמשת כעוגן של ביטחון עבור התלמידים שיודעים כבר בתחילת הספר שחנה, הגיבורה, ניצלה. דרכה הם מכירים את שמה המלא, את שנת הולדתה, את עיר הולדתה שבפולין, את שמות הוריה ושמות חבריה ותיאור קצר אך חשוב של נופי ילדותה – האנושי והגאוגרפי.

פרטים אלה מאפשרים לתלמידים, שבדרך כלל בגילאים אלה מבקשים לדעת כל שרק אפשר על הגיבור המרכזי של הספר, חיבור מידי אל חנה, ואף עונים על עיקרון חשוב בהוראת השואה של הדגשת הסיפור האנושי, "לכל איש יש שם". הסיפור האנושי חשוב ביותר ומשמש כעוגן של ביטחון משום שהוא זה שיוצר את הקִרְבה לגיבורה ולבני משפחתה.

חנה הוא שמי.

בילדותי קראו לי חנצ'קה.

נולדתי בפולין בשנת 1935, להורי הרשל וזיסל הרשקוביץ.

גרנו בעיירה ביאלה-ראווסקה עם עוד הרבה משפחות יהודיות ומשפחות פולניות [...]

הרבה שנים חיו היהודים בעיירה, בשכנות לתושבים הפולנים [...]

חברי הטובים היו מארישה, יאנק ובאשה, שכני הפולנים [...]

בקצה העיירה שלנו זרם נהר. בחורף, כשמי הנהר קפאו, החלקנו על פני הקרח.

נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 1–3.

 

חשוב להדגיש בפני התלמידים את הדמיון הקיים בין חייה של חנה אז לאלה של התלמידים כיום על מנת ליצור אמפתיה אליה – חיים רגילים המורכבים ממשפחה, חברים, משחקים, הורים גאים ועוד:

"אהבתי לשחק איתם מחבואים... שם הייתי עוקבת אחרי חגבים... מרוב עניין וסקרנות הייתי שוכחת שאני באמצע משחק מחבואים..."; "ידעתי לשיר ולדקלם המון שירים בפולנית... הייתה אמא מבקשת שאשיר או אדקלם והרבה פעמים העדפתי להמשיך לשחק עם הילדים..." 

נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 3.

נופי ילדות מגוונים

• נופי ילדותה של חנה, שלא בשונה מנופי ילדותנו אנו, מורכבים מסביבתה הקרובה: הורים, בני משפחה, חברים, קהילה, נופי עיירתה ומקומות שבהם אהבה לטייל ואליהם לקחו אותה הוריה.

• מקריאת המרחב הגאוגרפי של בתי היהודים בעיר, ובהם בית ילדותה של חנה, ניתן ללמוד על אופיים של יהודי העיירה ועל מידת זיקתם ל"רחוב היהודי" מחד גיסא, ולחברה הסובבת מנגד:

  "...הורי ואני גרנו בבית ברחוב הראשי. מול ביתנו גרה עוד משפחה יהודיה, משפחת נוימן. סבתא גרה במרכז העירה ליד השוק, והדודות שלי גרו בשכונה שתושביה היו יהודים. חברי הטובים היו מארישה, יאנק ובאשה, שכני הפולנים...". 
  נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 3.

• האנקדוטות השונות מילדותה המסופרות מבעד לעיניה של חנה מציירות תמונת חיים שמחה בחיק משפחה רחבה ושופכות אור אף על הקהילה היהודית שבתוכה היא חיה. קהילה פעילה ודינמית בעיירה פולנית טיפוסית, שרבים מבני משפחתה הקרובה היו חלק ממנה: סבים וסבתות, דודיה ובת דודתה. התמונה המצטיירת היא של ילדות פסטורלית, אופטימית ומאושרת בתוך משפחה חמה וקהילה דואגת. ילדות הטבולה בירק, מלאה במשחקי ילדות ובשירים.

