הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
"שדה עצי הלבנה – בחזרה למחנה בירקנאו" - כרזת הסרט
- Charlotte Delbo, Auschwitz and After, Yale University Press, 1995, p. 278.
- סוזאיג אהרון, הלא של קלרה, הוצאת בבל ומשכל, 2004, עמ' 24.
"שדה עצי הלבנה – בחזרה למחנה בירקנאו"
(La petite prairie aux bouleaux)
במאית: מרסלין לורידן-איבנס
צרפת, 2003 / צרפתית (תרגום לעברית) / 91 דקות
"הפסיקי לרטון
אלו החיים
על מה חלמת כשהיית שם?
על לאכול עד שובע
על לישון עד בוקר
על לאהוב עד תום
חלמת על שינה, אכילה, אהבה
עתה יש לך את כל אלה
מאז ששבת.
היסטוריה
הכל נגמר
היי שמחה כמו כולם
היסטוריה
ברגע מסוים בזמן
לחיות
עכשיו
אז מדוע כה רצית לשוב?"1
כך ביטאה שרלוט דלבו, סופרת צרפתייה, ניצולת אושוויץ את תחושותיה לאחר השואה, עם שובה אל מעגל החיים. אל החברה הממשיכה להתנהל לה בנורמליות יחסית. אל תרבות ששפתה לא מכילה את מימדי האימה, את הכאב והאבל של השואה. דלבו ניסתה להתמודד עם חוויותיה מתקופת השואה באמצעות כתיבתה. כך היא נטלה על עצמה את תפקיד המספרת. בפרוזה השירית שלה היא הקול של חוויות ודמויות מן המחנה, מן היום יום, היא קול הסבל, קול השגרה, קול החברות והתקווה. במהותו, זהו קול נשי וייחודי.
בשורות שלעיל דלבו ניסחה את הקונפליקט הנצחי של ניצולי השואה "משוחררים, אך לא חופשיים". את התחושה שעל הניצולים נגזר לנוע בין העבר להווה.
בגיליון הנוכחי, אנו עוסקים בחוויה הנשית בשואה. התנסותן הייחודית של נשים בתקופת השואה, בגטאות ובמחנות, כנערות וכאמהות, תופסת מקום חשוב בדיון על השואה בשנים האחרונות. על מהותו ואופיו של הדיון מומלץ לקרוא במאמרה של נעמה שי"ק בגיליון זה.
הסרט
שירה של שרלוט דלבו, הוא כאמור התבטאות נשית על השואה ומהווה מבוא לדיון על הסרט "בחזרה למחנה בירקנאו" בבימויה של הקולנוענית הצרפתית, ניצולת אושוויץ, מרסלין לורידן-איבנס. ברשימה זו אדון בסרט ואעלה שאלות לדיון במשמעויות האנושיות והחינוכיות שבעקבות הצפייה בו. הסרט מומלץ להקרנה בפני תלמידי החטיבות העליונות, כגורם מזמן לדיון בחיי האסירות באושוויץ-בירקנאו ובחוויית ההישרדות.
הסרט "בחזרה למחנה בירקנאו" המבוסס על חוויותיה האישיות של לורידן-איבנס מספר את סיפורה של מרים רוזנפלד, ניצולת שואה (המגולמת על ידי אנוק אימה Anouk Aimée). הסרט פותח בשובה של מרים לפריז, אחרי שנים רבות בהן חיה בניו-יורק, למפגש עם של ארגון ניצולי אושוויץ.
באחת מן התמונות הראשונות, מרים נכנסת לאולם בו נערך המפגש בצעדים מדודים ומהוססים, היא תרה בעיניה אחר פנים מוכרות עד שמוצאת ומתאחדת עם חברותיה ניצולות המחנה סוזאן וג'נט.
על פניו, השלישייה חייכנית ועליזה. אך הנסיבות המהוות את הרקע לכינוס צפות ועולות במהרה – מרים פוגשת את רחל, אחת מן השורדות שהיו עמה במחנה. רחל גורשה לאושוויץ בהיותה בהריון, היא שרדה לבדה ומאז מתגוררת במוסד פסיכיאטרי ומבקרת מעת לעת במפגשי הניצולים. האמנם רחל ניצלה מן המחנה? האם יש להבחין בין הישרדות להינצלות ולחזרה לחיים?
