• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 18:00-8:30

יום ה': 20:00-8:30*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-8:30

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ראיון עם שלה אלטרץ, ניצולת שואה

בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ה, הדליקה שלה אלטרץ משואה יחד עם עוד חמישה מדליקי משואות בטקס, ביד ושם. אלטרץ, הניצולה היחידה מקהילת שטיפ (Štip) שנספתה בטרבלינקה, מספרת כי: "עד היום ברשימות הגירושים אני מופיעה כמי שמתה בטרבלינקה עם כל המשפחה, לא תיקנתי את זה, ראשלה סיאון נספתה בטרבלינקה יחד עם יתר בני המשפחה". שלה אלטרץ לבית סיאון-ציון מתארת בראיון ל"זיקה" את מסכת התלאות הקשה שחוותה במלחמה, כילדה בת שמונה, את חלקן היא זוכרת בפרטי פרטים. במהלך הראיון הסבירה לנו: "עשיתי לי מנהג: לא רוצה לדעת יותר מידי. מה שאני יודעת – זה מספיק. למה לא שאלתי? כי לא רציתי. מה אני צריכה, עוד כאב ראש? עוד כאבי בטן?". כנגד כל הסיכויים שרדה את המסע הנורא בבדידות איומה ונותרה שריד יחידי.

ספרי לנו עלייך ועל משפחתך.

נולדתי בשנת 1934 בשטיפ שבמקדוניה. הייתי בת הזקונים; שתי אחיותיי היו נשואות, אחותי ג'וליה היתה נשואה לסלומון וגרה בשטיפ, ואחותי בלה, שהיתה נשואה לדוד, גרה בקוסובו. אחי, מואיס, למד רפואה, והיה בינינו פער של 12 שנה. הייתי הילדה הכי מפונקת ומאוד אהובה. לא ראיתי אהבה כזו כמו שקיבלתי בילדותי, מאמא ומהאחיות, מהקרובים, והייתי ילדה מאוד שובבה. אבא שלי, דוד סיאון (ציון), היה סוחר בקר, והיתה לו משחטה כשרה על אף שהוא סיפק בשר לצבא ולכל העיר, ואפילו ייצא ליוון. אנחנו היינו משפחה מאוד עמידה. אמא, שקראו לה דודן סיאון, היתה עקרת בית, אישה גבוהה, שחורה, רזה, הכי יפה שבעולם - אם יש דבר כזה..

היינו משפחה מסורתית. כל יהודי שטיפ היו מסורתיים. היה לנו קשר עם השכנים הנוצרים, אבל זה היה קשר של רחוב, לשחק ברחוב; אף פעם נוצרי לא נכנס לבית שלנו, וגם יהודים לא נכנסו לבתים של נוצרים, עד כמה שידוע לי. פחדו מאוד מהתבוללות, ככה שמרו על כשרות מלאה. החגים היו תמיד כשרים. אני זוכרת שבפסח היו מכינים את כל מאכלי החג בבית, והיו שולחים אותנו למאפיה מיוחדת שהיתה רק ליהודים. בבית, כנראה דיברנו לדינו, לא ידעתי שאני יודעת לדינו, עד שגיליתי שאני מדברת כל כך טוב, כנראה שזו שפת האם שלי.

בית הכנסת היה במרכז העיר, והוא היה בבית בן שתי קומות, אליו עלו במדרגות, ולמטה היה בית קפה עם שולחנות וכסאות קטנים, ואנשים היו יושבים שם, גויים ויהודים שותים יחד קפה.. לרב היה שיער שיבה ואני חשבתי שהוא איש מבוגר. היות ולא היה לי סבא ולא הכרתי אותו, אז אימצתי את הרב לסב, והוא פינק אותי.

למדתי בבית ספר נוצרי בבוקר, אבל אחר הצהריים הלכתי לבית ספר יהודי. החיים היו רגילים וטובים, הסתדרנו מצוין עם השכנים הנוצרים, היינו משחקים ליד הבית כמו כל הילדים – חמש אבנים או תופסת. זה היה הכיף של החיים..

אילו חוויות את זוכרת מהבית? מהעיר?

אם הייתי יודעת לצייר, הייתי מציירת כל פינה בבית, אני זוכרת כל פינה ופינה בבית. הבית היה בנוי על שתי קומות. מהרחוב הראשי בו גרנו, היה צריך לרדת שלוש מדרגות. בבית היה חדר יום, חדר אורחים, שם היו תנור, שולחן אוכל וספה – ומי שהיה מתעייף אחרי הארוחה היה יכול לנוח ולשכב.. ולמעלה היו חדרי השינה. בבית שלי היו מייצרים משקאות חריפים. אני זוכרת שיום אחד הדלת של המחסן היתה פתוחה. נכנסתי וראיתי בקבוק זכוכית ענקי ובתוכו דובדבנים, אז לקחתי דובדבן, ועוד דובדבן, ועוד דובדבן.. וכנראה השתכרתי, ונרדמתי שם במרתף. אמא חיפשה אותי, הרי הייתי בת הזקונים והיא היתה משוגעת עלי ושמרה עלי.. הלכו לחפש אותי אצל אבא. עד שהתעוררתי. - 'איפה היית??' – אכלתי דובדבנים, הייתי פה.. אז הבינו מה קרה לי.

