מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ראיון עם פרופ' חוי דרייפוס, היסטוריונית

לבחינת הסולידריות היהודית

אסף טל
  1. עלילת דם משנת 1840.
  2. ראו למשל: יהודה באואר, מות העיירה, יד ושם, ירושלים 2011, עמ' 39-40.
  3. לאה פרייס , פליטים במרקם החיים היהודיים בעיר ורשה ובגטו (ספטמבר 1939 - יולי 1942), ירושלים 2006.
  4. Dalia Ofer ,Cohesion and rupture : the Jewish family in East European ghettos during the Holocaust, Studies in Contemporary Jewry 14,1998, pp . 143-165.
  5. פרופ' סמואל קאסוב מזהה אותו, ככל הנראה בצדק, עם סטניסלב רוז'ינסקי. ארכיון רינגלבלום, חלק ראשון, מסמך 154.
  6. חוי בן ששון, עמוס גולדברג, הדס גולדמן, שנות ראינו רעה – פרקים בתולדות היהדות הדתית בתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 2003, עמ' 89.
  7. מרדכי לנסקי, חיי היהודים בגטו ורשה, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 212.

פרופ' חוי דרייפוס, מרצה בכירה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב. בנוסף היא עומדת בראש המרכז לחקר תולדות השואה בפולין במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם. מחקריה עוסקים במגוון היבטים של חיי היום יום בשואה ובכללם: היחסים בין יהודים ופולנים, חיי הדת בשואה והקיום היהודי לנוכח גירושים והשמדה.

תוכלי להקדים כמה מילים על מושג הסולידריות?

כשעוסקים במושג סולידריות בתקופת השואה, יש להדגיש שמדובר על מערכות יחסים שבין פרטים ובין קבוצות, כלומר על התנהגות אנושית. וכך, אם נידרש לשאלת הסולידריות בימינו, נמצא כי ישנם תחומים שקיימת בהם סולידריות ותחומים שמהם היא נעדרת. מציאות דומה התקיימה גם בתקופות אחרות. זאת ועוד, אם בעבר דיברנו על הנהגה אחת, על סולידריות אחת, היום אנחנו מבינים שמדובר בסוגיה מורכבת יותר. סולידריות יכולה להתבטא כתופעה מצומצמת, חלקית ומקומית באופייה, או לחלופין, כתופעה בעלת היקף הרבה יותר גדול.

מהם השורשים של סולידריות ועזרה הדדית בתולדות הקהילה היהודית?

מטבע הדברים, לא ניתן להתייחס לקהילה היהודית במנותק מעברהּ, וחשוב להבחין בתהליכים שעברה הקהילה היהודית לפני המפגש עם המודרנה, במהלכו ולאחריו. בקהילה הקדם-מודרנית, כלומר, בקהילה המסורתית, המסורת היוותה את התשתית הנורמטיבית. מבחינת המאפיינים שלה, זוהי קבוצה שהייתה בעלת עקרונות מסוימים שהיו משותפים לכלל חבריה. הם קיבלו את התגלות מעמד הר סיני כנקודה מכרעת, נטוּ לעשות אידיאליזציה של העבר, וחלקו את התחושה המשותפת שהדור הולך ופוחת. על אף השינויים שעברו על החברה המסורתית, המסורת נשארה עבורם בעלת ערך מרכזי, וכל חברי הקהילה הכירו אותה וכיבדו אותה. כתוצאה מכך, התקיימה ביניהם שפה משותפת. יהודי אשכנז היוו חלק ניכר מיהדות העולם באותה עת. הייתה להם שותפות וזיקה בתחומים שונים. בין היתר, הם דיברו באותה שפה, או לכל הפחות באותה קבוצת לשונות, והתקיימה ביניהם זיקה כלכלית וכן אחדות רוחנית. דוגמה להיבטים אלה היא נושא השידוכים – הקהילה האשכנזית המסורתית נטתה להשתדך בתוך עצמה.

אילו ביטויים היו לסולידריות בקהילה המסורתית?

במסגרת הקהילה המסורתית התקיימו מוסדות קהילה מקומיים שהיו אחראים למתן מענה ל'אוכלוסיות המוחלשות', כפי שניתן לכנות אותן. מוסדות כגון גמ"ח (גמילות חסדים), בית זקנים, בית יתומים וכו'. מטבע הדברים, התקיים פער בין המציאות ובין האידיאולוגיה. לדוגמה, למרות קיומם של בתי יתומים והדאגה להם, בשעה שנאלצו לספק צעירים לקנטוניסטים (גזרת הגיוס הצבאי הכפוי ברוסיה), העדיפו הקהילות לשלוח את הגורמים החלשים בקהילה, ובהם בני עניים ויתומים. כלומר, הסולידריות בעבר לא בהכרח הייתה כפי שנדמה לנו, אך ודאי שתשתית זו התקיימה בקהילות יהודיות מסורתיות. לאור המאפיינים העיקריים הללו של הקהילה המסורתית, ברור כי המושג העכשווי של 'קהילה' הוא שונה ואולי אף מורכב מבעבר.