שימוש בחומרים בין-תחומיים נלווים

עדויות, יומנים, זכרונות וסיפורת

נולדתי בוורשה בשנת 1931. אבי היה רופא. אני רציתי להיות נהג חשמלית. רציתי לעמוד נשען על הכיסא הגבוה ליד ידית ההיגוי ולהזהיר עוברים ושבים, כרכרות, עגלות ומכוניות בלחיצת רגל על דוושת ברזל שהפעילה פעמון בעל צלצול נעים לאוזן. עד שהבנתי שהשוטר הרבה יותר חזק, במיוחד שוטר התנועה, שבהנפת ידו מורה לכלי הרכב לעצור או לנסוע, והחלטתי שאהיה שוטר [...] זמן קצר אחרי שנולד אחי עברנו לכפר מפני שאמא ביקשה להרחיק אותנו מרחובות העיר הגדולה. מהלכלוך, הקללות, החיידקים. נכנסנו לגור בבית חדש, דו-משפחתי. אבא נסע כל בוקר למרפאה שלו בעיר והיה חוזר מאוחר בלילה. היינו מבלים אתו רק בימי ראשון. בקיץ הוא היה חותר אתי בסירה או בקָיָיק ובחורף היינו יוצאים שנינו לעשות סקי. כדי לראות את אבא הייתי קם מוקדם [...] הבאתי לאבא את נעליו אחרי שהתלבש ואחר כך ישבנו לאכול ארוחת בוקר.
אורי אורלב, משחק החול, בית לוחמי הגטאות למורשת השואה והמרד ע"ש יצחק קצנלסון, עמ' 7–8.

ואני ילד חולמני, מלא פנטזיות וסיפורים דמיוניים ואמא משתעשעת מסיפורי הדמיוניים. אני זוכר אור ואהבה, שמחה ורעש, צחוקים וטיולים, למרות הבטן המקרקרת מרעב לעיתים, והקור בלילות. בחצר אנחנו משחקים בכדור עשוי סמרטוטים שאמא קשרה. יש לנו בובות מגרביים ישנים ואמא תופרת כפתורים במקום עיניים. המחסן שבחצר מלא הפתעות. כל אוצרותינו. לכאן מביא אחי ברנאר כל מה שהוא אוסף בדרכו: חלקי עגלות ישנות, חלקי אופנים חלודים, קומקומים שבורים, ראשי בובות. 
משה (מוריס) רוט, ילד תרנגול, עקד, תל אביב 1998, עמ' 15.

נולדתי בלובלין, גדלתי בבית חסידי, בחצר גדולה, בבית שכל תושביו היו יהודים למעט השומר של הבית. בקצה החצר היה שטיבל חסידי, בו למדתי בחיידר, בשאר השעות שיחקתי בחצר... באותה חצר היו יהודים עשירים ועניים, אבל בשטיבל לא היה הבדל...

היינו נוסעים לרבי מאלכסנדר בראש השנה, היינו צריכים לנסוע לוורשה ומשם ללודז' ומשם לאלכסנדר, זו היתה נסיעה של לילה שלם. לי התחשק שיראו בי שאני זכאי לנסוע לרבה, הייתי בלי קפוטת משי, ואמא ואמא אמרו: עדיין לא!... בכיתי בלילות עד שהסכימו לתפור לי קפוטה והסכימו שאסע לרבה. 
תוך מאגר העדויות ביד ושם.

הבנים הגדולים למדו בישיבה, הבנות בגימנסיה העברית. כילד קטן, למדתי אצל הרב יוסל איצקוביץ, שמש בית הכנסת... אני גם זוכר את היום הראשון בו נשלחתי לחדר והרבי קרא לי אליו מן החצר שבה שיחקתי בכדור. בחיוך וברוך, הוא שאל אותי על... פרשת השבוע, ולמרותי היותי מתחת לגיל חמש, יידעתי להשיב לו על נח והתיבה. הוא שאל אותי מי היה המלמד שלי ועניתי: "יוסל השמש". הוא חייך ושוב צבט אותי בלחי. רצתי הביתה והגעתי כה נרגש וחסר נשימה משמחה שאמי נבהלה, שמא דבר מה אינו כשורה אצלי. אני עדיין חש בקרבי את האושר של אותו רגע. 
נחמן כץ, למנות ימינו כן הודע: סיפור הישרדות הקרבה והצלחה, ארה"ב 1999 , עמ' 14.