העיר שלי שטיפ, היתה באותם זמנים מאוד יפה; בתים קטנים, נהר זורם באמצע העיר, גשרים קטנים מקשרים בין שני הצדדים. אני מאוד אהבתי אותה. הייתי מסתובבת חופשי, בתור ילדה בת שבע הכרתי את כל העיר, לא היו מכוניות, לא היו מגבלות, לא היו פחדים או מתח. אני זוכרת ששלחו אותי בפורים עם משלוח מנות לדוד שלי שגר מעבר לנהר. עברתי את הגשר, וראיתי חברות שלי ששיחקו על שפת הנהר: 'בואי ראשלה, בואי, בואי'. אמרתי: 'תכף אני באה, אני רק אמסור את משלוח המנות'. בלי לשים לב, התכופפתי יותר מידי, ונפלתי לתוך הנהר, והוא סחף אותי די רחוק, עד שמישהו מבית הקפה קפץ למים והוציא אותי. כך נותרתי בחיים פעם ראשונה. זה היה מפחיד..

באפריל 1941 נכבשה מקדוניה וסופחה לבולגריה. האם הרגשתם את הכיבוש?

מקרה אחד אני זוכרת. היינו לבד, אמא ואני, בבית. ערב אחד באו בולגרים והוציאו אותנו לרחוב כמו חפצים. הם נכנסו לתוך הבית ונעלו את עצמם. למזלנו היו לנו שכנים היהודים ממול, ונכנסנו אליהם וראינו הכל. הם השתלטו על הבית, בזזו, לכלכו, פירקו כסאות להסקה, בבוקר שתו והשתכרו (היה שם הרבה דובדבנים..) ואז הם יצאו.. אנחנו חזרנו הביתה. אני זוכרת שאמא אמרה: אני הולכת להתלונן! אבל אנשים סביבה אמרו לה – למי תתלונני? תכנסי הביתה, תשתקי ותקבלי את זה כמו שזה. כנראה שהמבוגרים הרגישו כבר את האיום. לפני זה הכל היה רגיל, היינו בידידות טובה עם הנוצרים, לא הרגשת בהבדל מי יהודי ומי נוצרי..

במרץ 1943 גורשו כל יהודי מקדוניה. מה את זוכרת מאירוע זה?

קודם המלחמה אבא נפטר מאפנדיציט, למרות שהיה גבר חסון, יפה וצעיר - אז עוד לא היתה תרופה. כל המשפחה התאספה באזכרות, האחיות הנשואות שלי הגיעו הביתה ואחי הסטודנט לרפואה, חזר גם הוא. באחת האזכרות כולנו היינו בבית, דיברנו ודיברנו עד השעות הקטנות של הלילה, ושמחנו שכולנו יחד. ואני זוכרת שהם אמרו: 'איזה מזל שיש לנו את הקטנה הזו, כל פעם היא מסיטה את המחשבות שלנו מהעצב על מות אבא'. ואני הסתובבתי ביניהם ושמעתי הכל.. והלכנו לישון. פתאום באמצע הלילה, שמענו דפיקות עם קני רובים על הדלת. מישהו פתח את הדלת, ושני חיילים (אני חושבת שבולגרים) במדים עם רובים עמדו וצעקו: 'קומו, קומו! תתלבשו מהר, תוך חצי שעה תרדו ותעמדו ליד הבית. אל תיקחו בגדים וחפצים, אם אתם רוצים קחו מעט דברי ערך'. התלבשנו מהר וכל אחד לקח מה שהיה לו, ירדנו למטה, יצאנו לרחוב וראינו שיירה ארוכה. זה היה בארבע וחצי בבוקר, ב-11 במרץ 1943, גשם טפטף והיה קר, לבשנו כובעים ומעילים..

הלכנו בתוך שיירה גדולה, ואיך שהתקדמנו צירפו אנשים נוספים מהבתים לאורך כל הדרך, לכיוון תחנת הרכבת. בתחנה ראינו שישבו אנשים ליד שולחן, עם עטים ודפים, ומהר בדקו אותנו. היו לי עגילים קטנים מזהב, לאמא היו טבעות ותכשיטים - הכל תלשו מעלינו, בדקו לנו בבגדים, בכיסים, מששו בתפרים, ואת כל דברי הערך והכסף לקחו לנו. אני זוכרת שתלשו לנו אותם מהגוף, אני זוכרת שכאבה לי האזן. ומי תלש? המורה שלי מבית הספר! אני ניגשתי אליה, שמחה שאני פוגשת את המורה.. – 'תסתלקי מפה צ'יפוטקה (מילת גנאי ליהודיה), אם לא אני אהרוג אותך!' – לא יכולתי להאמין למשמע אזני.. את רואה מורה שאת לומדת אצלה כל יום, ופתאום היא מפחידה כזו..המורה רשמה מה לקחו ליהודים, הכל התנהל ברשימות מסודרות.