מהם השינויים המהותיים שחלו בקהילה היהודית בתקופה המודרנית?

המפגש עם המודרנה גרם לשינוי יסודי בעולם היהודי. במשיכת מכחול רחבה ניתן לומר כי אחת התמורות המרכזיות היא שהקהילה היהודית, במידה רבה מאוד, התפרקה ממבנים וקשרים חברתיים שהתקיימו בה במשך שנים, ונוצרו בה קהילות חלופיות ובהן מסגרות על-קהילתיות רבות מאוד ומגוונות מאוד, כגון החסידות, או עצם קיומם של קשרים בין משכילים או תנועות פוליטיות (ציונים, בונד וכו') במקומות יישוב שונים, או התפתחות האורתודוקסיה - שהיא תופעה מודרנית כשלעצמה. אין לומר בכך שהסולידריות המסורתית נעלמה, אלא שהיא לבשה פנים אחרות באמצעות מסגרות חדשות. לצדה לאורך כל השנים התקיימו גם תופעות של חוסר סולידריות. 

כלומר, בתוך הקהילות עצמן התקיימו מגוון קשרים בין מעגלים חברתיים שונים. באופן טבעי לפרטים השונים בחברה היתה סולידריות עם חלק מהסובבים אותם, ועל כן קשה לדון בסולידריות כלל-יהודית. לצד פילנתרופיה כלל-יהודית, שדאגה לקבוצות יהודיות במצוקה, היו גם חוגים ומעגלים פנימיים בתוך החברה היהודית.

האם ניתן להבחין בין קהילות גדולות לקטנות?

עיור הוא ביטוי אחד של המודרנה, לצד השכלה, תיעוש, טכנולוגיה ועוד. לכל אלה היו השלכות על אופיין של הקהילות היהודיות. בערים הגדולות, ללא ספק, תהליך המודרניזציה היה מהיר יותר. מסיבה זו, המפגש של האדם היהודי החי בערים הללו עם תנועות חדשות היה בלתי אמצעי. עם זאת, השינויים שהביאה עמה המודרנה התרחשו גם במקומות היישוב הקטנים, שדמו יותר באופיים לקהילה המסורתית מחד, ומאידך, גם קהילות אלה חוו את משבר המודרנה וכבר לא היו קהילות מסורתיות. למשל, כמעט בכל עיירה הייתה ספרייה, ולעתים אף ספריות, ובהן נמצאו ספרים שבעבר לא היה ניתן להעלות על הדעת שייכללו שם. 

אם אנו דנים בהבדלים שבין עיירות לערים, אין לפנינו חלוקה דיכוטומית, אלא מדובר בתהליכים המאופיינים בגוונים של אפור. לכן לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי כי הערים עברו מודרניזציה, שמשמעותה בהכרח ניכור, ואילו הקהילות המסורתיות נותרו מסגרות חמות ומוכרות. לעתים גם הקהילה המסורתית הקטנה והמוכרת אופיינה במחלוקות, בעימותים ובחומות אידיאולוגיות בין אנשים. בהקשר זה תהליך העיור הוא אחד מביטויי המודרנה. בין שתי מלחמות העולם רוב יהודי פולין התגוררו בערים, אך 25 אחוזים מתוך כשלושה מיליון יהודים ישבו במקומות יישוב קטנים. זהו מיעוט לא מבוטל.

באותה עת נוצרו ופעלו ארגונים ומסגרות פילנתרופיות בין-לאומיים. האם פעילות זו מאפיינת את התקופה?

