מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ראיון עם מיכאל גולדמן-גלעד, רב פקד לשעבר, קצין חקירות בלשכה 06

"במשפט אחד, הרגשתי כאילו אני עובר את השואה עוד פעם"

יעל נובוגרוצקי, לימור בר-אילן

מיכאל גולדמן-גלעד נולד בשנת 1925 בקטוביץ, פולין. עם פרוץ המלחמה ברח עם הוריו, אחיו ואחותו בת השמונה לעיר פשמישל, משם גורש למחנה שבניה ולאחר מכן, בנובמבר 1943, לאושוויץ-בירקנאו. לאחר כחודש וחצי במחנה, הועבר למחנה בּונה-מונוביץ, אושוויץ III , שם עבד במפעלי א.ג. פרבן עד לפינוי המחנה בינואר 1945. הוצא בצעדת המוות, ממנה הצליח לברוח והסתתר אצל משפחה פולנית, עד השחרור. לאחר השחרור, בפברואר 1945, התנדב לצבא הסובייטי ונפצע באחד הקרבות. בספטמבר 1945 הגיע למחנה העקורים פוקינג שבגרמניה ובמאי 1947 עלה על אוניית המעפילים "התקווה" שהפליגה ארצה. האונייה נתפסה בלב ים על ידי הבריטים והוא גורש, יחד עם יתר העולים, לקפריסין, שם שהה כשנה וחצי במחנה הסגר.

לאחר קום המדינה, עלה ארצה, התגורר בתל אביב והתגייס למשטרה.

בשנת 1960, לאחר חטיפתו של אדולף אייכמן, צורף כקצין חקירות ללשכה 06 – יחידה מיוחדת שהוקמה לשם ניהול החקירה והיה לעוזרו האישי של גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, שעמד בראש התביעה. בשנת 1963, עזב את המשטרה, נשלח פעמיים כשליח מטעם הסוכנות היהודית לאמריקה הלטינית, חזר ארצה ושימש ראש המינהל המרכזי לשליחות בהנהלת הסוכנות היהודית עד לפרישתו בשנת 1995. כיום, משמש כחבר מועצת יד ושם, חבר הועדה לציון חסידי אומות העולם וחבר בדירקטוריון של מוסד ביאליק.

מיכאל גולדמן-גלעד נשוי לאוה, מבית גולדשמידט, ילידת ירושלים, אב ל-5 ילדים ול-8 נכדים.

בימים אלה שוקד גולדמן על כתיבת ספרו שעתיד לצאת בקרוב.

אדולף אייכמן נלכד בארגנטינה במאי 1960 על ידי אנשי "המוסד" והוברח לישראל. החקירה המשטרתית נערכה על ידי יחידה מיוחדת שהוקמה לשם כך ושכונתה 'לשכה 06'. עבודתה ארכה כתשעה חודשים.

"ראינו את הסבל שעברו העדים" - ההכנות הראשונות לקראת המשפט

כיצד התנהלו ההכנות הראשונות לקראת המשפט?

כבר עם נחיתת המטוס שהביא את אייכמן לארץ החלו ההכנות. לשכה 06 התארגנה במהירות המירבית, היינו קרוב ל- 40 איש (כולל צוות טכני).

כמעט 70% מאנשי לשכת 06 היו ניצולי שואה. העבודה בלשכה 06 היתה מחולקת גיאוגרפית: היינו 12-13 קציני חקירות, כל אחד מאתנו קיבל חלק גיאוגרפי של אותם המקומות שהיו תחת כיבוש גרמניה הנאצית ואנחנו היינו אחראים על איסוף החומר, מציאת העדים והכנתם לקראת עדותם במשפט. כולנו היינו חייבים לדעת גרמנית, ואני דיברתי גרמנית טובה עוד מהבית. במשך כל השבוע לנּו בפנסיון בחיפה ששכרה המשטרה, בגלל סודיות החקירה, ואסור היה לנו לספר גם בבית איפה אנחנו נמצאים משום שזו היתה סודיות מוחלטת. החשש היה, ולא בעלמא, שינסו לחטוף אותו, לשחרר אותו. הסודיות העיקה עלינו.

את העדויות של שרידי השואה שאבנו בעיקר מהצהרות שמסרו ביד ושם. אני לא קורא להם "ניצולי השואה" כי אף אחד לא הציל אותי, מלבד משפחה פולנית אחת שאצלם הסתתרתי כשברחתי מצעדת המוות. אני "שריד השואה". ניצולי השואה, אנחנו כולנו, כי רומל היה קרוב מאוד לגבולות ארץ ישראל ואילו נכנסו לארץ ישראל היו משמידים את כל היישוב. היישוב הם ניצולי השואה בדיוק כמוני.

ישבתי ימים שלמים והוצאתי עדות זו ועדות אחרת, קטעים מסויימים שהיו קשורים לאותה שיטת ההשמדה הרצחנית שאייכמן היה חלק ממנה. לאחר מכן היינו נפגשים עם העדים, והיינו צריכים לבדוק אם העד מסוגל מבחינה גם פיזית וגם נפשית, להופיע כעד. לא כולם יכלו.