מה קרה על רציף הרכבת ב-11 במרץ 1943?

אחרי שעברנו את הבדיקה דחסו אותנו לרכבת משא ארוכה, ומי שלא יכול היה לעלות דחפו ודחסו אותו. אמא החזיקה לי את היד חזק כדי שנוכל לעלות יחד. זה היה השוק הראשון שלי, כל כך נבהלתי.. בחוץ היה קר אבל כשנכנסנו לתוך הקרונות לא היה אוויר, התחיל להיות חם, לא היה חלון, פתח קטן לאוויר לא היה, והצפיפות היתה נוראית. אני זוכרת שלא יכולתי להזיז את הידיים מרוב שהיה צפוף. הייתי ילדה קטנה וכולם היו גבוהים, והתחלתי לבכות. אז למדתי שלא בוכים. לא לבכות, ילדה לא לבכות! זו היתה הפעם הראשונה שאמרו לי לא לבכות, ומאז אני לא זוכרת שבכיתי הרבה בתקופה הזו, ממש לא בכיתי.

לאן גורשתם?

נסענו בצפיפות שלוש-ארבע שעות לסקופיה (Skopje, Скопје), עיר הבירה של מקדוניה. שם היה בית חרושת לטבק (מקדוניה היתה ידועה בטבק טוב), שקראו לו מונופול. כאשר הגענו העלו אותנו מהר לחדרים. בחיים לא ראיתי חדר גדול כזה! היו שם ארבע שורות של דרגשים, כל דרגש שלוש קומות. החלונות היו חסומים באבנים ומלט, האור היחידי היה בכניסה של החדר ממנורה אחת שתלויה על חוט חשמל, ומנורה שנייה בקצה של החדר. אני נבהלתי, ולא רציתי להיכנס.. היו שם בערך 500 איש ממקדוניה ומיוון. כל משפחה קיבלה חלק בדרגשים האלה. אנחנו היינו בקומה השלישית. אמא, אני ושתי האחיות שלי היינו בחדר של הנשים והגברים היו בחדר השני – אחי וגיסי. הדרגשים היו בנויים כך שרק ילד יכול היה לשבת, המבוגרים יכלו רק לשכב. החיים שם לא היו פשוטים: לכלוך, רעב, צפיפות, היה אפשר לרדת לשירותים רק פעם בכמה זמן, זו היתה היציאה היחידה שהתאפשרה מהחדר. היו שם תינוקות ונשים מבוגרות, וכולם שכבו, או על הגב או על הבטן. לא היתה עבודה. כמו תרנגולות דוגרות, עם מנורה אחת קדימה ומנורה אחת אחורה, כל הזמן בשכיבה. ביקשתי לעיתים קרובות ללכת לשירותים. ליד החדר ולאורך כל הדרך לשירותים היו חיילים עם רובים, כאילו היה שם צבא שתכף יהרוג אותם.. סך הכל היו שם שלושה בתי-שימוש, לא היתה אפשרות לשטוף ידיים ופנים, שלא לדבר על מקלחת.. עם אותם הבגדים קמנו ועם אותם הבגדים הלכנו לישון, לא היה מזרון ולא שמיכה, החבילה שהיתה לנו שימשה ככרית. את הנעליים שמנו ליד הכרית. היו זורקים לנו אוכל, חתיכות לחם, כי אי אפשר היה לעבור (מרוב צפיפות), אני לא זוכרת ששתיתי בתקופה הזו.. אני לא זוכרת מים בשום צורה, לפעמים היו מביאים לנו דג מלוח שהיה מגביר את הצימאון, ולפעמים אוכל יבש אחר שהיה אפשר לזרוק לנשים במיטות. ככה הייתי שם בערך שלושה שבועות.

כיצד שוחררת ממונופול?

יום אחד קראו לאחותי בלה, ואמרו לה: תקחי את הדברים שלך ותלכי (בלה היתה אזרחית איטלקיה מאחר שקוסובו היתה תחת שלטון איטלקי). כל המשפחה ירדה יחד ללוות אותה, התחבקנו ובכינו ואמרנו לה מילות פרידה, ותוך כדי כך שאנחנו מתחבקים ונפרדים, אמא שלי דחפה אותי אליה ואמרה לה בלאדינו: "Toma esta chikitika", כלומר 'קחי את הקטנה'. מי מתנגד לאמא? היא הסתובבה ונתנה לי יד ואמא אמרה לי תלכי.. ככה יצאנו. מהרגע שיצאנו היד של בלה רעדה נורא ואני החזקתי אותה חזק, לא הבנתי למה היא רועדת כל כך..

