הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
- יואל מסטבוים, ורשה 1939
- חיים קפלן, מגילת יסורין. מקור
- לנסקי, מרדכי. חיי היהודים בגטו ורשה: זכרונות של רופא. פרק ח': ועדי הבתים. מקור
- Gazeta Zydowska, no. 2. 26.7.1940, Zydowska Samopотос Spoleczna-ZSS. בתוך: השואה בתיעוד, י' ארד, י' גוטמן וא' מרגליות (עורכים), יד ושם, ירושלים תשל"ח. ע' 165–166.
- מתוך עדותה של ינינה ז'מיאן , ארכיון יד ושם.
- עדותה של רחל רובין, ארכיון יד ושם 0.3/10316
- חיים קפלן, מגילת יסורין. מקור
- מקור: ארכיון יד ושם, ארכיון "עונג שבת" AR1/217
- מקור: חיים אהרון קפלן, מגילת יסורין יומן גטו ורשה.
- מאת פרץ אופוצ'ינסקי, בתוך: מי יכתוב את ההסטוריה שלנו, מבט חדש על ונג שבת – הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה. מאת שמואל ד' קאסוב, הוצאת יד ושם ודביר, 2014. ע' 205.
- מתוך עדות Dr. Irena Filozof, ארכיון יד ושם M49/4513
- טוביה בוז'יקובסקי, עיתון המחתרת דרור החלוץ, ורשה תמוז, 1940. בתוך: השואה בתיעוד, י' ארד, י' גוטמן וא' מרגליות (עורכים), יד ושם, ירושלים תשל"ח. ע' 167–168.
- עיתונות "גורדוניה" - במחתרת גיטו וארשה, תל־אביב, תשכ"ו, עמ' 244 - 245. בתוך: השואה בתיעוד, י' ארד, י' גוטמן וא' מרגליות (עורכים), יד ושם,ירושלים תשל"ח. ע' 169־170.
קַרְיָן/נִית:
בעוד כמה רגעים תשמע צפירה, כולם מתבקשים לקום לאות כבוד לנספים.
הדלקת נר/ות זיכרון
קַרְיָן/נִית:
נדליק לזכר הנספים נר / שישה נרות
פתיחה
קַרְיָן/נִית:
בשנה זו אנו מציינים את חורבן הקהילות היהודיות בתקופת השואה. במרכזו של טקס זה עומדת העיר ורשה, בירת פולין והגדולה בעריה, שהייתה מרכז של חיים יהודיים באירופה. אוכלוסיית ורשה ערב מלחמת העולם השנייה מנתה כ־1,300,000 בני אדם, מהם כ־360,000 יהודים.
ורשה שבין מלחמות העולם הייתה בבחינת בירתה של יהדות פולין ומרכז יהודי חשוב של העולם כולו. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, האיגודים המקצועיים, מוסדות תרבות ודת. בעיר יצאו מרבית העיתונים וכתבי-העת היהודיים בלשונות השונות, ממנה כוונה פעולת הזרמים החינוכיים המגוונים, אגודות הספורט ותנועות הנוער. תנופת התרבות, שכללה יצירה בתחום הספרות והאמנות, הוצאות ספרים, תיאטראות ומועדונים למיניהם, עמדה בניגוד בולט לשפל בכלכלה ולעוני המשווע של המוני היהודים בוורשה.
