אין מקום כזה עוד! מאת אבא קובנר

"הנה אמר לי יום אחד בני, שנולד בימי תקומת המדינה: "אבא הייתי רוצה לנסוע אתך פעם לווילנה עירך ואתה תראה לי את המקום ששם אירעו הדברים." בני היה מופתע כלשהו כשאמרתי לו: אין מקום כזה עוד! בביתי שם יושבים עכשיו זרים ואין להכירו. בית הספר שבו למדתי עברית הוא מחסן לעצים. הגטו נחרש. אין זכר לבית מדרשו של הגאון. רחובות היהודים הפכו למגרשי משחק ולגנים ציבוריים. בשוק הישן לא תשמע תגרנית אומרת לגברת כילאית [קמצנית],  שהפכה את הדג ולא קנתה: "גברת, הלוואי ותתמוטט הכנסייה הזאת שעל הגבעה ושאת תשבי שם על חוד כיפתה!" וקללה זאת נאמרת ביידיש, כמובן; ובאותה שעה הייתה ידה הפנויה של האישה מלטפת את ראשו המתולתל של נכדה הפעוט ואומרת לו בקול אחר: "מותק שלי! יש לך עיניים חכמות כמו לרבי עקיבא!" ואתה היית משוכנע כמעט שאשה זו ראתה את רבי עקיבא מהמשנה תמול שלשום בשוק הישן, פנים אל פנים. אך היא איננה שם ולא קוניה. ובספריית סטראשון לא דולקות עוד המנורות... שם למדנו את התורות האסורות עלינו בבית-ספר תקני, מאוצרות ספרים שנגלו לנו כמקור מים חיים של בינה ותרבות... וכיוון שכל אלה אינם, אין משמעות עוד למקום ההוא. כי במקום שזכר המתים וזהותם נמחו בסיד כבוי הוא לא המקום שאני ואתה יכולים לחזור אליו..."1

• 1. אבא קובנר, מגילות העדות, מוסד ביאליק ירושלים, תשנ"ג, עמ' ח'.