הלכנו כמאה מטרים לביתן קטן שבו שחררו אותנו ליציאה, שם בדקו אותה. עלי בכלל לא שאלו, לא התייחסו אלי. כנראה היא פחדה שיתפסו אותה שהוציאה אותי בלי רשות - זה היה עונש מוות על בטוח. ברגע שיצאנו היא פרצה בבכי, ואני בכיתי איתה, לא הבנתי למה היא בוכה אבל בכיתי. היא היתה בת 24, וכנראה היה לי מזל שלא הסתכלו עלי...

איך שהתרחקנו, שמענו רכבת משא גדולה, אני לא יודעת אם בני המשפחה שלי הספיקו לעלות לחדרים. התחילו לגרור אנשים זקנים, תינוקות, נשים בהריון, בכי, צעקות של אסירים, צעקות של חיילים, הרביצו עם שוטים, עם רובים. אנשים ששוכבים שלושה שבועות לא יכולים לזוז, לא יכולים ללכת.. גררו אותם ודחסו אותם לתוך הקרונות, ואחותי אמרה: הנה לוקחים אותם, לוקחים אותם! ראינו את כל זה מאיזו גבעה, לא הספקנו להתרחק הרבה.. זה היה מחזה שאי אפשר לתאר.. רעש נוראי. דחסו אותם לתוך הרכבת באותה הצורה כמו שדחסו אותנו בפעם הראשונה לתוך הקרונות.. והובילו את כולם לטרבלינקה, אבל אז כמובן לא ידעתי את זה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את משפחתי. מתישהו נרדמתי, אבל אחותי נשארה לראות הכל. אף פעם לא דיברנו על זה, אף פעם לא בכיתי. אף פעם. אני התחמקתי מלדבר איתה על מה שאירע, אולי כדי לחסוך לה.. והיא לא דיברה איתי, אולי כדי לא לעורר בי עצב.

מה עשיתן? לאן הלכתן?

חיכינו עד למחרת בבוקר כשהאיר, ואז נסענו לפרישטינה (Priština), שם גרה חמותה של בלה. חמותה קיבלה אותנו, אבל היתה זו קבלת פנים קרה. היא היתה מרירה, הבן שלה דוד, בעלה של אחותי, היה חייל יוגוסלבי שבוי בידי האיטלקים. בלה התחילה לעבוד בתפירה, ואני נשארתי עם חמותה. בבוקר היא נתנה לי פרוסת לחם וביקשה שאצא מהבית עד מאוחר בערב. כשחזרתי אחותי צעקה: 'איפה את מסתובבת עד שעות כאלו מאוחרות? אולי יחטפו אותך! אני לא יכולה לדאוג גם לך!'. לא סיפרתי לה, למרות שהסיפור חזר על עצמו כל יום.. החיים של אחותי לא היו קלים. יום אחד היא החליטה להתאבד, ולדאבוני ראיתי הכל. ראיתי אותה ברגעים האחרונים, והיא הסתכלה עלי בעיניים כאילו מבקשת סליחה. כעבור כמה זמן בא העגלון ולקח אותה, רצתי אחריה, רציתי להיות איתה, אני חושבת שהוא זה שקבר אותה, לא היתה לוויה. נותרתי לבד עם בעלת הבית ופחדתי ממנה.

כעבור יומיים הגיעה סוניה כהן, קרובת המשפחה שהיתה חברה של בלה. בעלה היה בשבי יחד עם גיסי, והיא שאלה אם אני רוצה לבוא איתה, אמרתי מיד: 'כן כן!', למרות שזו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה. היא לקחה אותי אליה והייתי מאושרת. עבדתי אצלה בניקיון, עזרה וקניות. הייתי אצלה כחצי שנה, רק שתינו, לא בכיתי על אחותי ולא על שום דבר אחר. יום אחד הלכתי כרגיל למכולת, והחנווני שאל אותי: 'מה את עושה פה ילדה? לכי תגידי לגברת שלך שלקחו את כל היהודים אתמול בלילה, ואין יותר יהודים בעיר'. רצתי מהר, וסיפרתי לה. סוניה ארזה כמה בגדים, עזבנו את הבית והתחלנו לברוח. סוניה ניגשה למכרים מוסלמים, מבית לבית, אבל אף אחד לא רצה להסתכן, כולם פחדו להחביא יהודים, זה היה עונש מוות בטוח. הגענו למישהו שאמר: 'אני יכול לקבל אתכן ללילה, תישנו במרפסת, אבל מחר תיסעו לג'קוביצה (Đakovica או Gjakova), עיירה סרבית, למשפחה מוסלמית'.

למחרת נסענו, וסוניה כל הזמן אמרה לי: 'את לא יהודיה, את מוסלמית, וקוראים לך סלימה'. לא ידעתי את השפה שלהם, הם דיברו שיפטרית, כמו הכורדים. אבל ילד לא צריך שפה כדי להסתדר..