היינו משפחה מבוססת, קוצרת עמל כפיים שקדניות. העתיד נראה בטוח ומבטיח.
ארבעה ילדים היינו. הבכירה היתה אחותי דבורה, שמחוץ לבית נקראה דורקה [...] היתה בת שש עשרה למדה בבית הספר למסחר בוורשה [...]
בקיץ [...] שכר אבי למשפחתנו בית קיץ של פנסיון [...] התרועעתי גם עם ילדי הנופשים. מיד אחרי ארוחת הבוקר היינו רצים לשחק ולהתחרות במיני ספורט. כנער זריז הצטיינתי בתחומים רבים, אך מאחר שהייתי חלוש נעניתי לבקשת אמי והבטחתי לה שאנוח מדי יום אחרי הצהריים. זאת הייתי עושה בשכיבה בערסל [...] אהבתי להתבונן בצמרות העצים, במשחקי קרני השמש בין הענפים, אהבתי להאזין לרחש הרוח שהיתה מנשבת גלים גלים, תחלה בשקט ואחר כך בעוצמה גוברת [...] הכל היה שקט כל כך, ואף שפה ושם הידהדו קולות אדם, הייתי כמו בעולם אחר. אלפי מחשבות היו משתלטות עלי, ואני הייתי מסגיר את עצמי בידי דמיוני [...] 
דב פרייברג, שריד מסוביבור, רמלה 1988, עמ' 2–4.

הלימודים בבית הספר נגמרו. הימים בהירים, חמימים ומתחשק לברוח מן העיר... החבר'ה חולמים על שדות ירוקים, על חיי המחנה [הקיץ] הערים... ובערב אנחנו חוזרים אל העיר הרועשת, השוקקת חיים. מעולם עוד לא היו החיים כל כך מלאים שמש ושמחה ושאננות... 
יצחק רודשבסקי, יומנו של נער מווילנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגטאות, תל אביב תשכ"ט, עמ' 11.

על אדן החלון יכול הייתי לשבת בביטחון רב ולהביט למרחקים כאשר אהבתי. מכאן נראה היה הכול איתן ובטוח [...] הרחק דרומה נרמזו שוליו של הנהר הגדול החוצה את עירנו ומעבר לו העפיל מעלה תלול ומוריק. את השוליים הצפוניים היינו חוצים באוטובוס, בדרכנו לביקור השנתי אצל הסבאים, הוריו של אבא, בעיירה הזעירה. הדרך הייתה ארוכה, גדושה מראות וחוויות לא מוכרים... 
שלום אילתי, לחצות את הנהר, הוצאות יד ושם וכרמל, ירושלים תש"ס, עמ' 1.

גלרית תמונות- ראו בטאב הבא

שיעור שני: פרוץ מלחמת העולם השנייה – סוף עולם הילדות והתבגרות בטרם עת

עמודים 5–6, 12–13 מתוך הספר

הקדמה למורה

בשיעור הקודם למדו התלמידים על חייה של חנה בביאלה ראווסקה שבפולין, לפני מלחמת העולם השנייה. תיאור ילדותה הפסטורלית של חנה נקטע במשפט "מלחמה קשה פרצה וילדותי הנפלאה אבדה...". (נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 5.) בשיעור הנוכחי יש לשוחח עם התלמידים על הכיבוש הגרמני והשפעתו על חייה של חנה ועל חייהם של יהודי עיירתה סביב התיאורים הקיימים בסיפור. יש לקיים את השיחה באופן הדרגתי ובהתאם ליכולתם הקוגניטיבית והרגשית של הילדים.

המתודה המרכזית של שיעור זה, כיתר השיעורים, היא המתודה הסיפורית שמובילה את תהליך הלמידה ובתוכה מופיעים המושגים המרכזיים. חשוב לזכור שאין ללמד את המושגים במנותק מהרצף הסיפורי, שהוא העיקר בשיעור. גם אם המורה מרגיש צורך לעצור לרגע במהלך קריאת הסיפור בקול רם כדי להסביר מושג חשוב, יש לתת לתלמידים הסבר קצר ותמציתי ומיד לחזור לסיפור, קרי לקונטקסט ההיסטורי הפרטי שבו נמצא המושג.

