"ומי האיש שלא יצטער בראותו צרות ישראל כאלו, בגוף ובנפש, ומי שלא ידווה שאין חדרים, ואין ישיבה, לא מקום תורה ולא קיבוץ של לומדי תורה... גם להבא ייראה כי בחורים לומדי תורה יחסרו... ואיפה ניקח נערים לומדי תורה אם עתה אינם לומדים?...
האם נחשוב שהנערים ובחורים שסבבו שנים בשוקים וברחובות במסחר או לבקש אפתחי נדיבים פרורי לחם, הם ישובו לעת מצוא אל החדרים והישיבות כמקדם?
...לכן גם כשירחם ה' ויושיענו עם מי שנשאר, ח"ו, לא יהיה מי שימלא את החדרים, ולא יהיה מספר תלמידים אשר יהיה כדאי לעשות בשבילם ישיבות...גם כל עם ישראל ייפגם על ידי זה... וכל איש ישראל כשמתבונן בחורבן הגופני והרוחני, והריסת התורה והדת, מצטער ע"ז מאוד..."
האדמו"ר מפיאסצ'נה, אש קדש, פרשת עקב תש"א עמ' קיב-קיג
"כיוצא בזה נראו האורות מאופל, אור הנשמה היהודית, אחרי החורבן וההשמדה, כאשר גם אלה שבימי השואה נטמעו בין העכו"ם ושכחו את צור מחצבתם, וכן אלו התינוקות שהוריהם המושמדים השאירום אצל הגויים או במנזרים, ואשר לא ידעו לחלוטין שהם מזרע ישראל, אך בעבור ימי המלחמה, בבוא אליהם שארי בשר שרידי חרב להוציאם ולהשיבם לחיק עמם, נתעורר בהם הניצוץ הקדוש שמהבהב בנשמת כל יהודי והניצוץ נהפך ללהבה, לשלהבת י-ה, ושבו בנים לגבולם – חזיון אשר אפילו הטובים שבאומות העולם השתוממו נכחו ולא השיגו את פשר הדבר הגדול הזה.
והוא העניין שנרמז במראות הסנה, עת גילה הקב"ה למשה רבינו במדבר חורב כי "הסנה בוער באש ואיננו אוכל", דהיינו: שאין מקום לפליאתו כיצד יוציא את בנ"י ממצרים, אחרי שכוחות כל מ"ט שערי טומאה אכלו בהם בכל פה, כי בכל נשמה יהודית מצוי כח טמיר שהוא בלתי מנוצח לעולם, ותמיד יישאר חי וקיים."
האדמו"ר מסלונים בעל ה"נתיבות שלום", קונטרס ההרוגה עליך, עמ' 24
מה יפים היו פרקי תהילים כגון "עד אנא תסתיר פניך ממני", או "קלי, קלי למה עזבתני", מה הטיבו לבטא את רגשותינו!
וגם פרשת יציאת מצרים - בהארתה של פ.זליצקה - הייתה פרשה מופלאה; הכוננות לגאולה - היה בה הרבה מן המשותף לתקופתנו. וכן פרשת "האזינו" בספר "דברים".
מורתנו קישרה אותנו אל העבר, על מנת שנבין יותר את ההווה, ועל מנת שנוכל להאמין בעתיד. היא לימדה אותנו מגילת "איכה", ולא חסה עלינו בתארה לפנינו את החורבן ואף לא היססה מלהתעמק בכאב של דורות קודמים, בניגוד למגמה שהייתה רווחת באותם הימים וגרסה: למה לנו לבכות את החורבן של דאז? האם לא די לנו בחורבן של זמננו אנו?
שיעוריה של פ.זליצקה לא היוו בריחה מן המציאות, היא לימדה אותנו לכאוב את המציאות. סברתה הייתה, שכאב סימן חיים הוא, אצל הפרט ואצל העם כאחת. כל עוד שכואב לנו - יש תקווה שנבריא. הסכנה הגדולה יותר היא אדישות.
היינו יורדות אפוא, יחד אתה, לתהום האפילה של ימינו, של צרותינו ומאירות את המקורות המכאיבים ביותר. נוגעות היינו בפצעי העלבון והבושה ויוצאות מן הנגיעה הזאת מטהרות, טובות יותר. היא הקרינה עלינו מאור אישיותה והשפעתה הייתה ניכרת על כל צעד ושעל, שכן אחר המגע איתה היה לנו קל יותר. היה קל יותר להתגבר אפילו על הרעב, להתאפק ולא לאכול את המנה שהייתה מיועדת ליום המחרת.
שרה זלוור-אורבך, "מבעד לחלון ביתי", עמ' 46-48
אוסף מקורות נלווה להרצאות ולסדנאות - הורדה