כיצד חשת בכפר הסרבי? איך קיבלה אתכן המשפחה המוסלמית?

היה להם צאן ויצאתי עם הילדים של הכפר למרעה. הייתי ילדה ככל הילדים, הסתובבתי איתם, היה לי חופש, נשמתי אוויר של ילדות. הייתי מאוד מלוכלכת ומלאה בכינים, בבגדים בגוף, בראש.. אף אחד לא הקפיד לבדוק אם אני מתרחצת או לא, בכל התקופה הזו לא זוכרת שהתרחצתי, בבתים לא היו ברזי מים, היו מתרחצים במרחצאות כל כמה זמן. כעבור כמה זמן היה לי חום גבוה מאוד ונדבקתי בטיפוס. השכיבו אותי במיטה והפשיטו אותי, ניסו לקרר אותי עם סדין ומים, אבל זה לא עזר. לקחו אותי לבית חולים, והייתי חולה מאוד. הזהירו אותי שלא לומר שאני יהודיה. כנראה שמישהו הלשין עלי, וקודם שהסתיים הטיפול ברחנו אל הכפר. סוניה הושיבה אותי במשך ימים בשדה על ערימה של קש, לא הביאו לי לאכול, לא לשתות, לא יכולתי ללכת. המלשינים המשיכו לחפש אותנו, והמשפחה המוסלמית הציעה לנו להתחבא ברפת.

לאחר שגילו אותנו העבירו אותנו לבית סוהר בפרישטינה, עם פושעים, קומוניסטים וכו'. היינו שם שבועיים. ככל הנראה בתחילת 1944 הודיעו לנו שאנחנו עוברות למחנה ריכוז לאסירים פוליטיים (ככל הנראה בשליטה גרמנית). היינו שלוש יהודיות - רק שתינו ועוד אישה אחת, כל היתר היו נוצריות. לא היה להם מה לעשות איתנו, לאן להעביר אותנו, כבר לא היו יותר יהודים..

מה עושה ילדה קטנה במחנה ריכוז?

במחנה היו שני חדרי נשים, ומאחורי גדר היו כמה חדרי גברים. בשש בבוקר כולם יצאו לעבודה. קמתי עם המבוגרים יחד, אבל הייתי ילדה יחידה בתוך המחנה, כל היום הייתי לבדי עם השומר עם הנשק שליד השער. בתחילה לא היתה לי עבודה, הייתי מתיישבת על המדרכה ונרדמת, גם מחולשה כי עוד לא הבראתי, וגם מחוסר מזון. לאחר כמה זמן הביאו לי קופסא ואמרו לי לנקות את החצר, אז ניקיתי אותה ואת השירותים. אחר כך הייתי מנמנמת ומחכה שהאסירים יחזרו. לא הייתי בקשר עם אף אחד, גם לא עם סוניה, כבר לא היה לה כח אלי.. כולם היו עייפים ורעבים. קראו לי 'האילמת', כי לא דיברתי עם אף אחד. לא ידעתי מה מותר ומה אסור לומר, ולכן הייתי האילמת שלהם, אף אחד לא התייחס אלי, אף אחד לא שאל אותי מה עשיתי היום.. הייתי ילדה בלונדינית, לבושה בסחבות, עם אותם בגדים שכבתי לישון וקמתי בבוקר. לא יכולתי להתרחץ. בחוץ היה ברז שהאסירות היו מתרחצות, אבל לי היה קר והייתי חלשה.

במחנה תלו אסירים. הרבה פעמים בערבים, הכריחו אותנו לצאת החוצה ולהסתדר במעגל, והיו תולים אסיר. למה? אני לא יודעת. אבל ילד שרואה שתולים אנשים.. זה לא פשוט. בתוך הפחד, חיפשתי את סוניה, אבל לא מצאתי אותה. לא היה לי במי להחזיק.. בלילה היו לי סיוטים וצרחתי, הפרעתי לאסירים. הפרעתי להם בלילה ושתקתי ביום.. הייתי שם כשבעה חודשים, כל בוקר לבד לבד, בתוך מחנה עם גדר סביב, חייל עם נשק. ילד שלא צוחק, לא מדבר, זה ילד זה? זה לא ילד.

מה את זוכרת מיום השחרור?

