ראיון עם ד"ר צבי לשם, ראש צוות אוסף גרשום שלום לחקר הקבלה והחסידות בספריה הלאומית

אחת מהדמויות הייחודיות שפעלו בגטו ורשה היה הרב קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה (Piaseczno, סמוך מאוד לוורשה). האדמו"ר, שהיה איש חינוך מפורסם בוורשה בין מלחמות העולם וכתב מספר חיבורים חסידיים וחינוכיים, התפרסם בעיקר בשל קובץ הדרשות שלו, דרשות אותם אמר מדי שבת בין ראש השנה ת"ש (14 בספטמבר, 1939), בוורשה הכבושה בידי הגרמנים, ובהמשך גם בתוך גטו ורשה עצמו, עד שבת חזון תש"ב, ד' באב (18 ביולי, 1942), ימים ספורים לפני תחילת האקציה הגדולה והשילוחים לטרבלינקה, במהלכם רובם המכריע של תושבי הגטו נשלחו למותם. את הכתבים הוא הטמין באמצעות ארכיון 'עונג שבת', והם נמצאו – יחד עם חומרים רבים נוספים – בשנת 1950 על ידי פועל בניין בורשה. הכתבים הועברו למכון ההיסטורי היהודי בוורשה (ה-ZIH), והודפסו לראשונה בשנת 1960 בישראל תחת השם אש קודש. ממש לאחרונה ד"ר דניאל רייזר הוציא לאור – בהוצאה משותפת של מכללת הרצוג, יד ושם והאיגוד העולמי למדעי יהדות – שני כרכים של מהדורה מדעית מוערת ומדוקדקת של הכתבים – דרשות משנות הזעם (בדומה לכותרת שנתן האדמו"ר לכתבים: "חידושי תורה משנות הזעם ת"ש-תש"א-תש"ב"). בכרך הראשון מופיעות הדרשות, מתוקנות ומוערות על פי כתב היד המקורי, ובתוספת מבוא מקיף, ובכרך השני מהדורת צילום של הדרשות לצד תעתיק מדויק שלהם בצבעים שונים המציגים לקורא את שכבות העריכה השונות שעברו הדרשות על ידי האדמו"ר.

האדמו"ר עצמו שרד את האקציות הגדולות לטרבלינקה, ולאחר מרד גטו ורשה גורש מן הגטו ונרצח בד' בחשוון תש"ד, נובמבר 1943. בנוגע לתאריך מותו המדויק אין ויכוח. עם זאת, עדיין יש חוסר בהירות בנוגע למקום מותו - במשך השנים הועלו מספר הערכות, כיום רוב החוקרים סוברים שהוא נרצח במחנה טרווינקי שממזרח ללובלין או בסמוך לו במסגרת מבצע "חג הקציר" (Aktion Erntefest).

כדי לשמוע מעט על חייו ויצירתו של ר' קלונימוס שפירא, ערכנו ראיון עם ד"ר צבי לשם, ראש צוות אוסף שלום לחקר הקבלה והחסידות בספריה הלאומית בירושלים, חוקר הגותו של האדמו"ר מפיאסצ'נה.

כיצד הגעת לעסוק בחקר דמותו של האדמו"ר מפיאסצ'נה?

כיום זהו באמת נושא מאוד עכשווי. לפני כמעט עשרים וחמש שנים הייתה לנו חבורת לימוד משותפת בשבתות וחבר סיפר לי ששמע על ספר ובו דרשות מהשואה. נדמה לי שלפני כן שמעתי על כך מעט, אבל לא ידעתי דבר מעבר לזה. עם הזמן סיימנו את לימוד הספר ובעקבות כך התחלתי להתעניין במחבר באופן כללי ולמדתי את יתר החיבורים שלו. הרגשתי שכל הנושא החינוכי אצלו, ובעיקר שאלת החילון והדרך שהוא מתמודד אתה, מאוד משמעותי למתרחש גם היום. ראיתי כיצד מה שהוא כתב בוורשה בשנות השלושים רלוונטי למה שמתרחש בחינוך בעולם הדתי-לאומי בשנת 2000, וזה מאוד תפס אותי. לאחר מכן כתבתי את עבודת התזה והדוקטורט שלי על הגותו, ולימדתי את חיבוריו במסגרות שונות.

