קהילת יהודי סלוניקי, יוון

"נולדתי בסלוניקי שביוון בשנת 1922, בן למשפחה ענפה שהושמדה כולה בשואה. היינו במשפחה שלושה אחים, שלוש אחיות, אבא ואימא, גם סבי גר אתנו. המשפחה המורחבת כללה הרבה מאד דודים ובני דודים, כ-150 איש. אני היחיד ששרד מכולם.... 

נולדתי בעיר שעד הכיבוש היווני ה-1913 הייתה עיר יהודית. רוב  העובדים והסוחרים בסלוניקי היו יהודים. מן הפועל הפשוט ועד עורכי הדין והרופאים והנכבדים – כולם היו יהודים. העיר שבתה בשבת, תחנת הרכבת הייתה סגורה. היו בסלוניקי כ-70 בתי כנסת.... גרנו בשכונה שהייתה כמעט כולה יהודית.  ב-1922 החלו להגיע לעיר פליטים מאסיה הקטנה, והיא איבדה מהצביון היהודי שלה. ברחוב שלנו היו אולי 20% יוונים. היחסים אתם היו קורקטיים, אבל הרגשנו גם את האנטישמיות. ב-1917 במהלך מלחמת העולה הראשונה, הציתו הבריטים, שלא רצו שהעיר תיפול שלמה בידי הגרמנים, שריפה גדולה בסלוניקי. הקהילה היהודית התאוששה מן השרפה הגדולה מהר יותר מאחרים בגלל העזרה ההדדית שהייתה קיימת בקהילה. עם זאת, הרגשנו את עצמנו אזרחים של יוון. היהודים הלכו לצבא. כל בחור בן 20 חוייב בגיוס....

היו בסלוניקי 12 בתי ספר יהודים. למדנו ארבע שפות מכיתה א': יוונית צרפתית, עברית ולדינו. כתבנו בעברית, כי הרי לדינו כותבים בעברית. היו בעיר גם הרבה ארגונים ציוניים ותנועות נוער. תנועת "מכבי" למשל, הייתה חזקה מאד בסלוניקי. הייתה ל"מכבי" תזמורת שניגנה בכל חג שהיו בו מצעדים. היו גם תנועות חלוציות שדאגו לעלייה לארץ".1 

• 1. מתוך עדותו של יצחק כהן, בשביל הזיכרון, 33 ,יד ושם, ירושלים 1999 ,עמ' 59-62