המושגים שיילמדו בשיעור הם: מלחמה, עוצר, טלאי צהוב והדרה. להזכירכם, יש ללמד אותם באופן שטחי ועדין תוך מתן עוגנים של ביטחון שיאפשרו לתלמידים להתמודד עמם. הנושא הערכי המרכזי של השיעור הוא: ילדים מבוגרים.

שלבים בהתבגרותה של חנה לאור השינויים שחלים בחייה

מלחמה – הפרק הנוכחי פותח בתיאור מלחמת העולם השנייה ובהשפעתה על חייה של חנה, חייהם של בני משפחתה וחיי קהילתה. תיאור פרוץ המלחמה נכתב באופן שטחי וללא כניסה לפרטים קשים הנלווים למלחמה, על מנת לחסוך מהתלמידים תיאורים קשים. שימו לב שהטקסט מתאפיין בתמציתיות רבה וכולל רק את השנה שבה פרצה המלחמה, את גילה של חנה בעת ההיא ואת הגורמים המעורבים בה:

בשנת 1939, כשהייתי בת ארבע, פרצה מלחמה. חיילי גרמניה, המדינה השכנה לפולין, כבשו את פולין.(שם, שם.)

חשוב להימנע מתיאורים קשים על אודות הרס ומוות שהם לרוב תולדה של מלחמה. יש לקרוא את המשפטים הללו מבלי להתעכב עליהם. ניתן להסביר תוך כדי הקריאה את המושג בקצרה ולחזור מיד לסיפור.

עוצר – חשוב להסביר לתלמידים שבמדינה תחת כיבוש, כפי שהייתה פולין החל בראשון בספטמבר 1939, נועדו הגזרות הגרמניות לחיזוק שלטון הכיבוש, לניצול האוכלוסייה המקומית הכבושה ולמניעת מרידתה. מסיבה זו, לדוגמה, נאסר על כל תושבי העיירה לצאת מהבית לאחר השעה שמונה בערב (עוצר), כפי שמתארת חנה בספר (עמוד 5). גם כאן יש להסביר בקצרה את המושג ולהמשיך מיד לאחר מכן ברצף הסיפורי.

טלאי צהוב – עם כניסת הגרמנים לעיירה נחקקו חוקים וגזרות נגד התושבים היהודים בלבד, וזאת כדי לבודד אותם ולהשפילם, כגון גזרת הטלאי הצהוב:

ראיתי את אמא תופרת על המעילים שלה ושל אבא כוכבים מבד בצבע צהוב.

"אמא, מה את תופרת?" שאלתי.

"זהו טלאי צהוב, שאנחנו צריכים לענוד על הבגדים, בכל פעם שאנו יוצאים מהבית", ענתה אמא.

"כולם צריכים?" שאלתי.

"רק היהודים", ענתה אמא.

[...]

"אמא, להביא גם את המעיל שלי?" שאלתי.

לא!!! ילדים לא צריכים", ענתה אמא נבהלת." (עמודים 5-6)

בספר מתוארת באופן מכוון גזרת הטלאי הצהוב תוך כדי שיחה שמתנהלת בין האם לחנה. שיחה זו מהווה עוגן של ביטחון משום שהיא מדגישה את הקשר העמוק והפתוח בין האם לבת ואת הידיעה הברורה שחנה אינה לבד ושהאם והאב נוכחים ומגִנים עליה. כמו כן התלמידים לומדים שהגזרה אינה נוגעת לה ישירות משום שחובת הטלאי אינה חלה על ילדים. מקריאת הדיאלוג בין חנה לבין אמה ניכרים המתח והדאגה בעקבות ערעור מצבה של האוכלוסייה היהודית בעיירה, אולם חנה, כאמור, אינה לבד. (שם, שם).

הדרה – חנה עתידה להבין את משמעותו האמִתית של הטלאי שנועד לסמן את היהודים ולהשפילם, שעה שהיא תנסה ללכת לבית הספר המקומי. רק בסיטואציה קשה זו, המבדילה את חנה מיתר הילדים הנכנסים בשער בית הספר, מופיעים ניצנים ראשונים של התבגרות בטרם עת שעה שהיא מתחילה להבין את מלוא המשמעות המעשית שבסימון היהודים ואת גורלם השונה והקשה ביחס לסביבה הכללית. יש ללמד את השלבים בהתבגרותה המהירה של חנה יחד עם המושגים ההיסטוריים הנלווים, שראשיתם במושג הדרה:

מארישה נכנסה בשער, ואחריה אני.