הפילנתרופיה היהודית החובקת עולם היא אחד ממאפייני התקופה המודרנית. כלומר, העובדה שמשה מונטיפיורי התגייס לעלילת דמשק1 אינה מובנת מאליה. בתקופה זו יהודים נחשפו למצוקות של יהודים ברחבי העולם והתגייסו לעזרתם. כשיהודי אמריקה הקימו את ארגון הג'וינט במהלך מלחמת העולם הראשונה, הם עשו זאת במסגרת פילנתרופית סולידרית החוצה גבולות ויבשות. ניתן למצוא למגמה זו ביטויים נוספים: יהודי צרפת לכיוון ארצות צפון-אפריקה (כי"ח), ארצות-הברית לכיוון מזרח-אירופה (ג'וינט), גרמניה לכיוון פולין (במלחמת העולם הראשונה), ובתקופות מאוחרות יותר גם יהודי פולין ביחס ליהודי גרמניה (זבונשין). יש כאן מעגלים שונים, חלקם קטנים, מקומיים וקהילתיים, וחלקם רחבים הרבה יותר. ליהודים רבים הייתה תחושת שייכות לדבר מה גדול יותר מהקהילה הגיאוגרפית שאליה השתייכו, והם מצאו מוקדי הזדהות שונים: ארץ ישראל והציונות, תנועת הפועלים, היהודים באשר הם. כל פרט באירופה, אשר הייתה נתונה בתמורות ושינויים כאלה, התגייס לטובת ה'אני הגדול' שאליו הוא חש שייכות. שאלת ההשתייכות העסיקה יהודים רבים בתקופה זו, והיא הייתה יכולה להתבטא כזהות לאומית מקומית לאו דווקא יהודית, כפי שיהודים צרפתים הזדהו עם צרפת ויהודים מרוסיה הזדהו עם המהפכה.

  • 1. עלילת דם משנת 1840.

כיצד היית מאפיינת את התמודדותה של החברה היהודית בפולין ערב מלחמת העולם השנייה? האם היא נשענה על מסגרות החיים המסורתיות?

על סף מלחמת העולם השנייה, לאחר עליית היטלר לשלטון, ניתן לראות ביטויים מסוימים של סולידריות, לצד ביטויים של התפוררות. שתי המגמות התקיימו ביחד. סולידריות התבטאה לעתים במסגרת קהילתית, ולעתים במסגרת על-קהילתית. לדוגמה, כאשר יהודי פולין התגייסו למען יהודי זבונשין, הייתה זו התגייסות על-קהילתית, גם מאחר שחלק מכספי הסיוע מקורם היה מארגון הג'וינט שבארצות-הברית. זהו ביטוי רחב יותר של סולידריות. במקרים אחרים הסיוע יכול היה להיות מקומי וקהילתי באופיו, כמו במקרה ההתגייסות לעזרתם של יהודים שנפגעו בפוגרום בפשיטיק2, ובמקרים אחרים. ודאי שניתן  להצביע, גם ערב המלחמה, על מוקדים, על חוגים ועל קשרים כאלה ואחרים של סולידריות.

לא ניתן לומר כי המבנים המסורתיים נעלמו לחלוטין. הם אולי איבדו מכוחם בחברה היהודית ואולי כבר לא תפסו את חזית התמונה, אך באותה עת הם עדיין התקיימו. ארגונים מקומיים וקהילתיים המשיכו להתקיים, ופעלו בקהילות קטנות וגדולות. בה בעת, מאחר שאחד המאפיינים של יהודי פולין בין שתי מלחמות עולם היה הפוליטיזציה של החברה, לעתים קרובות הסולידריות לא הופנתה לשכן שגר לידך, אלא לאדם שגר כמה רחובות ממך, החבר באותה התנועה. על כן, אין ספק שחלק ניכר מביטויי הסולידריות נשענו על קשרים פוליטיים שהזינו תופעות רבות, כגון פעילות חינוכית, תרבותית, ציבורית וכו'. 

בצד תופעות אלה התקיימה גם סולידריות מקומית יותר באופייה, בחוגים ובמעגלים שונים: משפחה, אזור, שכונה ועוד. המגמות הפוליטיות בפולין בין שתי מלחמות עולם צבעו בגוונים פוליטיים חלק ניכר מהקשרים בין פרטים וקבוצות, ובכללם גם את ביטויי הסולידריות.

כיצד פרוץ המלחמה וראשית הכיבוש הגרמני בפולין השפיעו על המסגרות החברתיות והקהילתיות היהודיות?