יום אחד שמענו אווירונים ועוד אווירונים, הדלתות נפתחו, החיילים והאסירים ברחו. כולם ברחו, גם היא ברחה, סוניה. לא יכולתי לרוץ אחריהם, רצתי, רצתי, ופתאום ראיתי שכולם נעלמו, ואני נשארתי בשדה, לבדי. מאוד נבהלתי. כל הבכי העצור שכל כך הרבה זמן... התחלתי ממש לצרוח. מישהו עבר שם. – 'מה את עושה פה ילדה?', אמרתי: 'אני יהודיה והייתי פה במחנה ריכוז, ואני לא יודעת לאן ללכת'. – 'לאן את צריכה?', אמרתי: 'פרישטינה, זה קרוב? אז תיקח אותי לפרישטינה ושם אסתדר'. הוא הביא אותי לפרישטינה. אני לא יודעת מי עזר לי, מי היה האיש הזה. לאורך מסע התלאות שלי כל מיני אנשים שהזדמנו עזרו לי, שלא היה לי שום קשר איתם, לא משפחה, מכרים בטח שלא, הייתי ילדה, את מי יכולתי להכיר..

האם פגשת מישהו שהכרת בפרישטינה?

האיש הזר הזה הביא אותי לבית של שלוש נשים יהודיות שחזרו גם הן לא מזמן ממחנה ריכוז, מברגן-בלזן, כמו כל היהודים מפרישטינה. הן ראו ילדה מטונפת. קודם כל הפשיטו אותי ושרפו את הבגדים מיד. גזזו לי את כל השערות – הראש היה פצע אחד גדול. כל הגוף היה עם פצעים מרוב לכלוך וטינופת. היו לי שלפוחיות גדולות בידיים– אמרו לי שזה מפחד.. רחצו אותי, שמו לי עלוקות על כל הפצעים שבגוף ובראש. לא בוכים, לא מתלוננים, מה שעושים איתך – זהו. יכלו גם להרוג אותי – שיהרגו. לא התלוננתי. החזיקו אותי שם כמה ימים. עד שמישהו אמר: 'אולי תיקחו את הילדה, מסכנה, אין לה אף אחד...'. העבירו אותי למשפחה אחרת. זה לא היה הכי פשוט, כנראה הרטבתי מפחד.. נשארתי במשפחה הזו כמה זמן, אבל זה לא היה פשוט לחזור ממחנה ולטפל במישהו זר שלא קרוב שלך. גם הם היו מבין המשפחות היהודיות שחזרו ממחנות ריכוז. היו להם את הקשיים שלהם, והם לא היו בריאים בעצמם. ככה עברתי מבית לבית במשך תקופה קצרה. עד שמישהו בא ואמר: 'למה היא צריכה להיות כך? יש בית יתומים בבלגרד'.

מה זכור לך משהותך בבית היתומים בבלגרד?

העבירו אותי לבית יתומים בבלגרד. סופסוף מצאתי אנשים כמוני, גם כן יתומים, גם כן חולים, גם כן עזובים. הרגשתי שהגעתי למקום שלי. ואז בכיתי.. 'תבכי, תבכי', אמרו לי. בכיתי.

המשקל שלי היה ירוד מאוד. בטן נפוחה. בגלל הטיפוס לא יכולתי ללכת. לימדו אותי ללכת. נתנו לי מאכלים שלא נתנו לילדים אחרים; 'את רוצה שוקולד? את רוצה עוגה? בואי יש לנו סוכריות'. לקחו אותי לחדר של המטפלת ונתנו לי דברים טובים כדי לעורר לי את התיאבון. הלכתי לבית ספר, אחרי ארבע שנים שלא למדתי במלחמה, השאירו אותי כיתה.. שלוש וחצי שנים הייתי בבית היתומים.

למה ומתי החלטת לעלות לארץ?

הגיעו לבלגרד שליחים מן הארץ. בפגישה עם סגן ראש הממשלה טיטו, משה בייאדה (יהודי), אמר למשלחת של בית היתומים: 'תראו ילדים, אתם פה לבד, גם שם תהיו גם לבד. פה אתם לפחות לומדים בבית ספר. תגמרו, תהיו בני אדם, תלמדו מה שאתם רוצים, ותיסעו לאן שאתם רוצים. מה יש לכם עכשיו ללכת לישראל, עוד פעם למקום חדש?'. אבל ילדים, אם אחד רוצה כולם מתעקשים: 'לא, אנחנו רוצים לעלות לארץ'. בעקבות זאת, פיזרו את כל הילדים מבית היתומים בין משפחות. 'יש לך מישהו?' - לא היה לי אף אחד. שלחו אותי בחזרה לפרישטינה, שאולי אצטרף למישהו שהכרתי ואעלה איתו לארץ. ובאמת מצאתי משפחה שרצתה לעלות, אבל הם התחרטו. אמרתי: 'אתם תישארו פה, אני רוצה לעלות! תחזירו אותי חזרה לבלגרד'. החזירו אותי לבלגרד, לבית היתומים.

בתחילת המסע לארץ הצמידו כל ילד למבוגר ונפגשנו כולנו באנייה. כשעלינו לרכבת בבלגרד, צירפו אותי לאישה בודדה. לא ראיתי אותה קודם לכן, אני לא זוכרת את שמה, אני לא בטוחה שאז ידעתי את שמה. עלינו לרכבת, עברנו ביקורת: 'עם מי את?' – 'עם האישה הזו'. 'מי זו הילדה?' – 'אני שומרת עליה'. לא נתנו להוציא דברי ערך מיוגוסלביה והיא נתנה לי את דברי הערך שלה, כי לא בדקו ילדים. עלינו לאנייה ויותר לא ראיתי ולא שמעתי ממנה. כשהגענו לארץ, נלקחתי לקיבוץ יחד עם עוד שלוש חברות שלי מבית היתומים.