"בוקר טוב", ברכתי את השוער.

"לאן את הולכת?" שאל,

"לבית הספר, לכיתה הראשונה", עניתי בגאווה, כשאני פוסעת קדימה.

האיש עמד בדרכי.

"את לא יכולה!", אמר בתוקף.

"אבל אני בת שש..."

"את יהודיה!", אמר, "ליהודים אין זכות ללמוד. בבית הספר הזה אין מקום ליהודים!"

הסתכלתי סביב. מארישה והילדים עמדו והקשיבו. (שם, עמ' 12).

מפגשה עם השוער בכניסה לבית הספר, כפי שתואר לעיל, ממחיש את הפער בין התרגשותה של חנה ביום הראשון ללימודים לבין תחושת העלבון הנורא והמשפיל שחוותה. שלב זה מהווה המשך לתהליך התבגרותה של חנה ולדרכי התמודדותה במצבים חדשים –

עמדתי ברחוב, כשאני אוחזת בגדר בית הספר. ראיתי את מארישה מתרחקת, עד שנכנסה לבניין בית הספר. לא בכיתי! אני יהודיה וזה לא מקומי. (שם, עמ' 12–13)

האירוע הקשה שחנה עוברת עם הגיעה לבית הספר חושף את התלמידים ליחסה של האוכלוסייה המקומית ליהודים שחיו בשכנות לה מדורי דורות, ולדפוסי התנהגות שונים שהיו בתוכה: מְבצעים, עומדים מן הצד וחסידי אומות העולם (עליהם ילמדו התלמידים בשיעורים הבאים). בפרק המדובר התלמידים נחשפים להתנהגותם של התלמידים הפולנים וביניהם מארישה, חברתה הטובה, שעומדים ומתבוננים בסיטואציה ולאחר מכן נכנסים לבית הספר מבלי לומר דבר. כמו כן עולה דמותו של השוער, שכנם של חנה והוריה, שבחר להפנות לה עורף ולגרש אותה מבית הספר לעיני כול. לאור כל האמור לעיל, משהו בהגדרת הזהות של חנה משתנה – עד לרגע זה ראתה חנה את עצמה כילדה בת שש, ילדת כיתה א', דומה לילדים אחרים, עתה הגדירהּ השוער כ"יהודייה". אף שמפגש זה מאפשר עיסוק במושג "שנאת זרים", מומלץ שלא לעסוק בכך באופן מורכב. סיפור הדרתה של חנה מבית הספר מאפשר, כאמור, חשיפה מזערית של דמויות נוספות שאינן גרמניות שמרחיקות את היהודים מסביבתן, וכך יש להשאיר זאת.

מפגשה של חנה עם השוער בבית הספר מחזק ומדגיש עוד יותר את ערך המשפחה שמהווה עבורה עוגן של ביטחון, ערך שבא לידי ביטוי בבחירה שלה להסתיר את שעברה מתוך דאגה להוריה ובפתרון שמוצאים ההורים להדרה מבית הספר על ידי בחירה בחינוך ביתי:

חזרתי הביתה.

אמא קיבלה את פני בחיוך ושאלה: "חנצ'קה, איפה היית?"

"סתם, הלכתי לטייל", עניתי. (שם, עמ' 13.)

חנה, שהליכתה לבית הספר בבוקרו של אותו יום נעשתה, ככל הנראה, ללא ידיעת הוריה, בוחרת שלא לצער את אמה, ולכן אינה משתפת אותה בחוויה הקשה שעברה עליה קודם לכן. בחירתה לגונן על אמהּ מפני הכאב שאותו חוותה מהווה פן נוסף בהתבגרותה המהירה.

עם חזרתה הביתה חנה עוברת חוויה מתקנת כאשר אביה ואמה מבשרים לה על תחילת לימודיה ב"בית הספר" בביתה, כשהם משמשים כמוריה.