ראשית חשוב לציין שעם פרוץ המלחמה יהודי פולין בפרט, כמו גם יהודים ממקומות אחרים, היו נתונים במלחמת הישרדות, כפרטים וכקהילה. הכיבוש הגרמני גרם לערעור מוחלט של החיים היהודיים – החל מזה שהקופה הציבורית (קהילתית) חדלה מלהתקיים, וכלה בחטיפות לעבודות כפייה, השפלות וכו'. על מנת לנסות ולהניע עזרה וסעד יש צורך ברצון טוב, אך גם במשאבים חומריים. חלק ניכר מהניסיון ומהמשאבים שנאגרו עד פרוץ המלחמה, לא היו זמינים יותר. מסיבה זו חלף זמן מה עד שעלה בידם של יהודים להתאים עצמם למציאות החדשה, האחרת והנוראה כל כך. נהוג לדון בשואה סביב ההיבט של אושוויץ כסמל להשמדה, אך חשוב לציין כי המציאות שהיהודים מצאו את עצמם בתוכה מ-1 בספטמבר 1939 בפולין, היא מציאות שהם לא העלו על דעתם כאפשרית. בהקשר זה השלילה של כל הזכויות הבסיסיות ביותר, כגון האפשרות לנהל חשבון בנק, גרמה למשבר קשה שלא תמיד נותנים עליו את הדעת. לפיכך, המאבק הראשוני של יהודי פולין היה מאבק הישרדות – אישי, משפחתי, קהילתי, ציבורי, ארגוני. בשלב זה אנו מוצאים את ההתמודדויות הראשוניות עם המציאות החדשה, שהתמקדו בניסיון לשחזר את מה שהיה קודם לכן ולמצוא ביטויים חדשים שיספקו מענה מוצלח יותר לבעיות הקיימות. לעניות דעתי, יש כאן ניסיון מרשים ביותר של אנשים שביקשו לספק מענה למצוקות הקיימות בציבור, כאשר הם עצמם טרם הבינו את המציאות שסביבם. 

מלחמת ההישרדות משמעותה מלחמה קיומית כל העת, אך רק בהמשך היא הפכה למאבק על עצם האוויר לנשימה. ההתמודדות עם המציאות כללה הסתמכות על רשתות שהתקיימו, לעתים מאות בשנים, סביב דמות הרב, או עשרות שנים, כפעילות המפלגתית. היו גם מפעלים חברתיים שנוצרו עם פרוץ המלחמה בשל המציאות החדשה, כמו ועדי הבתים בורשה. בראשית הכיבוש היה ניסיון להסתמך על הרשתות הקיימות. לעתים היה זה ניסיון מוצלח, לעתים פחות.

  • 2. ראו למשל: באואר יהודה, מות העיירה, יד ושם, ירושלים 2011, עמ' 39-40.

עד כמה המודעות של פעילי ציבור נשענה על מסורות קיימות?

אנשים יכולים להרגיש שייכות לרעיון או לקולקטיב ולהצהיר עליה, ברגע שהם מסוגלים לנשום. יש כאלה שנדרשו להם ימים ספורים, ואחרים שהזדקקו לזמן ממושך יותר. המפגש הראשון של היהודים עם הכובש הגרמני בפולין היה יכול להתרחש דרך ההפצצות, שריפות, או במקרים קשים דרך מותם של בני משפחה קרובים. בראשית הכיבוש הגרמני המוני אנשים איבדו את חייהם ונרצחו, לעתים לעיני קרוביהם. במציאות זו מובן מאליו שיש התכנסות ודאגה של הפרט לעצמו ולמשפחתו. עם זאת, לאחר הזעזוע הראשוני, רבים התגייסו לטובת עניין ציבורי או חברתי. היו בהם פעילים מנוסים וחדשים. אגב, מדובר לאו דווקא על פעילים פוליטיים, אלא על אנשים שהיו פעילים בארגוני צדקה והצלה. מטבע הדברים, היה ניסיון לשקם את הקשרים שהתקיימו לפני המלחמה. 

קשה לתאר דפוס אחד של התנהגות, אך באופן כללי, לאחר הזעזוע הראשוני, פרטים וקבוצות, חוגים וקהילות שונים ניסו לתת מענה לצרכים הבולטים ביותר, כפי שהוגדרו באותה עת, ועשו זאת במידות שונות של הצלחה. רוב פעולות הסיוע התבססו על תשתיות, קשרים או חוגים שהיו קיימים לפני כן. בהקשר זה אנו מזכירים רבות את תנועות הנוער ואת פעילותן במהלך השואה. יש לזכור שמדובר בתופעה שהתקיימה בין שתי מלחמות העולם. מקורותיה בתחושת המחויבות של המרכז כלפי הפריפריה. כך, למשל, במהלך השואה לתופעת הקשרים והקשריות היה הקשר שונה, הרואי, אך יסודותיה נעוצים עוד בתקופה שלפני המלחמה.

האם ניתן לשרטט הבחנות אזוריות באשר לביטויים שונים של סולידריות במהלך השואה?