"ורשה, המרכז הגדול של סוחרים, בעלי בתים, אומנים, חנוונים ורוכלים, פסיפס של לומדי תורה, חסידים, אנשי מעשה ואילי ממון, נדיבים בעלי שאר רוח עם מתבדלים, מתנכרים ומתכחשים, שפוטי עם ואביוני אדם... ורשה - מרחשת מזהירה של תנועות ציבוריות, לאומיות ומדיניות, ערש תנועת הפועלים היהודיים על פלגותיהם, בונד, פועלי ציון.... ורשה על אלפי בתי האולפן, מאות בתי הכנסת והשטיבלאך, על התנועה הציונית השגיבה ובנותיה ארגוני הנוער... אי יד חרוצים תכתוב ותספר לדור חינה וקסמה, גינוני רחובותיה, מבואותיה וסמטאותיה, רזי החיים שבחצר ובבית, בבתי המידות שברומי עיר ובעליות ובמרתפים שבקצווי הכרך? נוסח ורשה? יש נוסח וילנה, נוסח אודסה, אך לא נוסח ורשה. כמוה כים גועש, כגלים סואנים כך החיים שבוורשה סאנו בעוז ונוסחאות התגעשו בתוגה כבמערבולת".1
פרוץ המלחמה
קַרְיָן/נִית:
את אימת פרוץ המלחמה תיאר המשורר היהודי הוורשאי ולדיסלב שלנגל (Wladyslaw Szlengel) בשירו "אזעקה": השמעה
קַרְיָן/נִית:
תחילתה של המלחמה והכיבוש הגרמני של ורשה הביא על יהודי ורשה קשיים רבים וסכנה קיומית. השלטון הגרמני התנכל ליהודים והטיל עליהם מגבלות חמורות וגזירות כלכליות. חיים אהרן קפלן (1880–1942), היה מחנך ופדגוג יהודי בוורשה. היומן שכתב בגטו ורשה בעברית מהווה אחד המסמכים החשובים על חיי היהודים בגטו שנכתבו כעדות ראשונית של תושב המקום. קפלן נספה בטרבלינקה בגירוש הגדול מהגטו לטרבלינקה באוגוסט 1942.כך תיאר ביומנו את חייהם של יהודי ורשה תחת הכיבוש הגרמני:
"24 באפריל 1940 "מוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח ת"ש ממעמקי מצוקתנו אנו חוגגים בכל זאת את "חג החרות" שלנו ושום יהודי לא הפחית "מארבע כוסות" בליל הסדר... כשמתרגלים אל הצרות החיים עושים את שלהם ואתה שואף ליהנות מהם. אל אלוהים! מהיכן מתפרנסים כל אלה? כל עסק וכל משלח יד אסורים להם. כל העסקים חוסלו; כל העמדות, שנתנו רווחה ופרנסה, בטלו; אלפי פקידים מסתובבים בחוצות ורשה מבוטלים; אין לך עיסוק, מלבד חנויות לממכר מכולת, שיש לה יכולת קיום; הכול סגור ומסוגר; הכול שבור ומנופץ; נסתתמו כל המקורות; ולזה עוד חיים של בושה וכלימה, כי יש רחובות שהמדרכה השמאלית או הימנית שבהן אסורה בדריסת רגל ליהודי ושלט עם אותיות של "קדוש לבנה" מעיד על זה - ואף על פי כן ההמון חי, ההמון ער, ההמון מבטל את כל גזרותיו של הכובש העריץ כעפרא דארעא ועושה כל מה שביכולתו להערימו, להאחיז את עיניו. לעשות הכול בצנעה ובעקיפין, והקב"ה מספיק לו את מזונותיו."2
עזרה הדדית בקרב יהודי ורשה
קַרְיָן/נִית:
גם במציאות הקשה בתקופת המלחמה, תוך מאבק ברעב, במחסור ובמגפות, המשיכו יהודי ורשה בפעילות לסיוע ותמיכה בנזקקים ובפליטים. הרופא מרדכי לנסקי, תיאר את כושר ההתארגנות הספונטנית של יהודי ורשה בזיכרונותיו:
"זמן קצר אחרי פלישת הגרמנים אל ורשה, התחילה האוכלוסייה היהודית להתארגן באופן ספונטני. בכל בית קם ועד, בראשונה ביזמת חֶבר דיירי הבית, אשר חוננו בחוש ציבורי מפותח. הם לקחו את רסן ההנהלה בידם, ואחרי־כן כעבור זמן ידוע התקיימו בחירות. ארגון ועדי הבתים מעיד על כושר ארגוני גדול של היהדות הפולנית, ביחוד בוורשה. ועדי הבתים קמו אפוא, לא על ידי צו מגבוה. ועדי הבתים היו אחד החזיונות היפים יותר בחיי הצבור היהודי".3