כשריד השואה, כאדם שעבר את כל התקופה הזו, יכולתי להבין טוב יותר את צורת דיבורו של העד והיה לו יותר אמון כלפי כי הוא ראה בי אח לצרה. היו כאלה שלא המלצנו לזמן אותם להעיד. היו גם פניות מצד אנשים שהיו במקומות שונים, כאלה שטענו שראו את אייכמן והיו כאלה שראיתי ש"רצו" לראות אותו. ידענו שרק מעטים ביותר נתקלו באייכמן או נפגשו איתו ויכלו להעיד על כך ולזהות אותו.

ראינו את הסבל שעברו כל אחד ואחת מהעדים שהופיעו, גם תוך כדי רישום העדות לפני המשפט וגם אחר כך כשהופיעו במשפט. זו היתה הקרבה מצד כל אחד ואחת מהם. אבל זה היה נחוץ, זה היה חשוב מאוד כי רק לפי מסמכים, היה קשה לערוך את המשפט, היינו צריכים להביא עדים חיים כדי שיהוו חלק חי של כל מה שהתרחש בתקופת השואה.

אנחנו שהיינו קציני חקירות וותיקים, היינו משוכנעים שהשירות שלנו הוא לטובת המדינה, לטובת טיפוח חוש האזרחות, מניעת פשעים, גילוי פושעים. זה היה כעין צד אידיאולוגי של העבודה שלנו, אנחנו לא קראנו לפעילות שלנו עבודה אלא שירות.

"כשפתח את הפה ראיתי את שערי הקרימטוריום"

כל ערב ישבנו עם סגן מפקד לשכה 06, אפרים הופשטטר, (מפקד לשכת 06 היה רמי זלינגר, ראש אגף החקירות דאז), שמענו את עדותו המוקלטת של אייכמן מאותו היום והצענו מה לשאול ומה כדאי לבדוק יותר בהמשך החקירה.

ההוראות בנוגע לחקירתו של אייכמן היו מאוד ברורות: קודם כל לדבר אליו בנימוס: אסור היה לנו אפילו להרים את קולנו בשיחה איתו, לא לאיים ולא להגיד לו שהוא משקר. ניתן היה רק לשאול שאלה כדי שהוא יפרט יותר תשובה מסוימת. היו הוראות מפורשות לקבל ממנו את ההסברים כפי שהם.

אנחנו היינו אפיפיורים יותר מהאפיפיור, כדי שלא יוכלו להגיד שהופעל עליו לחץ. רצינו להוכיח בפני כל העולם עד כמה שאנחנו יוצאי דופן ואני חושב שזו היתה הגזמה, נהגנו איתו כמו עם ביצה רכה, שלא לצורך.

הוא ידע הרבה מאוד על פושעים נאציים שמסתתרים בדרום אמריקה, איתם בא במגע בזמן שהותו שם. לא היה לנו ספק שהוא נפגש עם ד"ר מנגלה ועם פושעים נוספים ושהוא ידע עליהם. אילו היינו קצת לוחצים עליו, במסגרת החוק, הוא היה אולי מגלה לנו איפה הם.

בחקירתו הוא בדרך כלל היה משקר מא' ועד ת', שקרים ברורים, והרבה לומר ש"הוא לא זוכר". לדוגמא, רצינו לדעת פרטים על ביקורו במחנה ינובסקה שבלבוב, אך הוא לא זכר. הוא כן זכר שלפני כן הוא היה בתחנת הרכבת בלבוב ובדיוק אלו נקניקיות הוא אכל במסעדה שם. זאת אומרת, מה שהוא רצה לזכור, הוא זכר בצורה פנטסטית ומה שהוא לא רצה לזכור, הוא לא זכר. הוא לא לקח על עצמו שום אחריות וגם על המסמכים שהיו חתומים על ידו, טען שחתם עליהם בשם הממונה עליו, היינריך מילר, מפקד הגסטאפו.

כיצד התנהלה חקירתו של אייכמן?

הקצין אבנר לֵס ישב איתו באופן קבוע וגבה ממנו את העדות.

לס היה יליד ברלין שב- 33' עזב את גרמניה ולא היה באירופה בתקופת השואה. בימים הראשונים, עוד לפני שהגעתי ללשכה 06, קבעו שהוא יהיה האיש שישב איתו. הוא ידע גרמנית על בוריה.

הגרמנית שלו היתה הרבה יותר טובה מהגרמנית של אייכמן, שדיבר בגרמנית של הנאצים, הפשוטה, הוולגרית.

לס היה ג'נטלמן. למשל, בימים הראשונים שמענו בהקלטת החקירה של אייכמן איך לס פונה אליו ושואל (בגרמנית): "האם תרצה אולי סיגריה, הֶר (אדון) אייכמן?" אני התרגזתי: "אתה אומר לו אדון אייכמן? לי קראו כלב ואתה קורא לו אדון?". בעקבות זאת, זלינגר נתן הוראה להפסיק עם ה"אדון".

אני הייתי אחראי על איסוף החומר והוכחת אשמתו על רצח יהודי פולין, ברית המועצות (השטחים הכבושים), הארצות הבלטיות ומחנות ההשמדה. זה היה החלק הקשה ביותר גם מבחינה נפשית בשבילי, אולי אפילו מבחינה פיזית. מספר פעמים נפגשתי איתו כדי להבהיר דברים כאלה או אחרים, בלי לרשום את זה ובלי שזה יופיע בפרוטוקול.