מאוחר יותר, כאשר ראש העיר מופיע לשאת דברי ברכה חגיגיים מרים מפנה אליו שאלה: "מדוע אתה חושב ששרדנו?". נראה שמדובר בניסיון שלה להחזיר אותו למציאות – לא מדובר בחגיגה. כך מודגש אחד מן המוטיבים המרכזיים בסרט - הניצולות מעולם לא השתחררו מאושוויץ-בירקנאו. הזיכרונות כובלים אותן לעברן במחנה ומאיימים לגרור אותן איתם למצולות.
לאחר המפגש עם חברותיה הניצולות, מרים מחליטה לשוב לאושוויץ-בירקנאו, מחוז הזיכרון הפרטי שלה. אך מה היא מצפה למצוא שם? עם שובה לקרקוב, מרים פוגשת את מר גוּטק, יהודי פולני המתגורר בעיר. בשיחתם הראשונה גוטק מזהה את מרים כניצולה, מבין ומנסח בפניה את מטרת ביקורה, טרם שגיבשה זאת לעצמה. משפחתה התגוררה ברובע היהודי של קרקוב, אלה הם שורשיה.
בחזרה למחנה בירקנאו
"שם. קוראים לזה שם. קראו לזה אושוויינצ'ים. הם המציאו לזה שם אחר בגרמנית. זה היה מקום בשביל קדושים ובהמות. אחדים נעשו קדושים. הם כולם מתו. אני לא יכולה להישבע, אבל אולי... כולנו היינו קדושים. אם כך, אז כולנו מתים... אבל אם כל זה אמיתי, יש להניח שיתר העולם ישן."2
לפנות ערב. מרים צועדת בשדה. עשבים שוטים. רגליה מגששות ומוצאות את מסילת הברזל. היא משתהה לרגע בעודה נזכרת במשלוח עמו הגיעה למחנה. עם כניסתה למחנה, מרים הולכת בעקבות הזיכרון. היא מאתרת את הבלוק שלה ומשם מצליחה לדלות מזיכרונה את דמויותיהן של חברותיה האסירות. אך איזה דיאלוג היא מנהלת עם הזיכרון? מדוע ביקשה לשוב ולבקר במחנה?
"הם הפכו אותנו לחולדות.
לא מרים, לא היינו חולדות.
את זוכרת. בלילות הקרים היית מספרת לנו כאלה סיפורים יפים.
אילו סיפורים?
אני זוכרת רק את הלהבות,
את ריח הבשר השרוף,
את עינינו הריקות,
את ערימת גופותינו שהזקינה בטרם עת,
את הפחד, את המוות,
תמיד, בכל מקום."
(מתוך הסרט)
הסיפורים ששכחה משקפים את מאבקה המרכזי של מרים, הוא המאבק בזיכרון: לשכוח או לזכור ולנסות לזכור. שתיקתו של בירקנאו, שעתה הוא אתר ביקור והתייחדות עם הקורבנות, לא מסייעת.
העובדה שהסרט צולם במחנה אושוויץ-בירקנאו מוסיפה לסיפור העלילה נופך של אותנטיות. הצופים מחוייבים למסעה של מרים במחנה.
מרים הגיעה לאושוויץ עם הוריה ואחותה ואיבדה רבים מבני משפחתה. מבחינתה, כל צעד במחנה נושא טעון בזיכרון ובמשמעות. השהיה בבלוק מעלה את קולות חברותיה שבזמן מאסרן במחנה, עקב הרעב, היו חולמות-הוזות על מאכלים שונים. מאכלים מקומיים שסימלו, פעמים רבות, את הבית שנעזב. איש לא אהב אותי כפי שאהבוני כאן" – מרים נזכרת בחברותיה מן המחנה. באינטימיות של הקשרים עם החברות שאינן עוד. ואילו הביקור בלטרינות, מזכיר למרים את המאבק היומיומי בתור לשירותים, את הצורך הנפשי להישאר נקיות – להיאחז בהיגיינה כניסיון להחזיר לגוף האסירות דמות של קיום אנושי. "
במהלך ביקורה פוגשת מרים באוסקר, צעיר גרמני המתעד את המחנה במצלמתו. בתצלומיו הוא מחפש את העקבות הגלויים – ראיות לאשר התרחש במחנה. דמותו ניצבת מול זו של מרים התרה אחרי הסמוי מן העין. אוסקר, גרמני המצוי בתהליך של חיפוש זהותו מבקש להתלוות למרים בביקורה במחנה. שניהם צועדים בנתיבי בירקנאו – מרים מתוסכלת מהסלקטיוויות של זיכרונה ואוסקר לומד להתעמת עם העבר. הדיאלוג שנוצר בין מרים לאוסקר בעקבות המסע המשותף אינו פשוט, לעיתים רווי בידידות ולעיתים מתעמת. את הדיאלוג מאפיינים פער דורות ותהום הפעורה בין התפקידים השונים – ניצולת שואה ונכד של איש ס"ס.