מה היה הרקע והמקור ממנו צמח האדמו"ר?

ר' קלונימוס קלמיש נולד ב-1889 לאביו ר' אלימלך מגרודזי'נסק, שהיה נחשב לאחד מזקני אדמו"רי פולין. הוא צאצא של ר' אלימלך מליז'נסק, החוזה מלובלין, בעל ה"מאור ושמש" (ר' קלונימוס קלמן אפשטיין), והמגיד מקוז'ניץ (כל אלו מהדמויות הבולטות ביותר בעולם החסידות בפולין) אשר היו מקורות ההשפעה הגדולים והישירים שלו. בית הגידול הזה הוא שונה אם כן מכל אסכולת חסידות פשיסחא שנחקרה רבות והוא מייצג את החסידות הישנה, המסורתית, של פולין, חסידות שאפשר לומר שהיא יותר מיסטית (ואפילו מאגית), בהחלט יותר עממית. הוא גם מאוד הושפע, לדעתי, מהאדמו"ר הזקן של חב"ד ומחסידות קרלין שהיה לו איזה קשר משפחתי אתה. כמו כן הוא הושפע מאוד מספר הזוהר ומחיבורים קבליים נוספים.

אביו נפטר כאשר היה בן שלוש והוא התחנך בעיקר אצל אחיינו – המבוגר ממנו בהרבה – ר' ירחמיאל משה מקוז'ניץ, שלימים יהיה חותנו. עם פטירת חותנו, הפך ר' קלונימוס לאדמו"ר בגיל 19 והקים את חצרו בעיירה פיאסצ'נה שליד ורשה. אחר כך מונה גם לרב העיר. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא עבר לגור בורשה במשך רוב השנה, ובשנת 1923 הקים שם ישיבה בשם "דעת משה" (על שם חותנו), שהפכה במהרה לישיבה גדולה ביותר. מדובר בסדר גודל של כ-300 תלמידים, דבר שהיה נחשב לענק באותם הימים.

בוורשה הוא עסק הרבה מאוד בבעיות של חילון ומודרנה, דרך הפעילות החינוכית שלו בישיבה, ובמקביל - בדרשותיו כאדמו"ר. באופן כללי היה עסקן מאוד פעיל.

במה עסק האדמו"ר ובאילו נושאים הוא התמקד?

אגיד כמה מילים על ספריו. ישנם שני ספרי דרוש – דרך המלך ובו דרשות משנות ה-20 וה-30, שפורסמו מהעתקות של תלמידים אחרי השואה. בספר מופיעות דרשות מאוד קבליות, ארוכות ועמוקות. לצדו כמובן נמצא הספר שנודע כאש קודש, דרשות על השואה, שעוסקות הרבה בנושא של הרוע והסבל ובעניינים אחרים שיש להם זיקה לכך.

כמו כן, האדמו"ר כתב חמישה ספרי חינוך או הדרכה חסידית. יש סידרה של ספרים, הראשון שבהם הוא חובת התלמידים שהוא ספר המדבר ישירות בגוף שני אל התלמיד החסידי הצעיר, אחריו – הכשרת האברכים ומבוא השערים. בכוונתו הייתה לכתוב ספר רביעי, "חובת האברכים", אך לא הספיק. יש יומן אישי-רוחני בשם צו וזירוז שנכתב בשנות ה-20 וה-30, וכן את הספר הראשון שלו, בני מחשבה טובה, שנכתב בשנות ה-20, ושלדעתי הוא מעין טיוטה לכל מה שייכתב וייבנה לאחר מכן. הוא עסק הרבה מאוד במדיטציה, במיסטיקה, בעבודה דתית קבוצתית: הנושא של קהילה היה מאוד מרכזי עבורו, וכך הוא פיתח את הרעיון של קבוצות המיוחדות לעבודה דתית. אפשר לומר שאלו קבוצות של אליטות רוחניות. היו לו עוד כמה כתבים אך למרבה הצער הם לא הגיעו לידינו.