בפעם הראשונה כשישבתי מולו בלשכה 06' הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי: "ריבונו של עולם, זה היה מלך היהודים?" כשפתח את הפה, היתה לי הרגשה שאני רואה את שערי הקרימטוריום. זו היתה הרגשתי המיידית, הראשונה.

"לא היה לנו יותר מידי זמן לחשוב אחרת היינו יכולים לצאת מדעתנו"

וכשהכנת את החומר לקראת המשפט ושמעת עדויות, כיצד הרגשת?

במשפט אחד, הרגשתי כאילו אני עובר את השואה עוד פעם. גם בתקופת היותי בלשכה 06 וגם במהלך ארבעת חודשי המשפט עצמו.

באחד המסמכים מצאתי מכתב מיולי 42' שכתב מנהל הרכבות של גרמניה, גנזנמילר (GENZENMULLER), לראש מטהו של הימלר. הוא כתב שהוא שמח להודיע לו שמזה שבוע ימים יוצאות שלוש רכבות עם יהודים מפשמישל לבלז'ץ. באחת הרכבות, ב-26 ביולי 42' (אני זוכר את התאריך הזה כי זהו יום הולדתי), הוצאו הורי ואחותי בת העשר למחנה ההשמדה בלז'ץ.

אני קורא את המסמך הזה ואני רואה את הרכבת עם הוריי. עוד הספקתי להיפרד מהם. לא ידענו, אנחנו לא האמנו שהם הולכים למוות. רק חודשים לאחר מכן, התחילו להגיע שמועות, שהאנשים מוצאים להורג מיד עם בואם.

לאחר שקראתי את המכתב הזה התחלתי לחפש אולי יש איזו תשובה או התייחסות אליו. כעבור כמה עשרות מסמכים, מצאתי את תשובתו של ראש המטה של הימלר: "אני מודה לך מקרב לב על מכתבך בו אתה מודיע לנו על רכבות שיוצאות מפשמישל ואחר כך גם מוורשה לטרבלינקה של בני העם הנבחר". חשבתי על הציניות של המושג "בני העם הנבחר".

איך אפשר לתאר למישהו איך אני הרגשתי באותו הרגע?

זה רק דבר אופייני אחד. כשעסקתי בדוחות של ה"אייזנצגרופן" ("עוצבות המבצע"), בהם הופיעו רישומים מדוייקים של מספר ההרוגים: ילדים, נשים וגברים, הייתי צריך לעשות סיכום של המספרים כדי לקבל מושג כללי על מספר הנרצחים. הגעתי למספר קרוב למיליון ורבע אנשים. הזדעזעתי: אני עושה ניהול חשבונות של ילדים, של נשים ושל זקנים שנרצחו ביריות?

לא היה לנו זמן לחשוב יותר מידי אחרת היינו יכולים לצאת מדעתנו. אבל הרגשנו חובה לעשות את הדבר הזה. החובה היא שהחזיקה אותנו שפויים. ידענו שהמשפט יהיה פומבי והרגשנו חובה להביא זאת בפני העולם, אולי בסופו של דבר העולם יתעורר. זה שטויות, העולם לא מתעורר.

"לשלם לאלה שעשו מה שעשו יכול רק כוח על-טבעי, שאני קורא לו אלוהים"

מדבריך ניתן להבין שמטרות המשפט לא היו רק עשיית צדק ושמראש ידעתם שהמשפט יהיה מפורסם ושיישמעו בו כל הסיפורים שלא נשמעו עד אז.

קודם כל, זה היה משפט צדק מבחינה חוקית. עיקר המטרה החוקית היתה עשיית צדק עם רוצח המונים, להוכיח את אשמתו בעזרת החומר שהיינו צריכים לאסוף. זה היה החלק המשפטי, החוקי, היבש.

המטרה היותר רחבה, לפי מה שידעתי אז, היתה להביא בפני העולם את היקף רצח היהודים באירופה כדי שהדבר הזה לא יישכח. מדובר בסך הכל בשבע עשרה שנה אחרי מלחמת העולם השניה, ואנחנו הרגשנו שהעולם לאט לאט מתחיל לשכוח. מדובר לא רק במשפט נגד אייכמן אלא במשפט השואה.

לא היינו בטוחים שתהיה אפשרות נוספת להביא את היקף השואה לדעת הציבור העולמי, ובמיוחד לעם היהודי ולנוער שלנו שלא ידע הרבה, כפי שאכן קרה. היתה לזה חשיבות חינוכית ממדרגה ראשונה, להראות מה קרה ומה יש לעשות כדי שהדבר לא יקרה שוב.

שואלים אותי אם ראיתי נקמה – שום נקמה. במה בכל זאת אני מצדיק את הסבל הנפשי שעברתי באותה תקופה? בזה שאולי באיזשהו אופן, נתָנו לעמנו המעונה להבין שאנחנו צריכים לעשות הכל כדי שלא נגיע בעתיד למצב דומה לזה. זה הסיפוק שלי.

אם אני רואה בהתגשמות השאיפה – זה עניין אחר. שייך להרגשה אישית. אני מאוד בספק אם אנחנו לומדים את הלקח.

האם אתה מרגיש שבעצם קיום המשפט נעשה צדק?

נעשה צדק עם רוצח אחד, צדק פורמאלי. אי אפשר לתלות אותו יותר מפעם אחת. אבל זה לא הצדק המוחלט. לא נעשה צדק בהשוואה למה שנעשה לנו. לכן אני אומר שאני לא יודע מה זו נקמה, אבל לשלם לאלה שעשו מה שעשו יכול רק כוח על-טבעי, שאני קורא לו אלוהים.