אם הזכרנו קודם את תהליך ערעורה של החברה היהודית, אחת התופעות המרכזיות, שלא תמיד נותנים עליהן את הדעת, היא תופעת הפליטים3. כלומר, בשעה שרוב הקהילה גורשה, ודאי שפעילות חברתית וקהילתית נגדעה. כאשר, למשל, גורשו 4,000 פליטים אל קהילה שמנתה 1,500-1,0000 איש, היה צורך לדאוג לרווחתם. במובן הזה קהילות שהפכו ל'מקום ניקוז' לפליטים רבים, נשאו על כתפיהן מעמסה 'אובייקטיבית' כבדה יותר, וכך התקשו לשמר מסגרות חברתיות וארגוני סעד ורווחה שהתקיימו מלפנים. דהיינו, ההבחנות האזוריות נגזרו בראש ובראשונה מהמדיניות הגרמנית ומהאופן שבו הגרמנים פעלו במקום. יש כמובן גם מקרים ייחודיים, למשל דין קהילת קרקוב, שממנה גורשו בתחילה 40 אלף יהודים, אינו כדין ורשה, לודז' או בנדין. כל אחד מהמקומות הללו הוא שונה לגמרי. משתנה חשוב בהקשר זה היה הרכב האוכלוסייה במהלך המלחמה ועד כמה הוא נותר דומה להרכבו קודם המלחמה. תנועת האוכלוסין השפיעה רבות על תפקוד הקהילות. הייתה תנועת אנשים מערים קטנות לערים גדולות ולהפך. למנוסתם של כ-300 אלף יהודים בראשית הכיבוש הייתה השפעה רבה, מאחר שרבים מהם היו משכבת ההנהגה. כך מצאו את עצמן קהילות ללא מנהיגים. עוד יש לציין שלכל התופעות הללו הייתה השפעה ישירה על יכולתן של הקהילות להתארגן מחדש לנוכח המציאות המשתנה. 

הסוגיות שלפנינו הן מורכבות. בהמשך לדיון אציין את מאמרה של דליה עופר בין לכידות להתפוררות4, העוסק במשפחה  היהודית. לדעתי, מסקנותיה תקפות גם בתחומים נוספים. כלומר, התנועה שבין לכידות להתפוררות אפיינה לא רק את המשפחה, אלא גם את הקהילה והחברה היהודית. באופן כללי הדיון מתנהל על רצף ולא בהבחנות חדות של דיכוטומיה, מכיוון שהמציאות אינה דיכוטומית. אמנם היו תופעות דיכוטומיות, אך בתקופת המלחמה רוב הציבור ורוב הקהילות היהודיות מצאו את עצמם בשטח אפור. בשטח זה התקיימו ביטויים מרשימים של לכידות לצד תופעות קשות של התפוררות. מובן שהיו תקופות שבהן ההתפוררות עלתה או שהסולידריות גברה, אבל זהו עניין נקודתי.

  • 3. פרייס, לאה, פליטים במרקם החיים היהודיים בעיר ורשה ובגטו (ספטמבר 1939 - יולי 1942), ירושלים 2006.
  • 4. Ofer, Dalia, Cohesion and rupture : the Jewish family in East European ghettos during the Holocaust, Studies in Contemporary Jewry 14,1998, pp . 143-165.

האם תוכלי לציין דוגמאות ספציפיות של ניסיונות התמודדות בתוך גטאות, הן של היודנראט והן של מסגרות אחרות?

יש כמה אופנים שבהם ניתן להתייחס לתופעות הללו. ניתן לדון במסגרות הרשמיות והלא רשמיות. למשל, חלק ניכר מפעילויות הסיוע נעשו בראש ובראשונה על ידי היודנראט, מסגרת ההנהגה הרשמית, ועל ידי המחלקות השונות בו, גם במקומות הגדולים וגם במקומות הקטנים. זאת למרות הדימוי הדמוני שגם אנו, ההיסטוריונים, יצרנו במחקר לאורך השנים. לפעמים פעולות הסעד נעשו מתוך חוסר ברירה, כגון הדוגמה שלעיל של יודנראט שנאלץ להתמודד מספר מגורשים העולה על סך הקהילה. יתרה מזאת, ארגוני הסעד האחרים, שהיו פחות רשמיים, גם הם נעשו רשמיים בשלב מסוים (סעד ו'עזרה עצמית' יהודית). גם לעזרה העצמית היה אופי משתנה בהתאם למקום. זו דרך אחת להתייחס למסגרות העזרה והסעד שפעלו בגטאות.

אפשרות נוספת היא לתאר את תופעת הסולידריות במעגלים שונים. למן המעגל של הפרט ומשפחתו, דרך סולידריות של ועדי בתים במקומות גדולים כמו ורשה, או גילויי סולידריות בין יוצאי קהילה שגורשה לגטו, ועדי פליטים וכדומה, כפי שהיו גם גילויי סולידריות בקרב חוגים פוליטיים, חוגים דתיים וחוגים מקצועיים (איגודי עובדים מלפני המלחמה וכו'). גם כאן יש מערכת קשרים שהזינה תופעות של לכידות.