אם כן, הוא עסק הרבה מאוד בחינוך ובהדרכה. הוא הרגיש שהחסידות בזמנו "הלכה לאיבוד". ובדברים אלו הוא לא היה יחיד ורבים הרגישו כך, אם כי התבטאויות כאלו מתוך החסידות פנימה היו פחות נפוצות. החסידים כבר לא יודעים מה היא חסידות, מעבר לעניינים חיצוניים כדוגמת לבוש וכיוצא בזה. הוא רצה לחדש את החסידות של הבעש"ט, הוא היה מאמין גדול במסורת הידועה שהגאולה תגיע כאשר תורת החסידות תופץ ותפרוץ החוצה, וזה לא יכול לקרות כאשר אפילו החסידים כבר אינם יודעים מה טיבה של החסידות וכאשר הפנימיות של החסידות אבדה. במידה רבה הוא מעין רפורמטור דתי שמנסה להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את החסידות של הבעש"ט כפי שהוא הבין אותה. חלק מכך קשור לתופעה שנקראת במחקר החסידי "עבודת ה' בגשמיות", דבר עליו הוא כותב הרבה, גם בצורה קצת רדיקלית כאשר הוא טען שזהו עניין הנוגע לכולם ולא רק ליחידי סגולה. הוא גם שם דגש על הרבה טכניקות מיסטיות, סוגים שונים של מדיטציה. ומעבר לכל זה, הוא עסק הרבה בחינוך, בפרט חינוך לצעירים ומאפיין בולט הוא חינוך רגשי לחיי הדת רגשיים.

במה מתאפיינת המשנה החינוכית שלו ואיך מתבטאת חדשנותו בגישה לאתגרים החינוכיים שמולם עמד?

ידוע שבניגוד לרומנטיזציה של החיים לפני המלחמה, כאילו כולם היו צדיקים ויראים, הדבר כמובן לא נכון היסטורית. הוא עצמו דיבר בצורה מפורשת פעמים רבות על כך שהחילון גובר וצעירים עוזבים את היהדות. לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחש גם תהליך מואץ של עיור, וורשה עצמה נעשתה כבר לעיר גדולה ומפותחת מאוד, תרבותית מאוד, היו בתי קולנוע ותיאטראות, היו מפלגות חילוניות, מפלגות ציוניות, קומוניסטים וסוציאליסטים ובונדיסטים ואנרכיסטים - כל מה שניתן להעלות על הדעת; וכך גם הרבה מאוד תחרות על הלב של הצעירים, הייתה בעיה נוספת שהחמירה את כל המצב: עוני כבד בפולין בין המלחמות, במיוחד בקרב היהודים. רבים נאלצו לעזוב את בית הספר בגיל צעיר, גם בגיל עשר או אחת עשרה, ולצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. המצב בו ילד בן אחת עשרה כבר יצא מהישיבה ונמצא כל הזמן ברחוב או במפעל יצר בעיות רבות.

איך מתמודדים עם כל זה? ראשית, בחובת התלמידים הוא קורא הרבה מאוד להמשיך ולהישאר בישיבה. אנשים כיום קוראים את זה במבט אנכרוניסטי וחושבים שהוא רצה, בדומה למקובל היום בחלק מהחברה החרדית, שאנשים יישארו בכולל עד גיל ארבעים וחמישים. כמובן שזה לא העניין, הוא דיבר על ילדים בגיל אחת עשרה, שלוש עשרה, שיישארו עוד כמה שנים בישיבה; הוא לא דיבר על אברכים מבוגרים – כמעט ולא הייתה מציאות כזו.