אני לא אומר שכולם אשמים, אני לא יכול להגיד שכל העם הגרמני רצח את העם היהודי, אי אפשר להכליל בצורה כזו, כי בין הגרמנים היו גם כאלה שהצילו יהודים, ואני מטפל במקרים כאלה במסגרת חברותי בוועדת חסידי אומות העולם של יד ושם. אם אנחנו מכלילים וטוענים שכל הגרמנים אשמים, אנחנו מנציחים במידה מסויימת את האנטישמיות, שמכלילה את כל היהודים כגנבים ורמאים, קפיטליסטים וקומוניסטים, ומה לא...

"המשפט יִישר גם את גבי"

אני חושב שאחד ההישגים החשובים ביותר של המשפט היה שכתוצאה מהופעת העדים, שרידי שואה החלו סוף סוף להיפתח, לספר מתוך אמונה שיאמינו לסיפוריהם. אני הייתי חלק מזה. זה יִישר גם את גבי. אני משוכנע שאלמלא המשפט רבים מאוד משרידי השואה, היו הולכים לעולמם מבלי לספר מה שעבר עליהם, אולי כל אחד היה משאיר איזה זיכרונות אצלו בבית, בשפות שהילדים לא הבינו מה כתוב בהן.

זה היה ללא כל ספק הפסד גדול מאוד לתולדות השואה. אני בטוח שעדיין יש דברים שהם גם אחר כך לא סיפרו. לא שחס וחלילה היו צריכים להתבייש, אלא מתוך אותו הספק שהיה אצלם שהיו דברים שאי אפשר להאמין שקרו. זה אנושי.

האם תוך כדי המשפט עלה בך הרצון להעיד?

לא. אני לא הייתי נושא, גם לא הצעתי את עצמי. לא היה צורך להביא אותי כעד, אני השתייכתי לצוות החקירה והתביעה. יכולתי להעיד למשל על אושוויץ, אבל על אושוויץ היו לנו עדים רבים אחרים.

למשל הסופר ק. צטניק שהעיד או התחיל להעיד על אושוויץ. למעשה, מטרת הבאתו כעד למשפט לא היתה רק עדותו לגבי אושוויץ. אני יודע את זה באופן אישי כי אני גביתי ממנו את עדותו לפני שהופיע במשפט. הוא לא רצה להופיע, הייתי צריך לדרבן אותו, לשכנע אותו, שהוא יופיע כעד, גם על אושוויץ. כשהוא התחיל סוף סוף לספר, לדבר, ואני התחלתי לרשום את העדות שלו, התברר שבאחד המקרים הוא נפגש עם אייכמן.

זה מה שהכריע את ההחלטה אצל האוזנר להזמין אותו כעד, אך הוא לא הספיק לספר את זה במשפט והתמוטט על דוכן העדים.

"סיפור שמלבד פעם אחת ויחידה, לא סיפרתי לאף אחד"

למרות שלא העדת בעצמך במשפט, סיפורך האישי נשמע.

סיפור שמונים המלקות התפרסם שלא מרצוני במשפט אייכמן, בעדות שמסר ד"ר בושמינסקי, שהיה עד ראייה לעונש של שמונים המלקות שקיבלתי. זהו סיפור שמלבד פעם אחת ויחידה, לא סיפרתי לאף אחד.

מה היה המעשה עליו נענשת?

בהיותי במחנה עבודה בגטו בפשמישל הייתי צעיר, בן שש עשרה וחצי, קרוב לשבע עשרה, והשתייכתי לקבוצת נערים שקראו לנו ה"טרנספורט קומנדו". אנחנו לא היינו אנשי מקצוע, אז הפכו אותנו לסבלים. היתה לנו עגלה וסוס והיינו צריכים תחת השגחת אנשי גסטאפו להיכנס לדירות הריקות, לרוקן את הדירות, ולהעביר את התכולה למחסנים שבתוך המחנה בצורה מסודרת: ארונות לכאן, ספרים לשם, נעליים לפה. את הרכוש שנאסף מהדירות הריקות היו מעבדים בבתי המלאכה של אנשי מקצוע: סנדלרים, חייטים וכדומה. הם היו מעבדים, מכבסים ומתקנים את הרכוש שנאסף מהדירות הריקות וזה היה נשלח לגרמניה.

בקיץ 1943, זמן קצר לפני שחיסלו את הגטו, נודע לס"ס שמנהל תחנת הרכבת בפשמישל הוא מומר והוציאו אותו להורג יחד עם משפחתו, למרות שאשתו לא היתה יהודיה. אנחנו היינו צריכים לנסוע עם העגלה לביתו, שהיה מחוץ לגטו, לרוקן את כל הדירה ולהעביר את תכולתה למחנה. כשנכנסנו לדירה, ראיתי ספריה גדולה מאוד בסלון וכשהתחלנו להוציא את הספרים, ראיתי שיש לו הרבה מאוד ספרים על רכבות. הוא היה מנהל תחנת הרכבת וגם מהנדס רכבות.