קַרְיָן/נִית:
תיאור נוסף של התארגנות ועדי הבתים הופיע בעיתון הקהילה היהודית בוורשה, עוד בטרם הקמת הגטו בעיר:
"בזמנים קשים מתגלים לפעמים הצדדים האציליים של בני האדם. מעולם לא ניתנה האפשרות לעמוד על תופעות רבות כל כך של מסירות והקרבה כמו בשעה זו. יחידים רבים לאין ספור, ממהרים לכל קריאה שבאה מצד הקהילה היהודית או "העזרה היהודית העצמית". ... ליד ה־ZSS התארגן מדור מיוחד של עבודה סוציאלית ובו המחלקות הבאות: כספים, איסוף בגדים, עזרה דחופה, סניטציה ודיור לחסרי קורת גג. מלבד אלה נוסדו ועדים שכונתיים לשכונות השונות. באופן כזה חודרת העבודה הציבורית המסועפת והמורכבת למדי לכל השכבות והרבדים של הציבוריות היהודית, ומגיעה לאזורים המרוחקים ביותר המאוכלסים על-ידי יהודים... פרק נפרד וראוי לציון בפעולת ועדי הבתים מהווה הטיפול בילד. עקב אי הפעלת בתי הספר, נשארו ילדים רבים בגיל בית הספר והגן ללא טיפול ופיקוח, בייחוד לאחר שההורים היו נאלצים לעתים לעזוב את הבית לשם פרנסה. ועדי הבתים בחסות ה־ZSS, קיבלו על עצמם לסדר בבתים רבים מרכזים לטיפול בילד, בייחוד בילדים עזובים. המרכזים מנוהלים על-ידי כוחות פדגוגיים מעולים ותחת השגחה של עסקנים מסורים, העושים את הכל בכדי לתת לילדים טיפול ראוי. באופן כזה מהווים מרכזים אלה - יחד עם מוקדי סיוע להזנת הילדים של ה־ZSS המיועדים במידה רבה לילדי הפליטים – גורם חשוב בהקלת הסבל והענות של האוכלוסייה היהודית בווארשה. רשת הבתים גדלה בהתמדה במספרה, והרחיבה את פעולותיה. עכשיו מצויים לא פחות מ־2,200 [ועדי בתים] ופעילים בהם כ־10,000 עסקנים מסורים נכונים להקרבה".4
קַרְיָן/נִית:
פעילות ועדי הבתים המשיכה גם לאחר הקמתו של הגטו בעיר. מספרת ינינה ז'מיאן, שורדת שואה שחיה בגטו:
"היינו אוספים בכל דירה אצל כל משפחה כפית סוכר, כפית דייסה כלשהיא, כפית סוכר, וכפית שומן. השומן לאיזה כלי והיתר לשקיות, ובסוף היום היינו מביאים את זה ל[רחוב] גז'יבובסקה, לבית של ז'.ט.ו.ס [ארגון סעד במימון הג'וינט] של האזור שלנו, והם היו נותנים את זה לנשים בהריון, או למשפחות לגמרי עניות, אבל אנחנו הבאנו לפעמים קילו של כל דבר, אז זה כבר היה משהו. וזה היה תפקיד של הנוער - לאסוף את הכפיות האלה. כל אחד קיבל כניסה אחת, שני אנשים, והיינו הולכים כל שבוע... פעם בשבוע היינו קובעים איזה מרק, וכל משפחה הייתה צריכה לתת מרק. בדרך כלל דרשו מכל משפחה צלחות מרק כפי מספר חברי המשפחה, זאת אומרת - אם אנחנו שלושה איש, אנחנו נותנים שלוש צלחות מרק, וקבעו איזה סוג מרק... ואח"כ אותו חוג של נשים היו לוקחים את הדוד מביאים אותו על איזה עגלה לפונקט [נקודת פליטים] ומחלקים שם, שבנקודה כזו בפונקט כזה [זה היה... בית קולנוע לשעבר] היו גרים 300 איש. כשבין משפחה למשפחה שמו מן כבל, ועל הכבל הזה את הסדין, וזה היה כאילו חדר, ובאמצע היה תנור אחד קטן אז אי אפשר היה לבשל, אז בוקר וערב הם יכלו לאכול משהו יבש אבל בצהרים המרק היה נחוץ..."5
הכניסה אל הגטו
קַרְיָן/נִית:
זמן מה לאחר כיבוש העיר ורשה על ידי הגרמנים בספטמבר 1939, הוקם בליבה של השכונה היהודית שבצפון העיר גטו. הגטו נסגר באמצע נובמבר 1940 והקיף מספר רחובות. רחל רובין, שנכלאה בגטו בהיותה בת 12 העידה:
"בסוף ספטמבר, תחילת אוקטובר שנת 1940 נסגר הגטו. ואז ריכזו את כל האנשים במספר רחובות, ברובע מסוים. מי שגר ברחובות שלא היו אמורים להשתייך לגטו הזה, היה חייב לעבור לאותם הרחובות שהגרמנים הועידו ליהודים. הרחוב שלנו חולק באמצע על ידי חומה, כשהצד הבלתי זוגי היה של הנוצרים. אנחנו גרנו במספר שלושים ונשארנו. רק אסור היה לצאת לרחוב הזה. עשו כניסה לרחוב המקביל שמשם היינו יוצאים."6
קַרְיָן/נִית:
עוד על סגירת היהודים בגטו, כתב חיים אהרון קפלן:
10 בנובמבר, 1940
"לנגד עיננו הולך ונבנה בית הכלא שחצי מיליון איש, וביניהם טף ונשים, יסגרו בו מי יודע עד מתי? עד אנה? הקהילה בונה בכספה ובהוצאותיה את קבר האחים הגדול. לא רחוק היום ואנחנו נהיה כלואים וגדורים כעדר בקר וצאן, מרוחקים בזרוע [בכוח] מהעולם החיצון כמחנה של טמאים ומצורעים. אוי מה היה לנו! ..."7
רקמה אנושית אחת – מילים ולחן: מוטי המר
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע
אם נדע
(אם נדע להשקיט)
את זעמנו
(אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה
(אם נדע להתחיל)
מהתחלה
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו
ימות בך, ימות בך
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע
אם נדע
(אם נדע להשקיט)
את זעמנו
(אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה
(אם נדע להתחיל)
מהתחלה
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו
חינוך יהודי במחתרת
קַרְיָן/נִית:
על אף גזרות ומגבלות השלטון הגרמני, ניסו יהודים בכל הדרכים לדאוג להתפתחותם התקינה ולעתידם של ילדים ובני נוער בגטו, מתוך תקווה שהמלחמה תסתיים והילדים יוכלו לחיות חיים מלאים וטובים. בגטו התקיימו לימודים במסגרות מאולתרות ומחתרתיות:
1941 ורשה, 15 דצמבר
לכבוד
פאטרונאט הפעילות התרבותית היהודית בוורשה - ועד החינוך היהודי
בית הספר היהודי, בית הספר לילדים היהודים בשפת האם שלהם, פונה אליכם בקריאה להקיף אותו בחומת מגן, ליצור למענו את מיטב התנאים לקיומו. בקשיים חזר והוקם בניין בית הספר; הידידים והקרובים חייבים ליצור היום מסביב לבית הספר את האווירה החברתית הנאותה שתאפשר לתת חינוך בריא לילד היהודי של המחר שיבוא. בלי ספרים ובלי מכשירי לימוד, עם קירות ריקים, וילדים רעבים וילדים יחפים, כך צועד היום בית הספר את צעדיו הראשונים. עלינו אפוא ליצור את כל הדרוש. זוהי חובתנו. לא יהיו לבית הספר שלנו תורמים עשירים; הוא גם לא זקוק להם. אבל זקוק הוא - ללב חם, לכתף המוכנה לשאת בעול. מבקשים אנו אפוא לגייס את כל אלה אשר בימים טובים יותר השתתפו בבניין, ושלא יחסכו מהמאמצים שלהם גם היום. את אלה אשר יהיו מוכנים לעזור לבית הספר היהודי בעתות מצוקה, וגם בתקופות של שמחה. פונים אנו אליכם ומבקשים לשתף עמנו פעולה. אל יעמוד איש מן הצד מחייב. כולם חייבים להתייצב לעבודה. זהו צו השעה. פונים אנו אליכם בקריאה על מנת להצטרף, להיות לידידי בית הספר היהודי, לסייע לו להתגבר בזמנים הקשים...