מעבר לזה, הוא פנה אל התלמיד בגוף שני – זה כבר חידוש עצום, לא כל כך נמצא דברים כאלו בספרות החסידות. הוא ממש מדבר אל התלמיד הצעיר ומדריך אותו. יש לו גם הקדמה לספר עבור ההורים והמחנכים - אגב הוא השאיר אותה בספר כך שכל הילדים גם היו יכולים לקרוא את זה, הוא לא ניסה להסתיר את הדברים - ושם הוא דיבר על כל המשבר שתיארנו.

אם אני צריך לבחור מרכיב אחד מרכזי משמעותי – זה הרגש. הוא יצר דרך מאוד רגשית בעבודה הדתית, וממילא גם החינוך החסידי צריך להיות מאוד רגשי. יש קטע מאוד מעניין בו הוא מסביר שכל אדם זקוק למידה מסוימת של התרגשויות וריגושים, ואם אנחנו, ההורים והמחנכים, לא נספק לילדים ריגושים חיוביים שהם חלק מחיי הדת שלהם, הם ילכו לחפש את הדברים האלה במקומות אחרים.

במשנתו הוא מעצים את הילד ומוביל אותו להיות המחנך של עצמו; לקחת אחריות על עצמו ולא לסמוך על כך שהמורים יעשו לו את העבודה. הוא קורא לחינוך שמדבר במונחים של הילדים, כפי שאוהבים לומר הוא "שם את התלמיד במרכז".

זה מזכיר קצת תופעות אחרות, למשל את פעלו של יאנוש קורצ'אק. האם יש איזו השפעה סובבת? האם אפשר לאתר התמודדויות זהות?

אחד מהדברים שעדיין זקוקים לדעתי למחקר מקיף בנושא של האדמו"ר מפיאסצ'נה הוא השאלה למה הוא נחשף באופן ישיר בעולם הלא יהודי. הוא למשל דיבר במונחים פסיכולוגיים, אין ספק שהוא היה ער למתרחש בתחום החינוך והפסיכולוגיה.

אתה חושב שהוא היה ער לכל השיח הפסיכואנליטי?

אני חושב שכן. מן הסתם הוא קרא פרויד שהיה אז "הדבר", תורגם לכל השפות. לא מזמן היה עליו כנס אקדמי בוורשה, ושם עלו כמה עניינים שקשורים לשאלה הזו. בכנס טען פרופ' יונתן מאיר שלכל הפחות את העיתונות הוורשאית ביידיש - דער מאמענט וכיוצא בזה – הוא קרא, ושם הופיעו כל הזמן כתבות שהביאו מהחידושים ומהמגמות בפילוסופיה, בחינוך, בפסיכולוגיה. הדברים הללו היו מאוד ידועים לפחות ברמה הפופולרית ולא ייתכן שהוא לא היה ער לכל מה שקורה.

תוכל לספר לנו מעט על הישיבה שלו? מה היה סדר היום בישיבה , האם היא הייתה דומה לישיבות החסידיות האחרות שפרחו אז?

הישיבה הייתה רב גילאית – מגיל 10 , פחות או יותר, ועד אברכים צעירים. היו פנימייה וחדר אוכל, ובכך הישיבה שלו הקדימה את ישיבת חכמי לובלין המפורסמת ברעיון החדשני הזה. הישיבה הוקמה בשנת 1923 וכאמור לפני המלחמה היו בה 300 תלמידים. במשך כמה שנים הם הוציאו ירחון בשם "הכרם" – כמעט כולו מכיל עיונים קלאסיים בתלמוד ובהלכה. הדבר נמשך כמה שנים עד שכנראה, כך אני מנחש, לא נמצא תקציב לכך.

מספרים למשל שהוא מאוד התעניין בכל התלמידים, עד רמת הסיוע בשידוכים שלהם וכיוצא בזה. לעיתים מדובר בהגיוגרפיה, כך שקשה לדעת בדיוק. במבוא למהדורה החדשה של דניאל רייזר הוא מביא כמה תעודות מהישיבה. למשל מובאות שם תעודות שהאדמו"ר או הנהלת הישיבה הכינו לצרכי גיוס כספים – הם קיבלו מענקים מארגונים יהודיים שונים. במסמכים אלו ניתן למצוא רשימה של מספר התלמידים, הגילאים, מהיכן הגיעו, ותיעוד נוסף על הישיבה.