אנחנו ידענו כבר על הרכבות, ידענו כבר מה קורה, לאן הובילו הרכבות את היהודים. אני החלטתי שכשנביא את הספרים האלה לתוך המחנה, אני אסתיר אותם, כדי שזה לא יגיע לידיים גרמניות. זה היה מעשה חבלה ממדרגה ראשונה שעונשו מוות.

כשהגענו למחנה, שמתי את הספרים האלה בצד בנפרד. בעזרת כמה חברים שהיו איתי ביחד, הסתרנו אותם בכל מיני בתי מלאכה, כדי שזה לא יגיע לתוך האולם ששימש כספריה, בו היו מסדרים את הספרים לפי נושאים. ספרי הקודש רוכזו בנפרד ונשלחו לברלין ל"מכון לחקר בעיית היהודים" של אלפרד רוזנברג.

כעבור יומיים שלושה, פתאום קוראים לי. המנהל היהודי של המחנה קורא לי לצאת. לא ידעתי בשביל מה. אני רואה את יוזף שוומברגר, מפקד של מספר גטאות מטעם הס"ס, ביניהם גם גטו פשמישל, עומד יחד איתו, עם כלב קשור בחגורה. היתה לו רצועת עור עבה שמצד אחד היה לה אבזם מברזל. הוא היה צועק לפעמים לכלב: "אדם, תפוס את הכלב" (בגרמנית) והכלב היה מתנפל. זה היה הביטוי שלו. לכן, כשחקרנו את אייכמן, התרגזתי כל כך על לס שקרא לאייכמן 'אדון', לי קראו 'כלב' והוא קרא לו 'אדון'?

אנחנו ידענו שאם קוראים מישהו לשוומברגר, הוא גמור, כי שוומברגר היה מוציא את האקדח בלי סיבה מיוחדת ויורה. ואם עוד היתה איזושהי סיבה, אז בוודאי ובוודאי.

אני לא ידעתי מה פתאום קוראים לי לשוומברגר. אני ניגש אליו, הוא הוריד את הכלב מהאבזם והסתכל עלי, (היה לו מבט רצחני גם בהיותו כבר בן למעלה משמונים כשנשפט). הוא שואל אותי: "למי מכרת את הספרים?" (בגרמנית). ברגע הראשון התבלבלתי, אבל תפסתי את עצמי, הבנתי במה מדובר. אינסטינקטיבית מצאתי תשובה, הייתי חייב למצוא איזושהי תשובה. אמרתי שכשהגענו לחצר עם העגלה, היתה הפסקת צהריים, הלכנו לאכול את המרק שהם חילקו לנו וכשחזרתי לעגלה, הספרים כבר לא היו. כלומר האנשים לקחו ספרים לקריאה.

שוומברגר נתן לי עם הרצועה מכה מסביב לצוואר ואמר: "להביא את הספסל!" הבנתי שהוא אינו מאמין לסיפורי.

הספסל היה ספסל מיוחד עליו היו משכיבים את מי שהוא החליט לתת לו 25 מלקות. לאחר שהכה 25 מלקות עם האבזם שבקצה הרצועה, היה מגרש את המוכה לגטו B ( היו שני גטאות: גטו A - גטו העובדים, שהיה בהשגחת הס"ס וגטו B של ה"לא עובדים" בהשגחת הגסטאפו, עם המשטרה הפולנית בכניסה. מדי פעם היו מעבירים אנשים מגטו A לגטו B , שם היו גם נשים וילדים ומדי פעם היו נשלחים ממנו טרנספורטים למחנות. אצלנו, בגטו A , כבר לא היו ילדים). אחרי 50 מלקות, הוא היה מוציא את האקדח ויורה. את זה ידענו.

כשהשכיבו אותי על הספסל, התחלתי לספור. חשבתי שאוכל אולי להגיע לכמה מכות הוא נותן, אם זה רק 25 או אולי יותר. הוא התחיל להכות ואני תוך כדי מכות הגעתי בספירה ל- 13, 14, 15 והתעלפתי. אחר כך, כשהתעוררתי, שוב הרגשתי שמכים והתעלפתי כמה פעמים.

פתאום לא הרגשתי שום דבר. אני לא ידעתי שהיו שמונים מלקות. בזמן המלקות, הוציאו את האנשים לחצר כדי להיות עדים והם שסַפרו. החברים שלי שסיפרו לי את זה לאחר מכן, אמרו שהם רצו לדעת אם רוצים לגרש אותי לגטו B או שיירו בי. הם שספרו שמונים מלקות. ד"ר בושמינסקי עמד שם בחצר, ראה וספר בין היתר.

השתרר שקט, התעוררתי ושמעתי את קולו של שוומברגר: "! Aufstehen (תקום!) תוך שלוש דקות אני רוצה כאן את כל הספרים!" (בגרמנית).

אני שואל את עצמי, מאיפה היה לי את הכוח לקום ולהתחיל לרוץ יחד עם החברים שלי. רצנו יחד והיינו מוציאים את הספרים. היתה ערימה של ספרים על ידו, הרבה יותר ספרים ממה שהיו אצל מנהל תחנת הרכבת. חיכיתי לראות מה יהיה. אני עומד ודם נוזל לי מהגב. הוא מרים ספר, זה היה ספר תפילה של יהודים, והוא אומר: "זה גם כן היה שם?" (בגרמנית). הוא נתן לי עוד פעם מכה מסביב לצוואר ואמר: "תסתלק מכאן". אני נכנסתי לפרוזדור, שם שכבתי מספר ימים.