בכבוד,
ועד החינוך היהודי...8
קַרְיָן/נִית:
בלשונו הציורית תיאר ביומנו המחנך חיים אהרון קפלן את מראה הכיתות שנוצרו בגטו:
15 בנובמבר, 1941
"ילדי ישראל לומדים במסתרים. בעודם קטנים הם טועמים טעם של אנוסים. כל מקום שיש בו כנוס של צבור יהודי, בין יהודים גדולים ובין יהודים קטנים, סגור ומסוגר; אין יוצא ואין בא. ואולי לא דייקתי כל צרכי. יוצאים ובאים מהם ובהם פליטים ומחוסרי גג שבאלפיהם וברבבותיהם נמלטו לגטו היהודי המלא על כל גדותיו ככלוב מלא עוף. בבתי הכנסיות לשעבר נפתחו בתי תמחוי, או שהושכרו לדיירים פרטיים [...] ילדינו לומדים - אבל בצנעה. דורות שלמים בישראל הורגלו לתורה בצנעה ואין לכלוא את הרוח של עם שלם. במקום בתי ספר לגליים [חוקיים] נוצרו קומפלטים ביתיים, קומפלטים שמספר תלמידיהם מגיע עד עשרה, ובאיזה חדר צדדי, על ספסלים ארוכים, על יד שולחנות כמנהג מלמדינו משכבר הימים יושבים תינוקות של בית רבן ובהבל פיהם מוריהם מתקיימים ומתפרנסים. ככה אנו חיים ולומדים..."9
הדאגה לילדים בגטו
קַרְיָן/נִית:
בגטו ורשה שררו תנאים קשים להישרדות ומטבע הדברים הראשונים שנפגעו מתנאים אלו היו הילדים בגטו. דאגה רבה לשלומם הובעה בגטו.
פרץ אופוצ'ינסקי נולד בעיירה לוטומיירסק (Lutomiersk) הסמוכה לעיר לודז', בשנת 1892. סופר, משורר ומתרגם יידי. פעיל במפלגת פועלי ציון. בתקופת השואה נכלא בגטו ורשה ופעל בארכיון רינגלבלום. נספה בגטו ורשה בתאריך לא ידוע.
"[סבלו של הילד היהודי] היה צריך לטלטל את נפשנו, לעקור אותנו הפסיביות המשתקת ומהעיוורון שאחז בנו, ולדחוף את כולנו להגן על ילדינו. אבל עד עתה זה לא קרה. כאשר אני כותב את השורות האלה [נובמבר 1941], אנו מתנסים בזמנים הגורליים ביותר בגטו: גירושים חדשים, רחובות נוספים נלקחים מאתנו, המקום נעשה צר יותר, והלולאה מתהדקת עוד יותר על צווארינו. חומות, חומות חדשות. אין מקום לזוז. חורף, רטיבות, קור, עוני ומוות – האם יעלה בידינו להציל את הילד היהודי?"10
קַרְיָן/נִית:
מספרת שורדת הגטו , הרופאה אירנה פילוזוף על מצבם הקשה של הילדים בשל הרעב והניסיון להתגבר עליו:
"חזות המועדון השתנתה מאז הקמתו. הקולות האדירים של זמר ספונטני דחו מעט את קרקורי הקיבה הדורשים אוכל. השתדלתי להתעלם מזה, כאילו אפשר...
הילדים הגיעו במהירות לגיבוש והתלכדות, כך שכבר ב-11 באפריל ניתן היה להופיע לפני הפטרונאט בחגיגת ליל הסדר. פנים רחוצות, מחייכות, שבעות רצון, בגדים מצוחצחים. שיער הבנות קשור בסרטים שנרכשו ממקור בלתי ידוע. מראה הילדים, התנהגותם, עבודתם ושירתם עשו רושם רב על הנוכחים. בייחוד, שזו הייתה תוצאה של עבודה של שבועיים בלבד. כך רכש המועדון הרבה אוהדים...