כנראה שתלמידי הישיבה הגיעו מכל מיני חצרות חסידיות, הרי חסידות פיאסצ'נה עצמה הייתה מאוד קטנה. דבר מעניין נמצא במכתב שהאדמו"ר כותב לאחד מתלמידיו ששהה בארץ ישראל ושפורסם לפני כמה שנים. הוא המליץ לו להיכנס לישיבת מרכז הרב, לראות את הרב קוק – זו הפעם היחידה שהוא מזכיר אותו – והוא מבקש ממנו לבקר במקום ולכתוב לו מהו סדר היום שם, מה הם לומדים. אבל די ברור, למשל מהדברים שהוא כותב בחובת התלמידים שעיקר הדגש נשאר על הלימוד הקלאסי של ש"ס ופוסקים.

עם הכיבוש הנאצי, מה קורה איתו ועם הקהילה שלו?

אשתו נפטרה כבר ב-1937. ממש בתחילת המלחמה, בהפצצות הגרמניות על ורשה, נהרגו הבן שלו, כלתו, וגיסתו. כמה שבועות לאחר מכן נפטרה אמו, כך שהוא נשאר די בודד מבחינה אישית כבר מתחילת המלחמה. הוא התבטא אז ואמר משהו בסגנון של "היהודים ינצחו במלחמה אבל אני אישית הפסדתי כבר". הייתה לו עוד בת נשואה שאחר כך נשלחה לטרבלינקה. הישיבה כנראה הפסיקה מיד את פעילותה. לאחר הקמת הגטו באוקטובר 1940, הפעילות שלו הפכה להיות מחתרתית. מראש השנה ת"ש, ספטמבר 1939, ועד שבת חזון תש"ב, יולי, 1942, , במשך כמעט שלוש שנים, הוא העביר דרשות בשבתות וגם העלה אותן על הכתב. דרך ארכיון 'עונג שבת' של רינגנבלום הוא דאג שהכתבים יוטמנו בצורה מסודרת. דניאל רייזר מתייחס לכך בהרחבה במבוא שלו ונוצרו גם הרבה מיתוסים סביב כל הסיפור הזה.

נכון, מיתוסים בנוגע לשאלה מי מצא את הכתבים, איפה הם נמצאו ועוד.

כן, אפילו לפני מספר חודשים חוקר מפורסם בארה"ב כתב שכתב היד המקורי של אש קודש מצוי עכשיו במוזיאון השואה בוושינגטון. זה למשל מיתוס חדש... כתב היד, מאז גילויו ועד היום, נמצא בוורשה אצל ה-ZIH.

מה מאפיין את הדרשות שלו בשואה באופן כללי?

הוא עסק הרבה מאוד בנושא של סבל ורוע. הוא לא הזכיר באופן גלוי את הנאצים, יכול להיות שהוא לא רצה "לנבל" את קולמוסו, אך ניתן למצוא רמזים ברורים. כבר לפני זמן רב התייחסו חוקרים, למשל נחמיה פולן, לעניין ההקבלה שבין הדרשות למה שהתרחש בגטו. יש דרשה בה הוא דיבר על ההרגשה שהוא כביכול כלוא ואכן הדבר נאמר בזמן סגירת הגטו. יש עוד כמה מקומות שהוא רמז למה שמתרחש סביבו, אך לא הרחיב על כך.

הוא דיבר הרבה על המודלים של הסבל היהודי בעבר, על עשרת הרוגי מלכות, על רבי עקיבא ועל נפילת ביתר בזמן מרד בר כוכבא. באופן פשוט הוא ניסה לחזק את האמונה של השומעים וגם של עצמו. בשלב מסוים הוא כבר הודה שאין לו מה עוד להגיד, הוא כבר אמר את כל מה שהיה אפשר. בשלב אחר הוא אמר שלא תמיד טוב לנסות ולחזק את האמונה. אם בהתחלה הוא דיבר הרבה על כך ש"ישועת ה' כהרף עין", הוא הפסיק עם זה ואמר שאדרבה הדבר גורם רק לחולשה, כיוון שהשומעים חושבים שתיכף תגיע ההצלה, אך זה לא מתממש והם נשברים עוד יותר.