"בואי", אמרה אמא. "שנת הלימודים מתחילה היום. הספרים מחכים לך".

אמא נכנסה איתי לחדר. בחדר עמד אבא. על השולחן הייתה ערימה של ספרים ומחברות. אבא חייך אלי, לחץ את ידי ואמר: "מזל טוב חנצ'קה. היום את מתחילה את הכיתה הראשונה ב'בית הספר שלנו'... בהצלחה!".

אבא ואמא היו המורים שלי ב"בית הספר שלנו" ולימדו אותי לקרוא ולכתוב. (שם, שם.)

החינוך הביתי משמש כעוגן לחנה בשעה קשה זו. ההורים עוטפים את הבת, שלא תרגיש שונה. העצמה של הסיפור הערכי של הורים שמלמדים את בתם גם במצב קשה – מדגיש את ערך החינוך ביהדות.

ניתן להרחיב עם התלמידים את הדיון על המקום שהחינוך קיבל בעולם היהודי בתקופות שונות. גם בתקופת השואה, שבה שלט התוהו ובוהו בשגרת החיים היומיומית, תפס החינוך מקום משמעותי בחייהם של הילדים כל עוד ניתן היה לקיימו.

העשרה מומלצת

ניתן לדון עם התלמידים בערך החינוך ביהדות ובמשמעות המיוחדת שהוא קיבל בתקופת השואה. כבסיס לדיון יש להשתמש במשנה, מסכת פאה א, א:

אלו דברים שאין להם שעור: הפאה, והבכורים והראיון, וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם.

שאלות לדיון על הפרק

שאלות נוספות בהתאם לשיקול דעתה של המורה

א. היכן אתם נתקלים במגן דוד בחיי היומיום שלכם? מה משמעותו של סמל זה?

ב. מדוע, לדעתכם, השתמשו הגרמנים פעמים רבות דווקא בסמל זה?

שיחה עם התלמידים שבה הם יעלו זיכרונות מהיום הראשון של בית הספר:

א. מה היו ההכנות בבית לקראת יום חשוב זה?

ב. מה אתם זוכרים ממפגשכם עם המורה והתלמידים האחרים?

1. חקיקה
   • מדוע נקבעים חוקים במדינה? מה מטרתם?
   • אילו חוקים מדינה מחוקקת לטובת אזרחיה? הביאו דוגמאות.
   • כיצד השפיע הכיבוש הגרמני על חיי היומיום של יהודי העיירה ביאלה ראווסקה?
   • מדוע גזרת הטלאי מהווה השפלה עבור היהודים וכיצד, לדעתם, היא פוגעת בחיי היומיום שלהם?
2. בית ספר מקומי ובית ספר ביתי
3. מדוע, לדעתכם, היה חשוב למבוגרים שהילדים ילמדו גם בתקופת המלחמה?
4. לאור התיאור בספר, האם היה ב"בית הספר הביתי" כדי לפצות על חוסר יכולתה של חנה ללמוד בבית הספר של העיירה?
5. מה עונה חנה לשאלה של האם היכן היא הייתה? מדוע, לדעתכם, חנה בוחרת לענות באופן זה?
    

שימוש בחומרים בין-תחומיים נלווים

עדויות, יומנים, זכרונות וסיפורת

בין האזעקות הדבקנו רצועות נייר על שמשות החלונות. אחותי תפסה פיקוד על עבודה זו והקפידה על ביצוע אסטטי. אחי הגדול הקפיד על ההיבט הדתי – שלא יווצרו צורות צלב בחלונות. חוץ מויכוחים פעוטים על שיטות הביצוע, התנהלה העבודה בשקט ובהתמדה. בתוך כמה שעות היו כל הזגוגיות משבצות משבצות נייר מסביב ושני אלכסונים מפינה לפינה. אמי היתה עסוקה כל הזמן בבישול ובאפיית עוגות העשויות להשתמר זמן רב. כשנכנסה לחדר עמדה והסתכלה בהנאה בילדיה העובדים יחד בשקט וברצינות. היום עבר במהירות. משנראו כוכבים בשמים לקחתי לידי סידור והתפללתי [...] הפעם לא החמצתי מלה, ואף שלא הבינותי הכל, ביטאתי בכל פעם את המלה "אלוקים" בהטעמה רבה. בשקט העמוק ששרר בביתנו יכולתי לחוש כי עמי יחד מתפללות גם אמי ואחותי. אפילו יענקלה הקטון היה שקט ולא הפריע כמעט.
דב פרייברג, שריד מסוביבור, רמלה 1988, עמ' 11–12.