ספרי לנו על השנים הראשונות שלך בארץ.

הייתי בכמה קיבוצים והחליפו לי את השם לתמר, כי רחל זה שם של זקנה, 'איך ילדה חמודה וצעירה קוראים לה רחל?!'. בקיבוצים בהם היו עולים חדשים היה לנו כיף. הם לא ידעו את השפה שלנו ואנחנו לא יודעים את שלהם. הם לימדו אותנו ולא הבנו מה הם מדברים, ועשינו צחוק.

התגייסתי לצבא, לנח"ל, וגרתי בקיבוץ. היה לי טוב, היה לי באמת נהדר. אבל הקיבוצניקים של השומר הצעיר היו נוקשים. הם לא הבינו אותנו. 'מאיפה את?' – 'מהשואה, בטח, הלכתן שתיים שתיים, כמו צאן לטבח'. מאותו רגע אף פעם לא אמרתי שאני ניצולת שואה. התביישתי שאני ניצולת שואה. לא היה להם מושג מה פירוש ניצולת שואה. התחננתי כל כך שיאשרו לי תוך כדי הצבא ללכת ללמוד, רציתי להיות אחות, רציתי לתת משהו מעצמי לאחרים. 'לא לא, אין תקציב', – 'אבל זה לא התקציב שלכם, זה על חשבון הצבא'. הם התעקשו ולא אישרו ואני עזבתי את הקיבוץ באמצע הצבא, עברתי קורס חובשות, וליוויתי את החיילים באימונים שלהם.

אחרי שסיימת את הצבא, היית פעם ראשונה ללא מסגרת או השגחה. מה עשית?

הגיע יום השחרור מהצבא. לאן הולכים? לקיבוץ – כבר לא הייתי חברת קיבוץ. כל החיילים סביבי הלכו הביתה; 'שלה תני לי את הכתובת שלך', ואמרתי: 'אני אכתוב לכם'. עמדתי עם הקיטבג, ולאן אני הולכת?.. זו היתה תקופה מאוד קשה. הלכתי לקרובים שהיו להם שלושה ילדים, עוני, לא היה לי אפילו מיטה לישון בה. 'תישארי, את תעזרי לנו בכלכלת הבית'. אבל החלטתי להמשיך הלאה. ניסיתי אצל עוד משפחה שהכרתי, איך שראו אותי, אמרו: 'אצלנו אין מקום', אמרתי: 'רק באתי לבקר אתכם'. בסוף הגעתי למושב קדרון כי היו שם יוגוסלביים, למשפחת סלומון שהגיעה מפרישטינה והכירה אותי, ואירחה אותי בלבביות. במקרה ביקרה אותם בתם, ג'וליה כהן שהתגוררה בירושלים עם בעלה והיא אמרה לי בתום לב: 'שלה תבקרי אותי כשתהיי בירושלים', ואני ביקרתי אותה.. שלושה וחצי חודשים, נתקעתי אצלם בגרון. הם ראו שאין לי לאן ללכת, ולא ניסו להוציא אותי מהבית, גם לא היה לאן, ולא היה לי כסף לדירה. בסוף הם קיבלו ויזה לקראקס. ג'וליה חיפשה איתי חדר להשכרה, ואז הם נסעו. אנשים מדהימים. אני לא יודעת אם הייתי עושה בשביל מישהו את מה שהם עשו בשבילי. זוג צעירים מדהימים.

ככה נשארתי בירושלים. עבדתי בבית חולים טלביה. היה מתאים לי לעבוד שם? לא, אבל תפסתי את מה שהיה. הייתי חוזרת הביתה, לחדר, לבד עם כל מה שהחולים סיפרו לי כל היום.. כמעט השתגעתי. ממש כמעט יצאתי מדעתי, כל הדיכאונות וכל העניינים של החולים לקחתי לעצמי. לא היה לי מה לאכול. אם אכלתי בבוקר זה היה עד למחרת בבוקר. בנוסף, התברר שגם הייתי חולה, היו לי אמבות מהקיבוץ.

איך פגשת את אברהם בעלך?