מעגל נוסף הורכב מאנשים שתפקידם היה לדאוג לקבוצות 'מוחלשות', כגון יתומים, ילדים נטושים, בתי חולים; יוזמות שבראשיתן היו נקודתיות, הפכו לארגונים שגייסו לשורותיהם אנשים חדשים וצעירים. כפי שציינתי, מאחר שהחברה היהודית בפולין אופיינה, בין היתר, על ידי הפוליטיזציה שלה, היו גם תנועות נוער, תנועות פוליטיות, מנהיגים פוליטיים וכן רבנים ואחרים בעלי עמדות ציבוריות. ניתן לאפיין חוגים ומעגלים שכל אחד מהם ניסה להתמודד עם מצוקות הקיום, ולהקל לפחות על חבריו. הרב ניסה לסייע לחסידיו, תנועת הנוער ניסתה לדאוג לצעיריה. גם במובן זה המציאות נעה בין הלכידות וההתפוררות. אלו שינסו להצביע על תופעות המבטאות לכידות ימצאו אותן לאורך כל הדרך, וכך גם אלה שיבקשו להדגיש תופעות המבטאות התפוררות. השאלה היא במה בוחרים להתמקד.

כיצד תופעות של סעד ועזרה הדדית נתפסו בכתבים בני הזמן?

באופן טבעי, כתבים של הפעילים עצמם נטו להסביר את הקשיים שעמדו בפניהם בארגון פעילותם. אולם בחלק ניכר מהכתבים העוסקים בפעולות של עזרה הדדית, ניתן למצוא ביקורת רבה; למשל על העובדה שילדים ננטשו ברחובות למרות כל הארגונים שפעלו כדי לטפל בהם, או על העובדה שלא נמצאו תרופות בבית החולים למרות הרופאים המסורים. לעניות דעתי, ביקורת זו חשובה משום שהיא מצביעה לא רק על החסר, אלא גם על מה שהיה קיים. הפעילים עצמם הצביעו על האתגרים וההכרעות שעמדו בפניהם. היומן של המשטרה היהודית בקובנה, למשל, מצביע על הקשיים, על ההתלבטויות ועל ההכרעות שקיבלה, שהיו מוצדקות יותר או פחות.

תיאורים דומים מצויים בכתבים של משטרות ממקומות אחרים. בכתבי פעילים בארגוני העזרה העצמית הם מודים שאינם מסוגלים לעזור לכולם, ושהם נאלצים לעתים לקבל החלטות בעייתיות. אנשים שלא היו שותפים למעגל מקבלי ההחלטות ביקרו זאת, משום שראו מצוקות וצרכים שלא ניתן להם מענה מוחלט. אך למרבה הצער, החברה היהודית תחת הכיבוש הנאצי לא הייתה מסוגלת לספק מענה מוחלט למצוקותיה, כיוון שמי שיצר את המציאות הזאת היה הנאציזם, אשר לא אפשר לציבור היהודי לפעול ואף לחיות. לכן, בכתבים יהודיים מתקופה זו ניתן למצוא ביקורת רבה. לגבי דידי, ביקורת זו משמעותית מכיוון שהיא מעידה על תודעה ציבורית יהודית ערה מאוד. היא מראה את גרף הציפיות ואת הפעילות המרשימה שנעשתה בתנאים בלתי אפשריים. 

ניתן לציין דוגמאות נוספות לכתיבה העוסקת בפעילות של חוגים מסוימים. פעילים שהיו מזוהים עם קבוצה מסוימת לעתים קרובות תקפו בכתביהם קבוצות אחרות. ציונים אדוקים כתבו על המתבוללים, מתבוללים ומומרים כתבו על היהודים שלדעתם התנהגותם החמירה מציאות קשה ממילא. 

אם אתייחס למסמך שכתב אלמוני5 על הרחוב בורשה ביולי 1942, הוא כתב שהגטו התפצל לקבוצות של קסטות, וכל קסטה דאגה לעצמה, לחוג ולמעגל שלה. זהו מאפיין של החברה היהודית לא רק בורשה, אלא גם במקומות אחרים, ולא רק ערב הגירוש הגדול. כלומר, הייתה מעין התלכדות של הציבור סביב חוגים ומעגלים, וכל חוג ניסה לדאוג לאנשיו. היו חוגים חזקים יותר או פחות, ומידות ההצלחה שלהם היו שונות. לחלק גדול מהחוגים האלה היו שורשים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, וּודאי שהיו מחלוקות מן העבר שהמשיכו להתקיים גם בגטאות. פעילות תחת הכיבוש הנאצי נתנה נופך וצבע אחר גם לאותן מחלוקות פוליטיות קיימות.

עד כמה המצוקה והקשיים היומיומיים יצרו שיתופי פעולה בין מסגרות שהיו מנוגדות?