אמי תפרה על כל מעילנו טלאי צהוב והשתדלה לדייק במלאכתה – למען האסטטיקה – ואנחנו ישבנו סביבה ועקבנו בדומיה אחר מעשה ידיה. אחותי בכתה ואמרה שלא תצא את הבית – היא לא תשמש מוצג ראווה לגויים. בצאתי פעם ראשונה אל הרחוב, טלאי צהוב תפור על מעילי מפנים ומאחור, עצרתי בשער הבית והסתכלתי סביבי. בקהל העוברים והשבים בלטו המעילים המוטלאים בסמל המגן דוד, אך לא היה זה המגן דוד שקישט את היקר לנו: היה זה טלאי מכוער ובולט. הגרמנים והפולנים התבוננו בנושאי הטלאי כמו היו יצורים מוזרים, התחייכו ולא אחת אף פרצו בצחוק והשמיעו גידופים. המסומנים, פניהם רציניות וחיוורות, צעדו בחיפזון, הילכו בקרבת קירות הבתים שלא להתבלט.
שם, עמ' 40-39.

מיום שנולדתי הייתה תלויה על צווארי שרשרת זהב עם מגן דוד בתוך עיגול. אבא שם לי אותה על הצוואר כשראה אותי לראשונה. בלעדיה לא הלכתי לשום מקום [...] אני זוכרת שהיינו שתי חברות, ביום הראשון יצאנו עם הטלאי הזה, הוצאנו גם את השרשרת שלנו (גם לה הייתה שרשרת עם מגן דוד), והלכנו ככה גאות שאנחנו יהודיות.
מתוך מאגר העדויות ביד ושם.

הימים הראשונים עם מגיני דוד על הבגדים עברו באי נוחות רבה, כאילו אות קין הוצמד אליך. אבל כעבור זמן התרגלנו אליהם כל-כך עד שבהביטי מבעד לגדר על עוברים ושבים בעבר השני חש הייתי כי בהעדר טלאי צהוב על מלבושיהם דבר מה פגום מצוי בהם, כמו מאכל תפל ללא מלח.
שלום אילתי, לחצות את הנהר, הוצאות יד ושם וכרמל, ירושלים תש"ס, עמ' 3.

יש לנו עכשיו כל כך הרבה תודעה, שנוכל להגיד כי איננו מתביישים בטלאים. יתביישו בהם אלה שהדביקו אותם עלינו.
יצחק רודשבסקי, יומנו של נער מווילנה, תל אביב תשכ"ט, עמ' 17-16.

ראו גלריה בטאב הבא

תמונה

שיעור שלישי: הגטו בביאלה ראווסקה – ערבות הדדית ושמירה על המסורת היהודית

עמודים 7–11 מתוך הספר

במרכזו של שיעור זה, כאמור, עומד המושג גטו. חשוב ללמד את המושג באופן מינורי בלבד. אין להעמיק במרכיבים הרבים והקשים שבמושג זה אלא יש להתמקד בתיאור הקצר והענייני שמופיע בתחילת הפרק:

אחרי שצבא גרמניה כבש את פולין, לכל מקום שהגיעו החיילים הגרמנים, הם ציוו על כל היהודים לעבור לגור בשכונה אחת באותה עיירה או עיר. את השכונה המיוחדת הזאת הם כינו בשם גטו. גם בעירה שלנו הוקם גטו. סבתא והדודות והדודים ובת דודתי הניה גרו עם כל היהודים בגטו שבעירה. על היהודים נאסר לצאת מחוץ לגטו ולסחור בשוק העירה, לא לקנות ולא למכור...
(נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 7)

מקטע זה התלמידים לומדים שגטו זו שכונה מיוחדת ליהודים. שכונה זו סגורה ואין באפשרות היהודים לצאת ממנה.