כעבור כחודשיים היתה סלקציה. היינו צריכים לעמוד בתור בחצר, שם ישב שוומברגר. כל אחד היה צריך להגיע אליו, לשים את תעודת העבודה לפניו והוא היה מסתכל, שואל כמה שאלות או שלא שואל ונותן חותמת: " Gültig " ('רצוי') או " Ungültig " ('לא רצוי'). ידעתי שאלה שקיבלו " Ungültig " הוצאו מיד לכיוון השער ופחדתי שהוא יכיר אותי.

אני ניגש אליו, נותן לו את התעודה והוא מסתכל: "אה, זה אתה שקיבלת 25?". אנחנו היינו צריכים לקרוא לו: "הר לייטר" (האדון המנהל, הראש) ואני אומר לו: "הר לייטר, היו שמונים". החוצפה שלי, אני לא יודע מאיפה היה לי הדבר הזה. זה כנראה מצא חן בעיניו, הוא נתן לי חיוך ושם לי חותמת של "Gültig".

ב- 1991, כשנתפס שוומברגר בארגנטינה, הגרמנים חיפשו עדים שיכולים להעיד נגדו. הזמינו אותי ליחידת המשטרה ביפו, שם נתתי עדות ובין היתר סיפרתי גם את המקרה הזה.

כשהעדתי נגדו בבית המשפט בשטוטגרט, העדתי מספר שעות. לא העדתי רק על עצמי, אני הייתי עד כשהוא ירה באחד מן הנערים בחצר, בנוכחותי. זה היה לעיני.

כשהעדתי על סיפור הרצח, שאל אותי השופט: "ומה היה עם שמונים המלקות?" התחלתי לספר את כל סיפור המקרה. השופט הסתכל על שוומברגר וראה שהוא מחייך. שוומברגר נזכר באותו המקרה, במשפט. השופט הפסיק את הדיון ואמר: "והוא עוד מחייך?". שוומברגר ישב בכלא, קיבל מאסר עולם. בית המשפט סירב לתת לו חנינה והוא מת בכלא בשנת 2004, בהיותו בן למעלה מ- 90.

חודש לאחר שחזרנו מהמשפט, קיבלתי את התקף הלב השני שלי. אין ספק שזה השפיע.

"אינני יודע מה כאב לי יותר, שמונים המלקות או המכה ה-81 שקיבלתי"

נראה שגדעון האוזנר הכיר את הסיפור כשחקר את העד, ד"ר בושמינסקי, ושאל אותו אם הוא רואה את הנער בבית המשפט?

ביום בו ד"ר בושמינסקי מסר את עדותו, הוא הגיע בבוקר לירושלים. מאז הגטו בפשמישל, לא פגשתי אותו, לא ידעתי שהוא בחיים. הוא הגיע לאולם בית המשפט לפני שהתחילה הישיבה של אותו היום, ראה אותי, קצין משטרה במדים, ניגש אלי ושאל אותי איפה המשרד של גדעון האוזנר. אני באופן טבעי, שאלתי אותו בשביל מה הוא מחפש את גדעון האוזנר והוא ענה שהוא הוזמן כעד להופיע באותו היום במשפט.

בדרך כלל ידעתי מיהם העדים שיוזמנו. לגבי העדים של אותו הבוקר לא ידעתי, כי יום קודם חזרתי מגרמניה, מנסיעה מטעם בית המשפט. שאלתי אותו על מה הוזמן להעיד והוא ענה שעדותו היא על גטו פשמישל.

שיחתנו התנהלה בעברית. שאלתי: "על גטו פשמישל? איך קראו לך בגטו פשמישל?" והוא ענה "שמי ד"ר בושמינסקי". שאלתי אותו איך קראו לו בגטו, כי לא זכרתי שהיה בגטו אדם בשם ד"ר בושמינסקי. הוא תהה מאיפה אני יודע וסיפרתי לו שגם אני הייתי בגטו פשמישל. הוא שאל לשמי, וכששמע ששמי גולדמן, אמר: "אני הכרתי נער בשם גולדמן שקיבל שמונים מלקות משוומברגר אבל שמענו אחר כך שהוא מת". עניתי: "הוא לא מת. הוא עומד מולך". לאחר מכן זיהיתי אותו כד"ר דיאמנט שהיה רופא שיניים. הוא נכנס לחדר של האוזנר וכנראה סיפר לו על אותה השיחה. כשד"ר בושמינסקי מסר את עדותו על דוכן העדים, האוזנר הפתיע אותי, כי לא היה לי מושג שהעד סיפר לו על השיחה שלנו, ושאל אותו אם הוא רואה את הנער הזה באולם.ד"ר בושמינסקי הצביע עלי ואמר "זהו קצין המשטרה שיושב לידך". אני ישבתי כמאובן, באותו רגע צילם אותי איש הטלוויזיה וזאת התמונה שהתפרסמה.

הופתעתי שהוא סיפר לו, הדבר השפיע עלי בצורה די קשה. אילולא המקריות הזו של אותו הבוקר, הסיפור הזה לא היה יוצא בכלל.