חלק משיתופי הפעולה נוצרו מכוח הכפייה של הגרמנים. בגרמניה בשנות השלושים ככל שבתי כנסת הלכו ונסגרו, ובעיקר בעקבות ליל הבדולח, היהודים הגרמנים (רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים) נאלצו למצוא את עצמם תחת אותה קורת גג של בית כנסת, גם אם השתייכו לזרמים שונים, או היו נתונים במחלוקות עמוקות קודם לכן. ישנה התבטאות מעניינת מאוד של הרב אשלבאכר מדיסלדורף אחרי ליל הבדולח6: "הקהילה מנתה כ-2,400 חברים, שמהם השתתפו בתפילת השבת כ--300  איש. [...] אך הסינאגוגה שוב הפכה ל'בית כנסת', למקום המפגש היחיד של היהודים". מה שעבורו היה התפתחות חיובית היה טרגדיה גדולה לאחרים, שגרסו שחוזקם בהתבדלותם מהאחרים.

היו שיתופי פעולה, חלקם עגומים, חלקם חיוביים. אך לא ניתן לטעון כי שאנשים התעלו מעל המחלוקות האידיאולוגיות שחצצו ביניהם. נדרש לחץ חיצוני וכפייה על מנת לעשות כן. שיתופי פעולה נוצרו בשלב מסוים, אך לא באופן טבעי. כל עוד היה מקום לעשייה ולביטוי אישי, החוגים השונים נותרו וכך גם המחלוקות שביניהם. ניתן לראות זאת גם בחיוב. זהו מאפיין של חיוניות של חלק מהציבוריות היהודית, שכן לא כולם הלכו באותו תלם.

  • 5. פרופ' סמואל קאסוב מזהה אותו, ככל הנראה בצדק, עם סטניסלב רוז'ינסקי. ארכיון רינגלבלום, חלק ראשון, מסמך 154.
  • 6. בן ששון חוי, גולדברג עמוס, גולדמן הדס, שנות ראינו רעה – פרקים בתולדות היהדות הדתית בתקופת השואה. האורתודוקסיה בגרמניה תחת השלטון הנאצי, יד ושם, ירושלים 2003, ע"מ 89.

האם ניתן לדון בסולידריות בתקופת ההשמדה?

סולידריות על רקע ההשמדה היא סוגיה בעייתית. זאת משום שכדי להביע סולידריות צריך אפשרות בחירה ומרחב פעולה. בתקופת ההשמדה לרוב האנשים לא הייתה כל בחירה. חלק ניכר מהציבור היהודי נרצח ללא שום מרחב פעולה. אין זה משנה אם היה זה על ידי האיינזצגרופן בליטא או במסגרת הגירושים הראשונים, כאשר אף אחד לא הבין את אשר התרחש. זוהי בעיה אחת. בעיה אחרת נוגעת לכך שביטויים של סולידריות הובילו לא אחת לאובדנה של הקבוצה. מרדכי לנסקי מורשה, רופא במקצועו, טען שכאשר מדברים על קידוש השם ועל קידוש החיים צריך גם לעסוק במוות על קידוש המשפחה7.

זאת אומרת שכל האנשים שהולכים עם בני משפחתם לטרבלינקה, זו הקרבה הרואית, אך כזו שגרמה לאובדנה של הקבוצה. זוהי דוגמה לסולידריות – הורים שהלכו עם ילדיהם מתוך בחירה לטרבלינקה זה דבר מדהים ונורא, אך לסולידריות הזאת היה סוף אחד, מוות. לכן, סוף הסיפור הוא מהיר ועצוב עד מאוד. משמעות ההישרדות הייתה פירוק הסולידריות. עלינו לזכור שבתקופת השואה לקבוצות גדולות כמעט שלא היה כל סיכוי להישאר בחיים. אולי כאן מצויה הטרגדיה – כאשר לנוכח ההשמדה אנשים נאלצו לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלהם. בנקודה זו היה צורך להכריע את מי מצילים. אדם לא היה יכול להציל את כל ילדיו, לא היה סיכוי להציל את כולם. היה צריך להחליט את מי להציל. אלה הכרעות נוראות. היו מקרים של סולידריות, של אנשים שהכריעו כי ילכו למוות כקבוצה. למשל, משפחות מהולנד החליטו שאם אחד מהם יקבל פקודת גירוש, כולם ילכו עמו לאושוויץ. זוהי הכרעה אמיצה ומרשימה, אך כזו שהובילה לאובדנם. 