בצורה מאוד כנה ואמיתית הוא תיאר מה שקורה סביבו - משברים בתחום האמונה וקושי לקיים מצוות, ללמוד תורה ולהתפלל. הוא תיאר את האנשים כשבורים לחלוטין, הם כבר לא בני אדם, הם לא יודעים מי הם. הם איבדו את הזהות שלהם לא רק כיהודים אלא כבני אדם; פשוט אין להם צורה.

נושא חשוב ומורכב הוא כל ההתפתחות התיאולוגית שלו בדרשות. זה נושא מורכב וכעת הוא הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו. בעבר היינו קוראים את אש קודש כספר שנכתב מההתחלה לסוף וכך ניסו לאתר מקומות והקשרים שונים בהם יש שינויים או התפתחויות ברעיונות אחדים שלו. עכשיו, לאור העבודה של דניאל רייזר, צריכים להסתכל על כל דרשה ודרשה ולבדוק מה הן השכבות השונות של העריכה, מה באמת נכתב מתי. יש דברים שנכתבו לכאורה בתחילת הספר והם דברים מאוד מאוחרים, ולכן כל התיאוריה צריכה לעבור עדכון; זהו למעשה השלב הבא של המחקר.

אנחנו יודעים כאמור שהאדמו"ר עבד הרבה על עריכה מאוחרת של הכתבים, וכך הוסיף כמה הערות שוליים ידועות, שביקש שיפורסמו כהערות בתחתית הטקסט. כך, בדרשה של שבת חנוכה תש"ב הוא כתב שכל הגזרות שיש בגטו אינן שונות מגזרות וצרות אחרות שהיו בעבר, אבל אחר כך הוא העיר שלאחר השילוחים הגדולים לטרבלינקה הדברים כבר אינם נכונים ("אבל כהצרות משונות, ומיתות רעות ומשונות, שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם").1 זה כמובן נוגע לנושא מאוד רגיש ומהותי בשאלה כיצד רואים את השואה (בעיקר בעולם החרדי): האם אלו עוד גזרות או שמדובר במשהו שונה לגמרי.

הוא המשיך לגעת באותם הנושאים שהוא נגע והתעסק בהם בתקופה שלפני המלחמה או שמבחינתו זה כבר אזור חדש ותקופה חדשה?

אני חושב שזה שבר מאוד גדול עד כדי כך שהדברים שבהם עסק לפני המלחמה לא היו כבר כל כך רלוונטיים. בתחילת הדרשות המוקדמות בגטו רואים שהנושא החינוכי עדיין תפס מקום, הוא ניסה לחזק את האמונה ברמה יותר פרקטית. הדרשות היותר מאוחרות, אומר בהכללה כי הן יותר קבליות, עמוקות וארוכות: רואים שבשלב כלשהו מה שהוא חיפש זה כיצד לשמור על קשר עם האל (דבר שלמעשה היה עניין מאוד מרכזי במגמה החינוכית שלו עוד קודם - כיצד להגיע לקשר חם ואינטימי עם האל), וניסה לענות על השאלה כיצד שומרים על אותו קשר במצב של הסתר פנים מוחלט, של רוע וסבל עצומים וחסרי כל תקדים.

• 1. 1

מה היה המקום שלו בחיים הציבוריים בגטו?

הוא עסק גם בפעילות ציבורית אחרת. למשל הוא הקים בביתו בית תמחוי, בעיקר למגורשים מהעיירה פיאסצ'נה שהועברו לגטו וורשה, ובאופן טבעי הלכו אליו. הוא ערך ברית מילה בסתר, יש סיפור כיצד הם הלכו בערב יום הכיפורים למקווה על אף החשש מעונשים חמורים. הוא עסק אפוא בפעילות דתית מחתרתית. את הדרשות הוא היה מעביר בבוקר בקידוש לאחר התפילה, לא בשבת אחר הצהריים כמסורת החסידית. ייתכן מאוד שרק בבוקר אנשים היו יכולים להגיע.

