אברהם הרשלום

אברהם הרשלום (אדם פרידברג במקור) נולד בשנת 1925 בעיירה פרוז'אני (Pruzhany, Prużana) שבפולין (כיום מדינת בלארוס) להוריו, צירה ומשה פרידברג.

האם פעלה במוסדות צדקה ובארגונים קהילתיים והיתה קרובה מאוד לרעיונות הציונות. בבית דיברו יידיש, אך את אברהם ואחיו, סיומה, רשמה האם לבית-הספר העברי "יבנה" ולגימנסיה "תרבות".

בספטמבר 1939 כבשו הסובייטים את פרוז'אני וביוני 1941 כבשוה הגרמנים. באוגוסט 1941 הוקם גטו בפרוז'אני ובינואר 1943 החל גירוש יהודי פרוז'אני לאושוויץ. "כאשר שאלו אותי בסלקציה בן כמה אני, אמרתי שאני יליד 1924 - מבוגר בשנה מכפי שהייתי. חשבתי שמוטב להגיד שאני כבר לא נער." סיומה, אחיו של אברהם, נרצח בתאי הגזים כחודש וחצי לאחר הגעתם לאושוויץ.

ביוני 1944 תכנן אברהם לברוח מאושוויץ עם שני שותפים. "ביום שקבענו לבריחה החלפנו את בגדי העצירים בבגדים אזרחיים ושתינו משקה חריף כדי לקבל אומץ וגם לחזק את סיפור-ההשתכרות שלנו, למקרה שיתפסונו. תוך כדי הכנות לבריחה, נקרה בדרכי ידיד בן עירי. כשעברתי על פניו, לחשתי: 'אם תשמע הלילה אות אזעקה, תדע שברחתי'."

"בשעות אחרי-הצהריים חמקנו מן המחנה. נכנסנו לבור, וחבר כיסה אותנו בפח, פיזר עפר על הפח וזרה טבק, כדי שכלבי-הגישוש של האס-אס לא יוכלו לרחרח ולגלותנו. שמענו את צופרי האזעקה שהודיעו במחנה כי מחפשים נעדרים. שמענו את נביחותיהם של כלבי-הגישוש מעלינו. כלאנו את נשימתנו ולא העזנו להניד עפעף, לבל ישמעו אותנו. אולם מצבנו היה בלתי-נסבל. הבור היה קטן וכנראה שנסתמו פתחי האוורור שלו ולא יכולנו להישאר בו."

אברהם ושותפיו לבריחה הצליחו לצאת מהמחנה, אך אברהם ואחד מחבריו לבריחה נתפסו לאחר ימים ספורים. "ספגנו 25 מלקות במגלב עור אימתני, על עכוזנו החשוף. אחרי מנת מלקות זו לא יכולתי לשבת במשך שבועות מספר." אברהם סומן בטלאי עגול ואדום, כפושע.

באוקטובר 1944 פונו מאושוויץ כ-10,000 עצירים. "מאחר שהוציאו אנשים רבים כל כך, הצלחנו אנו, אנשי קבוצת העונשין, להתערבב בין העצירים האחרים. הורדנו את הטלאים האדומים מעל בגדי העצירים והיינו שווים לעצירים הרגילים." אברהם נשלח למחנות אורניינבורג, סאקסנהאוזן, אורדרוף וגרוינקל, מחנה משנה של בוכנוואלד, ולבסוף לאחר מספר חודשים בהתקרב החזית המערבית הוחזר לבוכנוולד ברגל. "מי שפיגר נורה למוות לצד הדרך. הלכנו ימים אחדים. בלילות ישנו בשטח הפתוח."

בבוכנוואלד התחזה אברהם לפולני ונשלח ברכבת למחנה לייטמריץ. "לאחר מספר שבועות כשהחלו בפינוי המחנה בגלל החזית המתקרבת, פניתי לשניים מידידי והצעתי להם לנסות להצטרף למשלוח הבא שייצא את המחנה למחנה אחר במרכז גרמניה ולנסות לברוח בדרך."

"באחת התחנות, כשהרכבת שלנו עצרה ליד רכבת-פחם, החלפנו מבטים איש עם חברו. מחשבה אחת חלפה בלב כולנו: זהו זה! כאיש אחד זינקנו ממקומנו, עברנו לרכבת-הפחם והשתטחנו על ערימות הפחם. הגרמנים לא הבחינו בנו. רכבת הפחם הגיעה לתחנת רכבת בפראג, באזור הולישוביצה, בו רוכזו מחסני פחם. עמדנו בבגדי עצירים בין ערמות הפחם, מאחורי אחד המבנים של התחנה, ולא ידענו מה לעשות. לפתע ראינו נערה ונער שנראו כתלמידי תיכון. שמנו את נפשנו בכפנו, הגחנו ממחבואנו ועצרנו אותם. פנינו אל הנער בתנועות ידיים ובמלים בפולנית וברוסית. הבהרנו שאנו זקוקים לביגוד. הנער הצביע על שעונו ואמר: "פוצ'קאי". בפולנית "צ'קאי" פירושו לחכות. הבינונו כי יעץ לנו להמתין לו."

הנער, אינדרה סובוטקה, הביא לאברהם ולשותפיו בגדים והביאם לבית אמו, יז'ינה סובוטקובה, שם הסתתרו הנמלטים. לימים קיבלה סובוטקובה את התואר "חסידת אומות העולם". לאחר מכן הועברו הנמלטים למסתור במחסן של חנות פרחים מלאכותיים.

באפריל 1945 הוכשר אברהם בחופזה בשימוש בנשק וסייע בלחימה בגרמנים הנסוגים מפראג. ב-8 במאי שוחררה פראג על ידי הצבא האדום. אברהם זכה באזרחות צ'כוסלובקית, באותות הצטיינות ובתעודות המאשרות כי השתתף בשחרור פראג.

עם פרוץ מלחמת העצמאות גייסו שליחי ה"הגנה" בצ'כוסלובקיה את אברהם לקורס טיס במסגרת חיל האוויר הצ'כוסלובקי, על-מנת לסייע למאמצי המלחמה של מדינת ישראל, שאך נוסדה.

במרס 1949 הגיע אברהם לישראל ושירת במהלך מלחמת העצמאות בחיל האוויר, במסגרתו שירת עד לאחר סיום המלחמה. בשנת 1951 הקים חברה בשם "אריאל", על-שם מחנה מטה חיל-האוויר ביפו. לימים עשה המפעל חיל והיה לקבוצת חברות שפעלה בהצלחה רבה בארץ ובחו"ל.

בשנת 1951 נישא אברהם כאשר את טקס הנישואין ערך הרב הראשי של חיל האוויר. לאברהם בת בשם צעירה, שני בנים: משה ואהרון ונכדים.

"חובתי לבני ולבני דורם לספר את סיפור השואה כפי שחוויתי אותו, למען יידעו להעריך את העצמאות, החירות והעוצמה שבהן הם חיים", כתב אברהם בפתח הדברים לספרו "חיים מן האפר", שתורגם למספר שפות ביניהן: אנגלית, גרמנית וצ'כית.