מקהלת הילדים של המועדון הוזמנה, על ידי צנטוס, להופעה באקדמיה בנושא "הילד בספרות היהודית". במשך שבועות מספר התקיימו חזרות אינטנסיביות, וזה הפיח חיים וערנות במועדון. כמובן, בהזדמנות זו הצלחנו להשיג יותר הטבות מהפטרונאט עבור הילדים, כי רק שירה וריקודים לא הביאו סומק ללחיים שלהם."11
שיר: העיירה בוערת
קַרְיָן/נִית:
העיירה בוערת הוא שיר יידי מאת המשורר והמלחין היהודי-פולני מרדכי גבירטיג. השיר נכתב בשנת 1938 כתגובה לאנטישמיות הגוברת בפולין ועל רקע הפוגרומים שנערכו ביהודי פולין במהלך שנות השלושים. תוכנו העיקרי של השיר הוא תיאור השריפה, החורבן, העתיד הנורא וההשמדה, ומובאת בו גם קריאה לעזרה. שיר זה נחשב לשיר נבואי, אשר נתפס בדיעבד כמעין אזהרה על השואה המתקרבת. בזמן השואה השיר הושר בגטאות ובמחתרות היהודיות.
מרדכי גבירטיג הוא שם העט של מרדכי ברטיג אשר היה משורר ומלחין יידי יהודי-פולני. גבירטיג נולד בשנת 1877 בעיר קרקוב (Kraków), שבגליציה (האימפריה האוסטרו-הונגרית). גבירטיג נרצח על ידי חייל נאצי במהלכה של פעול גירוש יהודים מגטו קרקוב למחנה ההשמדה בלזץ' ב-4 ביוני 1942.
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
עיירתנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ,
בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,
לַהֲבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,
עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,
הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.
וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִים
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
קְרוֹבָה, חַס וְחָלִילָה, הַשָּׁעָה,
כִּי הַלְּהָבוֹת יַתְמִידוּ,
אֶת כֻּלָּנוּ פֹּה יַשְׁמִידוּ,
רַק שְׂרִידֵי קִירוֹת יָעִידוּ
מַה שֶּׁפֹּה הָיָה.
וְאַתֶּם חוֹבְקִים ידיים
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
רַק בְּיַדְכֶם בִּלְבַד הִיא הָעֶזְרָה.
חִישׁ הוֹשִׁיטוּ יָד אוֹהֶבֶת
וְהַצִּילוּ מֵהַמָּוֶת,
בְּדַמְכֶם כַּבּוּ שַׁלְהֶבֶת,
חִישׁ כַּבּוּ בְּדָם.מֵרָחוֹק אַל תַּעֲמֹדוּ,
כִּי הָאֵשׁ עוֹלָה.
אַל נָא תְּחַבְּקוּ יָדַייִם,
הַשְּׂרֵפָה גְּדוֹלָה!
עיירתנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ,
בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,
לַהֲבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,
עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,
הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.
וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִים
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
קְרוֹבָה, חַס וְחָלִילָה, הַשָּׁעָה,
כִּי הַלְּהָבוֹת יַתְמִידוּ,
אֶת כֻּלָּנוּ פֹּה יַשְׁמִידוּ,
רַק שְׂרִידֵי קִירוֹת יָעִידוּ
מַה שֶּׁפֹּה הָיָה.
וְאַתֶּם חוֹבְקִים ידיים
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
רַק בְּיַדְכֶם בִּלְבַד הִיא הָעֶזְרָה.
חִישׁ הוֹשִׁיטוּ יָד אוֹהֶבֶת
וְהַצִּילוּ מֵהַמָּוֶת,
בְּדַמְכֶם כַּבּוּ שַׁלְהֶבֶת,
חִישׁ כַּבּוּ בְּדָם.מֵרָחוֹק אַל תַּעֲמֹדוּ,
כִּי הָאֵשׁ עוֹלָה.
אַל נָא תְּחַבְּקוּ יָדַייִם,
הַשְּׂרֵפָה גְּדוֹלָה!