כשהיתה הפסקה לאחר עדותו של ד"ר בושמינסקי, פנה אלי האוזנר ושאל כיצד ייתכן שאנחנו ערב ערב יושבים ביחד מדברים וקוראים במשך שעות את עדויות האנשים שאנחנו צריכים להזמין להעיד, ועל עצמי לא סיפרתי שום דבר. הוא תהה כיצד הוא שמע על המקרה הזה ממישהו אחר, שבמקרה נכנס אליו.

הסברתי שפעם סיפרתי את קורותיי לאדם שישב עם אישתו ולאחר שסיימתי לספר, הוא אמר לה בעברית: "הם עברו כל כך הרבה, שהם כנראה מערבבים אמת ופנטזיה". אני הבנתי עברית, כי למדתי עברית בהיותי נער. ואז אמרתי לעצמי: "זהו זה, גמרנו. אז לא נספר פנטזיות". לדעתי, זה קרה למעשה לרוב שרידי השואה שלא האמינו לסיפוריהם.

שיחתי עם האוזנר היתה בנוכחותם של חיים גורי ואנטק צוקרמן שהעיד גם הוא באותו היום. אז ביקשתי להוסיף "וזו היתה בשבילי.." ואחד מהם השלים: "המכה השמונים ואחת".

זה היה בדיוק מה שהתכוונתי לומר רק הוספתי שאינני יודע מה כאב לי יותר, שמונים המלקות או המכה ה-81 שקיבלתי כשלא האמינו לסיפור. מאז הסתגרתי, ואפילו לאשתי ולילדַי לא סיפרתי על המקרה הזה.

"הפעם זה לא האושוויץ שלי, זה האושוויץ שלו"

האם היה ברור מראש, אצל אנשי התביעה, שהמשפט יסתיים בגזר דין מוות?

לא. אבל היינו משוכנעים שנוכיח את אשמתו. הכל היה בידי השופטים ולא היינו בטוחים במאה אחוז שהם יוציאו גזר דין מוות ושגזר הדין יאושר בערעור בבית המשפט העליון. בנוסף, היו שמועות בתקופת הגשת הערעור שיהיו שיבקשו חנינה בשבילו, ביניהם גם אנשים שחיו בישראל. למרטין בובר, למשל, היתה טענה שאנחנו לא צריכים להוציא להורג בכלל, גרשון שלום התנגד להוצאתו להורג מהסיבה שבכך כאילו גמרנו את החשבון עם גרמניה הנאצית והיו עוד אחרים.

כשאישרו את גזר דין המוות בבית המשפט העליון, סרווציוס, סניגורו של אייכמן, הגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה דאז, יצחק בן צבי. הבקשה הובאה לדיון בממשלה בו עלו ספקות ולא היתה אחידות דעים. הגישו את הבקשה לנשיא בן צבי וחיכו לשמוע את דעתו.

הנשיא החליט שלא לחון את אייכמן ובתשובתו לבקשה כתב את הפסוק: "כאשר שיכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אימך" (שמואל א' טו/לג).

באותו היום, הוחלט להוציא את אייכמן להורג בחצות הלילה, כי חששו שיהיה שוב מבול של בקשות חנינה מכל העולם. אחר הצהרים נקראתי אל ראש אגף הארגון של משטרת ישראל, אהרן סלע ז"ל, לדירתו במשטרת רמת גן. הוא הודיע לי שהוחלט שאני אהיה אחד משני העדים שיהיו נוכחים בהוצאתו להורג של אייכמן. השני יהיה הקצין פרנקו ז"ל, מפקד חוליית המשמר ששמרה על אייכמן כשהיה בתא המעצר. הוא ביקש ממני לחזור לתחנת המשטרה בשעה 21:00 בערב ועד אז לא לדבר על כך עם איש.

מה היו התחושות שליוו אותך מאותו הרגע ועד 21:00 בערב?

אני לא זוכר בדיוק מה היתה התחושה שלי אבל אין כל ספק שהיתה לי הרגשה של סיפוק שעומדים לבצע סוף סוף את גזר הדין . סיפוק אבל לא הפתעה. ידעתי שבסופו של דבר אנחנו לא יכולים לפעול אחרת, זה לא התקבל על דעתי.

בערב, נסעתי לבית הכלא ברמלה, נפגשתי עם מפקד בית הכלא וחיכינו עד חצות. בינתיים הגיעו מפקד שירותי בתי הסוהר והכומר הול, כומר אנגליקני, שניסה לקבל מאייכמן ווידוי אך אייכמן סרב להתוודות.

בהמשך הגיעו ארבעה עיתונאים שהוזמנו: מ'מעריב', מ'ידיעות אחרונות', נציג עיתונות חוץ ועיתונאי גרמני. היינו בסך הכל עשרה: ארבעת העיתונאים, הכומר הול, קצין המחוז, מפקד (כלא) רמלה, נציב שירותי בתי הסוהר ואנחנו, שני קציני המשטרה (מלבד ארבעה סוהרים)..

שתי דקות לפני חצות, אייכמן הוצא מהתא שלו והוכנס לתא הגרדום בו היה עמוד התליה. מצד ימין היה פרגוד וידענו שמאחורי הפרגוד מחכים שני אנשי שירות בתי הסוהר, שיש שם שני כפתורים ושלפי הפקודה שניהם ילחצו על שני הכפתורים ורק כפתור אחד יפעל.

שני אנשי שירות בית הסוהר נוספים שהיו לידו וקשרו לו את הרגליים ואת הידיים, רצו לשים לו את הכיסוי לעיניים אך הוא סרב.