את אברהם פגשתי עוד בקיבוץ, בצבא. אבל לא שמרנו על קשר. במקרה פגשתי אותו בירושלים. הוא הכין לי סנדוויצ'ים מידי פעם. אחר כך הוא הביא אותי אליהם הביתה, לאמא שלו. והיא קיבלה אותי כמו בת בית. היא היתה אישה כזו.. סופסוף נתקלתי באנשים טובים, כבר לא הייתי רגילה.. גרתי אצלם שישה חודשים לפני שהתחתנתי, עם כל ההקאות מהאמבות.. הלכתי לרופא. איך אפשר לספר לרופא שאין לך בית, שאין לך איפה לשכב, שזה לא בית שלך, את יכולה לשכב, בבית זר? על אף שהייתי חולה מאוד, הייתי גיבורה, עשיתי ספונג'ה ועזרתי לכבס. בהזמנה לחתונה שלנו הם כתבו: אנחנו מזמינים אתכם לחתונה של הילדים שלנו.

ספרי לנו על המשפחה שלך.

יש לי משפחה מקסימה. יש לי שלושה ילדים מדהימים: אורית, מיקי ודודיק. "כל ילד היה רוצה להיות הבן שלך", כך אומר לי בן הזקונים שלי. אני לא חושבת שאני נתתי להם אהבה, לא הייתי מסוגלת לתת להם הרבה אהבה.. אבל הקנינו להם יושר ואת הכיוון לדרכים הנכונות.. יש לי עשרה נכדים, כל אחד יותר יפה מהשני, ויותר מוצלח מהשני. ויש לי ארבעה נינים. גם כשהתחתנתי ונולדו לי ילדים לא אמרתי שאני ניצולת שואה, ככה חמישים שנה. מרים אביעזר, מיד ושם, שכנעה אותי לדבר, ורק כאשר כלתי אמרה: 'עכשיו אני לוקחת אותך ליד ושם, ואת תדברי', דיברתי. בזכותן אני פתחתי את הלב ומסרתי עדות. ואז מרים לקחה אותנו להיכל השמות, ומצאה את רשימת הגירושים ממונופול של בני המשפחה שלי, ואמרה: 'שלה, את אפילו לא חיה, את נספית. בואי תשני את זה'. שום דבר. אני לא משנה דברים. שיישאר. מה זה יעזור לי? באופן אוטומטי ניספתי עם משפחתי, במקרה אני בחיים.

האם חזרת לבקר במקדוניה?

כל השנים רציתי לנסוע לראות את מונופול ואת שטיפ. כבר היו לי ילדים גדולים ונכדה גדולה אחרי צבא. אמרתי: 'אני נוסעת, מי שרוצה שיצטרף אלי'. והם באמת הצטרפו, אבל אברהם בעלי לא רצה. נסענו. כאשר הגענו לקהילה היהודית בסקופיה, אמרתי: 'אני ראשלה ואני משטיפ'. אמרו לי: 'אנחנו מכירים אותך'. – 'מאיפה אתם מכירים אותי?', – 'יש לנו ספר, את למדת בבית ספר יהודי'. במהלך השנים המצאתי לי תאריך הלידה כדי לרשום את עצמי ללימודים, אימצתי לי איזשהו תאריך סתם.. וחיפשתי דרך יד ושם, ודרך הקהילה היהודית, מכל הכיוונים. ודווקא שם, אני פותחת את הספר ואני רואה את תאריך הלידה ליד השם שלי.. זה היה שוק. אחרי כל כך הרבה שנים מצאתי אותו.. התחלתי לבכות. הם התרגשו מאוד.

אחר כך נסענו למונופול ושם הובילה אותנו המדריכה ללוח בו כתוב: 'פה נספו 7,200 איש..', שום דבר מעבר. אמרתי: אני רוצה לבקר במונופול! – 'גברת, זה מונופול!' – 'מה? אני מכירה מונופול, יש בו חמש מדרגות צמודות לקיר, פלטפורמה גדולה, שער גדול מעץ, ואחר כך בקומה ראשונה היו עשר מדרגות ועוד עשר מדרגות.. זכרתי, כי כל פעם שיצאתי לשירותים הדבר היחידי שהיה לי לעשות, זה לספור את המדרגות. אני רוצה לבקר במקום הזה!'. לא היתה לה ברירה, והיא לקחה אותי לחלק האחורי של המפעל. זה נראה כאילו היום עזבתי את המקום הזה. כל דבר ודבר זכרתי. הגעתי לחדר, הדרגשים לא היו, אבל המנורה היתה תלויה על חבל של חשמל כמו אז. כאילו שהזמן עצר מלכת שישים שנה.. אותו הדבר.

משם נסענו לשטיפ. הגעתי ליד הבית של המשפחה, אבל לא היה לי אומץ להתקרב. חזרתי שוב לשטיפ, במשלחת לזכר שבעים שנה להשמדת יהודי מקדוניה, והפעם היתה מצבת אבן עם כל השמות. ושוב השם שלי נכתב בין כל השמות של כל הנספים.. שלוש פעמים הייתי בשטיפ ולא ראיתי את הבית. אני יודעת שהוא לא קיים, שדדו את הכל.. כאשר אני מגיעה לרחוב, הרגליים מתנפחות ולא יכולה ללכת. אני רוצה, אבל לא יכולה.