רציתי לעוף כמו פרפר אינו עוסק במושג "גטו" כמושג העומד בפני עצמו. מרכז הסיפור המשמש כעוגן הוא סיפורה של חנה והוריה. עצם העובדה שחנה והוריה לא נאלצו לעבור לגטו מהווה עוגן של ביטחון. חנה מוגנת וממשיכה לגור בביתה הישן והטוב בחיק הוריה.

אף שמשפחתה הגרעינית של חנה נותרה מחוץ לגטו, הרי שדרך עולמה התלמידים לומדים על קשיי החיים של הקהילה היהודית ועל המאמצים להישרדות. כך מורחבת היריעה על הסיפור היהודי הכללי, ובאופן זה המורה יכול להעשיר את רמת הידע של התלמידים בצורה מבוקרת ומדורגת.

הוריה של חנה חשים שעליהם לעזור לבני קהילתם ולבני משפחתם שבגטו. חנה מעורבת לחלוטין בדרכים שבהן בחרו ההורים להושיט יד ליהודי העיירה, ועצם מעורבותה משמשת עוגן של ביטחון. היא עוזרת לאביה בניסיונותיו למכור עבור יהודים את מעט רכושם, והיא אף שותפה בהכנת המרק שאמה בישלה בכל יום וחילקה ליהודי הגטו הרעבים. תפקידה של חנה היה לבחוש את המרק ולטעום אותו. האם רצתה להפוך את חנה לחלק מהמעשה ולשם כך ביקשה ממנה לטעום את המרק, ורק לאחר שהיא אישרה שהוא מוכן הייתה האם לוקחת אותו לגטו. הדדיות זו מובנת מאליה בתוך קהילה שהייתה רגילה גם בעבר לדאוג לחבריה. מעורבותה של חנה מעידה על לכידות משפחתית ומסגרת משפחתית מתפקדת.

פרק זה מספר סיפור ערכי של תרומה לקהילה ושל ערבות הדדית, באופן שאינו הופך את הגטו למרכז הסיפור ולכן התלמידים אינם נחשפים למרכיביו הקשים.

לצד העזרה ההדדית שהתקיימה לאורך כל תקופת קיומו של הגטו שמרו יהודים בעיירה על המסורת היהודית ובית הכנסת המשיך להוות עבור יהודים אלה את מוקד חייהם:

תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת שבגטו

מקריאת חלקי הפרק התלמידים נחשפים, כאמור, לעובדה שחנה והוריה אינם גרים בגטו, אך עדיין שומרים על לכידות קהילתית שבאה לידי ביטוי בעזרה חומרית יומיומית. קשריה של חנה ומשפחתה באים לידי ביטוי גם בהווי היהודי-דתי שהתקיים בגטו. בית הכנסת שומר גם בתקופה קשה זו על תפקידיו המסורתיים בחיי הקהילה. הוא גורם מחבר ומחזק, ועצם נוכחותו מהווה עבור חנה עוגן של ביטחון. היא מציינת בהתרגשות ובגאווה את הליכתה עם האב לתפילת יום הכיפורים.

הקשבתי לקול התפילה והזמרה.

זו הייתה שפה שלא הכרתי – עברית.

אבל ידעתי שזו השפה שלי, השפה של עמי, השפה של היהודים.

אחרי זמן מה יצאתי לרחבת בית הכנסת. הילדים הזמינו אותי לשחק אתם. שחקנו בשקט, מפני כבוד בית הכנסת.
(נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 10)

יש בתיאור זה לחזק את התלמידים ולהקל על הקשיים שהם עתידים להיחשף אליהם דרך סיפורה של חנה, שאף היא יוצאת מחוזקת מאווירת החג. חנה מספרת על שעות התפילה כשעות שבהן היא שיחקה ונהנתה ממפגש עם ילדים נוספים כפי שהייתה מורגלת בימים כתיקונם. תפילות החג והשעות שבהן בילתה בחברת ילדים נוספים מהוות זיכרון טוב מבית הכנסת ועוגן חשוב שעה שבסוף הפרק יעלה בית הכנסת בלהבות.

ציור:

פאול פוקס, "ילד בקופסת הגטו, אוסף, יצחק טיטלבוים