אם כן, ניתן לדון בסולידריות, במעגל קטן ומצטמצם, המתקיימת לצד תופעות רבות של התפוררות, שהיא רק טבעית נוכח סכנת המוות. אינני חושבת שאפשר לשפוט, רק לתאר את המציאות שהייתה. חשוב לציין שלרוב מי שהפגין סולידריות נידון למוות מיידי. אולם צריך לזכור שאלו שלכאורה 'לא שמרו על סולידריות', אם שרדו, נידונו לחיים מייסרים מאוד. אף אחד לא הבטיח את הישרדותם, והם נאלצו לחיות עם 'בחירותיהם נטולות הבחירה'. החיים שלהם, אשר היו 'על תנאי', ניתנו במחיר של ההתפרקות לגורמים הקטנים ביותר, וזו עובדה שהייתה עבורם - ולפעמים גם עבורנו - קשה ומטרידה למדיי.

ומה לגבי האסירים במחנות?

גם במקרים אלה מדובר על סולידריות במעגלים מצומצמים ביותר. למשל, בין אחים שהגיעו לאותו מחנה או סולידריות עם בן עיירה זהה או בין שכנים לבלוק או בקרב בני אותו גיל. אלה מעגלים מצומצמים, אך הסולידריות כשלעצמה הייתה חשובה מאוד, כיוון שנתנה לאותם אנשים כלים, ולעתים אף יכולת, לשרוד במציאות הבלתי אפשרית של המחנות. מובן שבמחנות היו סימנים רבים של התפרקות והתפוררות, וככל שהזמן עבר, הלכידות הצטמצמה. מי שגילה סולידריות עם אחר, עשה זאת פעמים רבות על חשבון הזולת. אסיר במחנה שהשיג לחם, עמד בפני הכרעה אם לשמור את הלחם לעצמו, או לחלוק אותו עם אחיו או אולי עם אסירים נוספים. במציאות זו היכן החלה הסולידריות והיכן הסתיימה? אינני בטוחה שלשאלות הללו קיימות תשובות, אך חשוב לשאול אותן.

מאיזה שלב של השחרור ניתן למצוא ניסיונות של גיבוש מחדש כמשפחה, כחברה?

לא ניתן שלא להשתאות מחידוש החיים לאחר השחרור על רקע השבר המוחלט של השואה. אין זה מובן מאליו. אמנם אין זו התאוששות מוחלטת, אך תהליך החזרה למעגל הפעילות, למעגל החיים, מרשים מאוד, אותי לפחות. 

אלה שהיה להם מרחב נשימה, למשל אלה שהיו במחבוא, כמו אדולף ברמן ואשתו באשה מוורשה, חשבו ללא הרף על העתיד וכתבו דברים מפורשים בנושא. מי שהצליח לשרוד במסתור העלה יסודות להבניה חברתית מחודשת ותוכניות לעתיד לאחר שהמלחמה תסתיים. בכלל, יש לומר כי אנשים שנמצאו במחבוא כתבו את עצמם לדעת. בשל הזמן הרב שעמד לרשותם ופעמים רבות גם האמצעים. הם יכלו לעשות כן, משום שבחלקת הייסורים הקטנה שלהם הם היו יכולים לנשום. מנגד, מי שנמצא במחנה לא זכה לרוב למרחב נשימה ולפנאי לעסוק בכתיבה. לא העסיקה אותו השאלה האם היום 1 במאי או שהיום יום כיפור. אסירי מחנות לא בהכרח חשבו כל העת על סיום המלחמה ועל הפגישה עם חבריהם למפלגה. הם היו מוטרדים יותר מהשאלה אם הם יקבלו היום מנת אוכל, אם יוצאו למסדר בשלג וכו'. ברגע שהיה מרווח נשימה, ניתן למצוא תוכניות, התבוננויות ומחשבות לעתיד. אם כך, תהליך הבניה והשיקום לא התחיל לאחר המלחמה, שורשיו נעוצים במהלך המלחמה, רק שלא הייתה אפשרות אמיתית לממשו. זה לא בכדי שבכל אזור ששוחרר הוקמו באופן מיידי ארגונים יהודיים, ארגוני ניצולים, חיפוש קרובים, תמיכה, דאגה לילדים, ונעשו מאמצים לחיפוש אנשים ממסתורים ולחילוץ ילדים ממנזרים. המחשבה על בניית אותם חוגים, עזרה עצמית ותנועות פוליטיות מתחילה הרבה לפני שהמלחמה הסתיימה. המוטיבציה לשיקום התקיימה ללא יכולת מעשית לממשה. ברגע שהמלחמה הסתיימה, היה פרץ של התארגנות מחודשת, כאובה מאוד, משום שאין אפשרות לשחזר ולאסוף את כל החלקים שהתפזרו. זו גם הפעם הראשונה שבה הבינו עד כמה האובדן עצום, הרצח נורא וההשמדה טוטאלית.

  • 7. לנסקי מרדכי, חיי היהודים בגטו ורשה, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 212.