"אפר.
דודה אידה,
דוד שמואל ובנותיהם,
בנות דודי, שרה ואסתושה הקטנה והיפה.
אפר.
דוד חיים ודודה רבקה,
ילדיהם: זליג, יעקב, פלָה וחנה,
בני דודי. אפר.
אפר,
כל אלה שאת שמותיהם אינני זוכרת [...]
ואבי שלמה – סלומון...
אפר."
(מתוך הסרט)
בהמשך, אדון גוטק, מסייע למרים למצוא את בית הוריה בקרקוב. ולהתחקות אחר הסיפור המשפחתי. הוא מוצא ברישומי הקהילה שהוריה נישאו בפולין והיגרו לצרפת מתוך כוונה להמשיך ולהגר לארה"ב. מרים משלימה את החסר – המשפחה ביכרה לבסוף להשתקע בצרפת. אביה היה אוהד של הרפובליקה הצרפתית. לאחר הכיבוש הגרמני ותחילת הפתרון הסופי, משפחתה הועברה לדרנסי ומשם גורשה לאושוויץ ב-1943. מרים יכולה להשלים את סופו של הסיפור אך מציינת "זכרוני אינו כמו הספר של גוטק, פני השטח הם שכחה, ערפל השכחה."
באחת מן הסצנות החותמות את הסרט, במהלך עימות ביניהם, מרים מפנה אל אוסקר שאלה "ואם אינני רוצה לזכור? ואם אני מנסה לשכוח...". מרים קשורה למחנה בעבותות הלופתות והמתעתעות של הזיכרון הטראומתי. אינה יכולה לזכור ואינה יכולה לשכוח. אינה יכולה לשוב ולא לעזוב.
על הבימאית – הרחבה
מרסלין לורידן-איבנס נולדה כמרסלין רוזנברג. בת להורים יהודים פולנים שהיגרו לצרפת ב-1919. בהתחלת מלחמת העולם השנייה, המשפחה השתקעה בצרפת, שם הצטרפה למחתרת הצרפתית. לורידן-איבנס נתפסה ונאסרה ע"י הגסטפו יחד עם אביה ונשלחה לאושוויץ בירקנאו במרץ 1944, משם הועברה לברגן-בלזן ולטרזינשטט שם שהתה עד השחרור ב-1945. לאחר המלחמה פגשה את בעלה לעתיד, יוריס איבנס במאי סרטים הולנדי חשוב והשניים עבדו יחדיו – היא הפיקה חלק מסרטיו. ב-2003 ביימה את הסרט העלילתי "שדה עצי הלבנה", היא שאבה השראה מחוויותיה האישיות במחנות. היה זה הסרט העלילתי הראשון שלה (בגיל 74), לאחר שביימה בעבר סרטי תעודה.
במוקד הדיון
- מה אומרות האחת לשנייה ניצולות מבריקנאו שפוגשות זו את זו שנים לאחר השחרור?
- מדוע מרים מעידה על עצמה שקשה לה לשהות במקום אחד לזמן רב מדי? (רמז לחוויית הפליטות שלה).
- אילו זיכרונות עומדים ברקע למפגש והאם הם מעיבים על שמחת החיים הניכרת במרים, סוזאן וג'נט? (ראוי להתייחס למפגש עם רחל וסיפורה הטראומתי, כמו כן ניתן להתייחס לשאלה שמרים מפנה לראש העיר שבא לשאת דברי ברכה בכנס).
- על מה משוחחות מרים וסוזאן בערב הראשון לפגישתן?
- בעודה במחנה, נתקלת מרים בשתי תיירות המבקרות במחנה. הן מחפשות בו תחושות ורגשות ומוצאות מחנה נטוש וריק. האמנם הוא ריק?
- מדוע שבה מרים לבירקנאו? מה ביקשה למצוא שם?
- כיצד ניתן לאפיין את יחסה של מרים לעברה?