"וַיֹּאמֶר ... אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ" הדבר נאמר למשה לאחר מלחמת עמלק. לאחר המלחמה היה על משה לכתוב את מעשה עמלק לזיכרון בספר, היה עליו ל"שים זאת באזני יהושע".
לאחר מכן בנה מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וקרא את שְׁמוֹ: ד' נִסִּי. "וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָ-הּ, מלחמה ... בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". משה רבנו הקים מזבח וכינה אותו בְּשם שיזכיר לנו את המלחמה הנצחית הזו בעמלק, מלחמה לד' בעמלק מדור דור.
עם ישראל הוא עם זוכר, הזיכרון ומעשים הגורמים לזיכרון הינם חלק בלתי נפרד ממערכת תרי"ג מצוות: זכר ליציאת מצרים, זכר לששת ימי המעשה, שש זכירות שאנו אומרים בכל יום לאחר תפילת שחרית.
המסגרת של הדיון היא החשיבות שבזיכרון.
בעניין עמלק וזיכרון המלחמה בעמלק מובאים כאן דברי האדמו"ר מטאלנא שליט"א בכנס העשור שהתקיים בקיץ תשע"ו:
יש לנו שני פסוקים בתורה, עם פקודה של זכירה. הפסוק האחד הוא: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור", יש מן הראשונים שאומרים שידיעת ההיסטוריה של העם שלנו זאת מצוות עשה, "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". יש לנו פסוק נוסף, "זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים".
אנחנו שמים לב להבדל בין זכור (עם שווא) לבין זכור (עם קמץ). "זכור ימות עולם" הוא עם שווא, "זכור את אשר עשה לך עמלק" עם קמץ, שכללי הדקדוק מלמדים אותנו שזו מצווה תמידית. זכור ושמור. אנחנו אמורים לקיים את ה"זכור את אשר עשה לך עמלק" יותר מאשר את ה"זכור ימות עולם". ב"זכור ימות עולם" נאמר בהמשך "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". יש אבות, יש זקנים, יש המשכיות של הדורות, "דור לדור יביע אומר". שואלים את האבא, האבא שואל את הסבא. אבל יש את ה"זכור אשר עשה לך עמלק", שם לא נאמר "שאל אביך", אלא, שהעמלק הזה במשך ההיסטוריה דאג, שלא יהיה רצף בין הדורות. הוא אחראי למערכת של הקטיעה של אותו רצף מבורך. לא נאמר שם "שאל אביך", לא זקניך, בגלל שיש אנשים שצריכים לזכור מה שעשה עמלק ואין להם את האפשרות לשאול, לא את האבא שלהם ולא את הסבא שלהם. בגלל שהם היו הקורבנות הראשונים לאכזריות הגרמנית, שצדיקים אמרו שזה זרע עמלק בדורנו.
אז מכך שאנחנו מבינים, שיש לנו מצווה של זכירה, וזכירה תמידית של "זכור", אין ספק שאנחנו אמורים להעביר את המסר מדור לדור גם כשאין לנו אבות וזקנים. אנחנו משתמשים בכל אמצעי שהוא, באותם שרידים אשר ה' קרא, באותם בודדים, באותם אילו שלקחו את הנושא הזה וענדו אותו עטרה לראשם. שהדבר הזה יהיה מטרת המחקר של חייהם. הקדישו את חייהם לחקור, לאסוף את הנתונים. אין ספק, אנחנו מצווים ועומדים לזכור ולהזכיר, לזכור ולהמחיש, לזכור ולהעביר.
השנה בחרנו לעסוק בכנסי הקיץ בתיעוד בתקופת השואה ולאחריה. הדברים שהובאו לעיל מחדדים את מטרת המתעדים השונים, את אופני התיעוד המגוונים, ומעלים לאין ערוך את חשיבות התיעוד. בנוסף, עולה מתוך הדברים גם חשיבות תפקיד איש החינוך, האמור להשתמש באמצעים רבים כדי להזכיר, להמחיש ולהעביר.
העיסוק בתיעוד בתקופת השואה ולאחריה, מביא אותנו לשלושה רבדים שונים של תיעוד, בתקופות ובדרכי תיעוד שונות. בכנס נציג מגוון רחב של אמצעי תיעוד רבים, נעמוד על מטרות התיעוד והאפשרויות שהיו או לא היו בפני מי שבחר לתעד, תוך כדי בחינת המטרות והתפקיד של התיעוד בתקופות השונות ובאזורים השונים:
תיעוד בזמן השואה – הרעיון לתעד עלה כבר בתקופת השואה. מכל מיני סיבות: פחד שלא יישארו אנשים, מסרים שונים (נקם, זיכרון).
תיעוד של ניצולים – תיעוד עם פרספקטיבה. נותן כבר את ממד הזמן – פחות מתאים להיסטוריון המבקש לדייק בפרטים. מה התפקיד של העדות? תחושות אינן עובדות היסטוריות, ואינן יכולות לעבור על-ידי מסמך היסטורי "יבש". איש העדות לא נותן סיפור היסטורי על השואה, הוא נותן מחוייבות. זהו תפקיד שונה ממה שהיכרנו עד כה.
דור שני בונה זיכרון – סרטי העדות. המקום שאנחנו נותנים למחוייבות הזו על בסיס התיעוד מזמן השואה.
סדנאות:
מקום של עדויות, הוועדות ההיסטוריות, אמנות כתיעוד, יומנים, מכתבים, ספרי יזכור של קהילות, אנשים שתעדו ושרדו – כתבו יומן וזיכרונות – רחל אוירבך (יש גם סרט), הרב אהרונסון, ראובן בן שם ועוד, סרטים של מחלקת תיקשוב על ארכיון רינגלבלום.
אוסף מקורות נלווה להרצאות ולסדנאות - הורדה
