לילי הייתה תלמידת כיתה ד כאשר פלשו של חיילים גרמנים לרוסה (Russe ) שבבולגריה, והעיר שלילי כה אהבה שינתה את פניה כלפי היהודים. אחיה נלקח לפלוגות העבודה, האם התמוטטה מכובד האסון ולילי, יחד עם משפחתה וכלל התושבים היהודים היו צפויים לגירוש. כך היא מספרת בזיכרונותיה על ילדותה:
"...פחות משליש חיי עברו בארץ הבלקנית היפה. אם כי שנותיי בגלות מעטות הן, יחסית לגילי, יש לתקופה זאת של חיי משקל רב - משמעותית מאוד בהתפתחותי האישית. שם נולדתי, שם גדלתי, שם עוצבה דמותי. שם נעוצים שורשי. אינני יכולה לשלול את היותי יהודייה מבולגריה, איני יכולה לשנות זאת או לשכוח, וגם איני רוצה לשכוח. עד היום, אף על פי שעברו עשרות שנים מאז, נשאר בפי המבטא הבולגרי. לכן גם היום איני צריכה אלא להגיד את המילה "שלום", ומיד שואלים אותי: "את מבולגריה ?" אני רוצה להשיב: "אני מישראל", אך ביני לבין עצמי אני יודעת עד כמה מקום הולדתו של האדם מטביע את חותמו עליו לנצח. הילדות הרחוקה שלי, שקדמה למלחמת העולם השנייה, הייתה שגרתית ושלווה. עדיין שמורים בזיכרונותיי בית אבא החם, המשפחה האוהבת, החברים, השכנים והקהילה הקטנה של העיר רוּסֶה שבה נולדתי....
השנים עברו, ועירי התרוקנה מיהודייה. אבל היא שמורה בזיכרונותיי עד היום, עם כל היופי והחמימות שבה. עדיין הכול מוחשי כל כך, חי ופועם בלבי. שמורים עמי צלילים רכים ורחשים נעימים של מעוף ציפורים וצחוק ילדים. זיכרונותיי ספוגים בניחוח פריחת האביב והאדמה הרטובה בסתיו.
חיי בימים ההם נעו מפסגות של שמחה ואושר למורדות של עצב, כאב, צער, פחד ואבדן. אלה הן פיסות חיי, עברי הפרטי. אני מקווה שישנם גם אחרים הזוכרים את אותם הנופים המרהיבים, את כחול השמים, את משב הרוח בשדות הירוקים, את השמחה ואת העצב ומביטים לעתים לאחור בגעגועים ובחיבה."