תנועות הנוער היהודיות בתקופת המלחמה
קַרְיָן/נִית:
תנועות הנוער היהודיות שצמחו והתפתחו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, המשיכו לפעול ביתר שאת גם בתקופת המלחמה. בעוד מסגרות אחרות של הקהילה היהודית והנהגתה קרסו, המשיכו תנועות הנוער לשמש בית פיזי ורוחני לאלפי בני נוער. כך כתב טוביה בוז'יקובסקי חבר תנועת דרור בעיתון מחתרת שהופיע בגטו:
"מה עלינו לעשות במצב זה? לאיזה כוון עלינו להפנות את תשומת לבנו? טבעי הוא, שאין אנו יכולים לדבר על דרך אחת לכל הנוער היהודי. שונות המחלות ושונות דרכי ריפוין. שונה מצבו של הנוער הממלא את הרחובות ואת החצרות, ללא בית ספר וללא השגחה, שמשתקפים בו כל הקווים השליליים של עולם המבוגרים. הוא עוסק במקח וממכר. ואחר הוא מצב הנוער שניתנה לו אפשרות להשכלה. אולם נוער זה מתרחק, ואינו רוצה לרדת לחיי ההמונים היהודיים. ראשית כל יש להקנות להם השכלה בסיסית; לערוך קורסים ללימוד קרוא וכתוב יידיש, עברית, חשבון וכו'; למשוך את נוער הרחוב לסביבה חברתית חמה, לדאוג ככל האפשר לגורלו האישי ולנטוע בו את רגש הסולידריות והאחריות; ליצור על ידי שירה ומשחק את אווירת הנעורים בשביל הנער היהודי שהזדקן בטרם עת. לחלק השני של הנוער היהודי יש להעניק את ההכרה בדבר שותפות הגורל עם כל ההמון היהודי; להוריד אותו מן האולימפוס; לעורר בו רגשות עממיים; להעניק לו הכרה סוציאליסטית; להפעיל אותו מבחינה ציבורית בכל גזרות החיים היהודיים; להפיח בו מן האוצרות הרוחניים שיצר העם היהודי בכל הזמנים. ואחרון אחרון, לרכז את מיטב הנוער היהודי, שכבר קיבל את חינוכו בסניפנו, וליצור ממנו חיל חלוץ המוכן לקרב, ההולך לפני הנוער היהודי."12
קַרְיָן/נִית:
גם בעיתון המחתרת של תנועת גורדוניה הודגשה חשיבותו של החינוך דווקא בזמנים קשים אלה:
"כך אפוא מתברר בירור גמור, כי כוונותיה ודרישותיה של תנועת הנוער המחנכת, וכן תכנית הפעולות שתוכננה בזמנים שלפני המלחמה, לא הפסידו כלום מערכן. אם בשנים שלפני המלחמה החינוך התנועתי עמד בסימן המפעל החלוצי בארץ ישראל, הרי בזמן הזה יש להדגיש, כי בחינוכו של הנוער אנו חייבים לציין – מזיגה בין תביעותיה של ההגשמה החלוצית בארץ ישראל ובין הצורך לפעול במקום, במטרה שנוכל לעמוד ולהתקיים ולהישאר בחיים. כך התרחב הרבה גם היקפו של החינוך. אין אנו יכולים אפוא לחסר ולא כלום מן התכניות החינוכיות של השנים הקודמות, אלא אנו חייבים להוסיף עוד את הסיסמה של חיוב החיים בזמן הזה. שכן לא נצליח לעצב את עתידם של חיינו, אם לא נצליח לשמור על עמדות הנוער בתקופה הזאת. במידה שווה חייבים אנחנו לדאוג לחייו החומריים, כמו גם ליצירת תנאים מתאימים להתפתחותו הנפשית המתמדת..."13
שיר: טרבלינקה (להקראה)
קַרְיָן/נִית:
בקיץ 1942 גורשו רוב יהודי ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. לפי עדויות, זמן קצר לאחר ראשית האקצייה הגדולה בגטו ורשה התחילו לשמוע את השיר הזה בגטו. מהשירים שנכתבו בתקופת השואה, לשיר זה נכתב מספר הגרסאות הגדול ביותר. תפוצתו הייתה רחבה מאוד – הוא הגיע כמעט לכל מזרח אירופה ומרכזה.
שָׁם, סָמוּךְ לַכְּפָר
מְקוֹם הַאוּמְשׁלַגפְּלַאץ נִקְבַּע.