מכל מקום לאחר האקציות הגדולות של קיץ 1942 כנראה כבר לא היה למי לדבר והדרשות הפסיקו, אבל הוא המשיך בעריכה של הדרשות וגם של כתבים אחרים שלו. הוא בהחלט רצה שהדברים יתפרסמו, שזה מעניין מאוד. אנחנו מכירים את המכתב הידוע שבו ביקש שמי שימצא כתבים אלו שיעבירם לאחיו שבארץ ישראל כדי שיפרסם אותם. דניאל רייזר חוזר על כך הרבה: הוא לא ראה את מה שהוא עשה כמפעל מקומי לזמן הזה, אלא כמשהו שהוא חשוב גם לעתיד. אני בהחלט מסכים.

בסוף המבוא לספרו, רייזר דן בספר כ"מסמך אוניברסלי", לאו דווקא שהאדמו"ר התכוון שהדברים מיועדים לעולם כולו, אבל בוודאי ניתן לומר שיש שם מסרים שהם נוגעים לרבים, לא רק לעם ישראל.

מה מחנכים יכולים לקחת אליהם לכיתות מהאדמו"ר – מדמותו, מפעילותו, מהדרשות שלו?

כמובן יש פה את הצד ההיסטורי שהוא חשוב. בתוך המסגרת של ההיסטוריה של השואה, בוודאי אם לצורך העניין מתעסקים ב"התנגדות רוחנית", ברור שהדברים חשובים.

מבחינה חינוכית, כיום אני חושב שכבר רגילים לדבר על אינטליגנציות מרובות, אינטליגנציה רגשית וכיוצא בזה. כיום מחנכים ולא רק מחנכים דתיים שמתעסקים בחינוך אמוני, מכירים ומתעסקים גם בפיתוח הצד הרגשי של התלמידים. או הרעיון של להעצים את התלמידים, אולי הדברים הללו במידה מסוימת מובנים כיום, אבל הוא היה קצת חלוץ לפני המחנה, בוודאי אם אנו מדברים על חינוך דתי או אמוני, אני חושב שהדברים מאוד חשובים ורלוונטיים.

אם נחזור למשנה החינוכית הכללית, הוא מדבר כאמור הרבה על חינוך רגשי וגם על חינוך לערכים ולא רק לציות. במקום מסוים הוא דן בשאלה מה זה חינוך וטוען שיש שני דברים שאינם חינוך: ציות והרגל. אנחנו יכולים להרגיל את התלמידים שלנו לאילו ערכים שנרצה, לצוות אותם לעשות דברים מסוימים. בסופו של דבר, כמו הפסוק המפורסם במשלי: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי, כב, ו ) - המבחן של חינוך הוא מה קורה כאשר האדם כבר אינו במסגרת הבית ספרית. עד כמה הוא הפנים את הערכים שבית הספר ניסה להעביר. זה למשל מסר מעניין.

בקשר לדרשות ולשואה, מעבר לצד ההיסטורי ניתן לומר שאפשר לראות פה כנות גדולה, וגם כוחות אדירים של יצירה בזמן של התמודדות עם הסבל. ישעיה ברלין, לדוגמה, במסות שלו על החירות, כתב שאחת מהסיבות שיש צורך בחירות היא מכיוון שאנשים המצויים תחת רדיפות אינם יצירתיים. על פניו יש המון דוגמאות נגדיות - ליאו שטראוס ביקר את זה ב" Persecution and the Art of Writing", וגם כאן אפשר לראות כיצד אדם הנתון תחת כל כך הרבה לחץ ורדיפות מצליח עם כל זה ליצור, זה אומר לנו משהו על הגדלות של הרוח האנושית.