אנחנו עמדנו מולו. אני עמדתי מטר ממנו.

לדעתי הוא היה חצי מטושטש. לפני כן הוא שתה חצי בקבוק יין, ביקש עיפרון ונייר וכתב מכתבים למשפחתו. כשעמד מתחת לעמוד התליה, הוא ניסה להחזיק מעמד. מי שהכיר אותו טוב ידע שכשהוא התעצבן, למשל, כשהתקשה בזמן החקירה לענות על איזה דבר מפליל, רעדה אצלו הזרת השמאלית. באותו הרגע שהוא עמד מתחת לעמוד התליה, הסתכלתי על הזרת והיא רעדה.

הוא היה בלי משקפיים ותוך כדי קשירת הידיים והרגליים הוא ראה שהעיתונאים שעמדו שם הוציאו את פנקסיהם והתחילו לרשום, ואז הוא התחיל לדבר: "תחי גרמניה, תחי ארגנטינה, תחי אוסטריה, אלה הן שלוש המדינות שאני חייב להן הרבה, בעוד זמן מה כולנו ניפגש כדרך בני תמותה. אני עשיתי את מה שהוטל עלי. מילאתי פקודות".

ואני הסתכלתי עליו.

לא הרגשתי שום דבר. לא הרגשתי שום רגש נקמה כי אין נקמה. אין נקמת אדם על מה שהם עשו לנו. רק אלוהים יכול לנקום.

נתלה אחד, לעומת כל היתר? לעומת משפחתי? לעומת אחותי בת העשר שנרצחה בבלז'ץ יחד עם ההורים שלי? לא הרגשתי שום דבר. הרגשתי כאילו אני מסתכל על איזשהו דבר שאני לא חלק ממנו.

לפי הפקודה "פעל" אנשי שירות בית הסוהר לחצו על הכפתורים.

לאחר מכן חתמנו על הפרוטוקול שמאשר שבנוכחותנו הוצא אייכמן להורג בתלייה. אני חתמתי ראשון ופרנקו אחרי.

העיתונאים עזבו. פרנקו, אני, הכומר ועוד כמה מאנשי בית הסוהר שליוו אותנו, ירדנו למטה והתחלנו ללכת לכיוון התנור שהובא באופן מיוחד ושעמד במגרש בית הסוהר. זה היה לילה שחור והיה ערפל. הלכנו לאורך האורות שעל יד הגדר. ידעתי שאנחנו הולכים לכיוון התנור, לשם יביאו את גופתו של אייכמן כדי לשרוף אותה. הסתכלתי על האורות ואמרתי לעצמי: כמו באושוויץ. אלא מה, הפעם זה לא האושוויץ שלי, זה האושוויץ שלו.

לאחר מכן, הוציאו את האפר והכניסו אותו לכד חלב של שני ליטר. אני לא יודע אם הוא התמלא לחצי או לשלושת רבעי של הכד. נדהמתי לראות כמה מעט אפר נשאר מגוף אדם, עם השמיכה ביחד.

כשעמדתי שם, נזכרתי שכשבוע לאחר הגעתי למחנה בירקנאו, בנובמבר 1943, הוציאו אותי בקבוצה של כעשרה אסירים מהבלוק והובילו אותנו לכיוון המשרפות. אנחנו כבר ידענו מה קורה שם וחשבנו שמובילים אותנו אל מותנו. האדמה היתה מלאת קרח ואנחנו היינו עם נעליים "הולנדיות" מעץ. שם עמד קאפו פולני וכמה אנשי ס"ס. הביאו אותנו על יד הר של אפר, אמרו לנו לקחת מריצות, למלא את המריצות באפר ולפזר אותו על השבילים בהם עברו אנשי הס"ס שהיו בשמירה, כדי שלא יחליקו. זו היתה העבודה במשך כל היום. לאחר מכן, החזירו אותנו למחנה.

למחרת, לקחו קבוצה אחרת שלפי השמועות אותה כבר לא החזירו. מיד אחרי שהוציאו את הגוויה של אייכמן וראיתי מה נשאר ממנו, רק אז הבנתי כמה מאות אלפים היו בתוך הר האפר הזה, זוהי אסוציאציה שלא אשכח עד סוף ימי.

עם הכד הזה נסעתי עם מפקד שירותי בתי הסוהר לנמל יפו, עלינו על ספינת המשטרה, והספינה יצאה לדרך. כשהגענו לשישה מייל מחוץ לגבולות מדינת ישראל, פתח מפקד שירותי בתי הסוהר את הכד, וביחד איתו שפכתי את האפר אל גלי הים.

אינסטינקטיבית אמרתי באותו הרגע "כן יאבדו כל אויבך ישראל". מישהו על ידי אמר אמן.

אחר כך התחלנו לחזור ובינתיים יצאה השמש, הדייגים התחילו לחזור מדייג הלילה וראינו שתל אביב מתעוררת ליום חדש.

כשירדנו מהספינה, היתה למטה קבוצה קטנה, כנראה של עובדי הנמל, שמחאו לנו כפיים וחיבקו אותנו. כשראיתי את כל זה, פתאום הרגשתי שאנחנו חיים: השמש זורחת, אנחנו בישראל ובישראל יש חיים. עבר הסיוט הלילי , כעין חלום בלהות שהסתיים.

התחילה תקופה חדשה.