וּבַצְּפִיפוּת הַנּוֹרָאָה
שֶׁל קְרוֹן רַכֶּבֶת,
שָׁם זְעָקָה קוֹרַעַת לֵב,
אֶל אִמּוֹ זוֹעֵק לוֹ יֶלֶד רַךְ:
אוֹתִי לְבַד אַתְּ כָּאן עוֹזֶבֶת,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת כָּאן רַק אִתָּךְ!
מִשְׁטֶרֶת הַיְּהוּדִים,
צִוְּתָה: "הֲחִישׁוּ צְעָדִים!
רָעָב, מַחְסוֹר, שָׁם לֹא תֵּדְעוּ,
פַּת בְּשֶׁפַע תְּקַבְּלוּ".
וְכָךְ הוֹלִיכוּנוּ שׁוֹלָל,
כִּי לֶחֶם יֵשׁ לְכָל דִיכְפִין [=לְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ]
וְאִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא הֶאֱמִין
שֶׁבִּטְרֶבְּלִינְקָה הַמָּוֶת יַמְתִּין.
בּוֹאִי, שׁוּבִי, אִמָּא'לֶה שֶׁלִּי,
בּוֹאִי, בּוֹאִי, אוֹי חִזְרִי,
בּוֹאִי, שׁוּבִי, אִמָּא'לֶה שֶׁלִּי,
אַף פַּעַם לֹא נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי.
כְּפַר טְרֶבְּלִינְקָה,
לַיְּהוּדִים הוּא בֵּית עוֹלָם.
הַבָּא אֵלָיו נִשְׁאָר כְּבָר שָׁם.
נִשְׁאָר לָנֶצָח שָׁם.
כָּל הַבָּאִים,
אָח וְאָחוֹת, גַּם אַבָּא וְאִמָּא,
וְשָׁם הֵם מוּצָפִים בְּרַעַל, סַם
וְשָׁם נִגְזָר סוֹפָם.
מְקוֹם הַאוּמְשׁלַגפְּלַאץ נִקְבַּע.
וּבַצְּפִיפוּת הַנּוֹרָאָה
שֶׁל קְרוֹן רַכֶּבֶת,
שָׁם זְעָקָה קוֹרַעַת לֵב,
אֶל אִמּוֹ זוֹעֵק לוֹ יֶלֶד רַךְ:
אוֹתִי לְבַד אַתְּ כָּאן עוֹזֶבֶת,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת כָּאן רַק אִתָּךְ!
מִשְׁטֶרֶת הַיְּהוּדִים,
צִוְּתָה: "הֲחִישׁוּ צְעָדִים!
רָעָב, מַחְסוֹר, שָׁם לֹא תֵּדְעוּ,
פַּת בְּשֶׁפַע תְּקַבְּלוּ".
וְכָךְ הוֹלִיכוּנוּ שׁוֹלָל,
כִּי לֶחֶם יֵשׁ לְכָל דִיכְפִין [=לְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ]
וְאִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא הֶאֱמִין
שֶׁבִּטְרֶבְּלִינְקָה הַמָּוֶת יַמְתִּין.
בּוֹאִי, שׁוּבִי, אִמָּא'לֶה שֶׁלִּי,
בּוֹאִי, בּוֹאִי, אוֹי חִזְרִי,
בּוֹאִי, שׁוּבִי, אִמָּא'לֶה שֶׁלִּי,
אַף פַּעַם לֹא נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי.
כְּפַר טְרֶבְּלִינְקָה,
לַיְּהוּדִים הוּא בֵּית עוֹלָם.
הַבָּא אֵלָיו נִשְׁאָר כְּבָר שָׁם.
נִשְׁאָר לָנֶצָח שָׁם.
כָּל הַבָּאִים,
אָח וְאָחוֹת, גַּם אַבָּא וְאִמָּא,
וְשָׁם הֵם מוּצָפִים בְּרַעַל, סַם
וְשָׁם נִגְזָר סוֹפָם.
שירת התקווה
קַרְיָן/נִית:
לסיום הטקס נשיר יחד את שירת התקווה.