מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ראיון עם אסתר פרבשטין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים

נטלי מנדלבאום-אדלר
  1. בראשית, מו, כח. 
  2. את המבואות הרבניים הכוללים אוטוביוגרפיות, ניתן למצוא המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים: http://zachor.michlalah.edu/prefaces/About.aspx?AboutType=1.

גב' אסתר פרבשטין היא ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים. מחקריה עוסקים ביהדות הדתית ובחיים הדתיים טרום שואה, בתקופת השואה ולאחריה. ספריה העיקריים הם "בסתר רעם" ו"בסתר המדרגה". נפגשנו אתה כדי לשוחח על ניצולי השואה החרדים החיים בישראל ועל מקומם בתהליכי עיצובה ושיקומה של החברה החרדית אחרי השואה, וכן בחלקם במחקר ההיסטורי של השואה.

כמה ניצולי השואה חרדים הגיעו לארץ ישראל עם סיום המלחמה?

רוב ניצולי השואה שהייתה להם זיקה למסורת רצו לבוא לארץ ישראל. הציפיה לארץ ישראל ואהבת הארץ הנטועה בהם מדור לדור, הפכו למשאלה  ולתכנית מעשית,  הם התאכזבו מהגולה,  בה דבקו שנים רבות וחשו כי אין להם בית אחר. הם רצו לעלות לא מתוך התפישה הציונית המודרנית, אלא משום שראו בה בית פיזי וגם רוחני - להמשיך את מסורת משפחותיהם ולקיים חיי תורה בארץ ישראל.  הבסיס הזה בא לידי ביטוי בכתבים שונים של שארית הפליטה מאותה תקופה שאותם חקרתי. בפועל,  לא כולם עלו לארץ ולכך היו גורמים רבים: הקושי להשיג סרטיפיקטים, הסכנה בארץ ערב מלחמת השחרור ובמהלכה,  ומציאותם של קרובי משפחה בארצות אחרות. כדאי לציין שהקהילות החרדיות הגדולות בעולם - בארה"ב, באנגליה, בבלגיה ועוד – גם הם התעוררו לחיים מחודשים והתפתחו על ידי ניצולי השואה.

ישנם חוקרים המדגישים את הבחירה של ניצולי שואה ורבנים חרדים  שבחרו לגור בארה"ב,  וביניהם את הרב צבי הירש מייזליש, מחבר הספר הנודע "שו"ת מקדשי השם". מדובר בדמות  סמכותית מאוד, דיין וראש ישיבה שהמשיך להיות מנהיג עם השחרור, ולאחר מכן עבר לאמריקה ונהיה רב בשיקגו. הגיעו לידי בשנה האחרונה המכתבים הראשונים לאחר השחרור שכתב הרב מייזליש לבנו, גם הוא ניצול השואה, שהגיע לארץ ישראל, והתפעמתי מרצונו העז של האב-הרב לעלות עם תלמידיו לארץ ישראל. הוא תאר את מאמציו וביקש גם מבנו לעזור לו לקבל סרטיפיקטים, בתנאי שיעלו עמו גם בחורי הישיבה שהקים בברגן בלזן, כדי לזכות ולהקימה בארץ ישראל. בסופו של דבר הוא לא הצליח. הסיבות לכך מורכבות, אך הוא מאפיין את העובדה שרבים מאלו שלפני השואה התנגדו לעלות לארץ בגלל הציונות,  היו מוכנים לעלות עם סיום מלחמת העולם השנייה, ולהמשיך שם את החיים הדתיים גם אם הדבר כרוך במאבקים שינהלו על  דמותה של הארץ, ובלבד שישובו "הביתה".  הרב יהושע משה אהרונסון, רב מחנות העקורים באוסטריה, נתן לכך ביטוי: "עייפנו מחוצות ניכר, אין ליהודי מקום אלא בארץ מכורתו, ארץ חמדה". 

לאן הגיעו ניצולי השואה החרדים? מי קבל אותם בארץ ישראל?

בשנות ה-20 וה-30 למאה העשרים עלו לארץ קבוצות של חרדים שהניחו את הבסיס ליישוב החרדי-אירופי בארץ. לבסיס זה  הגיעו ניצולי השואה במהלך המלחמה ולאחריה ושם הם התקבלו.  בסיס זה, שאותו הדגישה במחקרה גם ד"ר מיכל שאול,  חשוב מאוד להבנתנו את הקליטה שלהם בארץ. לדוגמא, חסידות גור. בשנות ה-20 וה-30 הרבי מגור העביר קבוצות חסידים לארץ והקים תשתית לחסידות זו בערים ירושלים, תל אביב וחיפה. ניצולי השואה חסידי גור שהגיעו לארץ, פנו מיד למרכזים אלו ומצאו בהם פיסת בית. התשתית הזאת מזכירה את הפסוק "ואת יהודה שלח לפניו",1  הם הפכו להיות הקולטים של הניצולים, למרות מספרם המועט ולמרות שהפריחה שלהם החלה  לאחר שהגיעו הניצולים. דוגמא נוספת היא סמינר "בית יעקב" בירושלים שנחשב למוסד הגדול והמשמעותי בחינוך הבנות. מי שהקים אותו בשנות ה-20 הרב הלל ליברמן, שראה את עצמו שליח של שרה שנירר. כאשר הגיעו ניצולים לארץ הם נקלטו שם כתלמידות וחלק גדול מהם השתלב בצוות המורים והמורות. כך גם בהנהלה:  לצד הרב ליברמן התקבל כמנהל הרב פנחס הכהן לוין, שהיה ניצול שואה ושניהם הובילו את התפתחות החינוך של הבנות במוסד. דוגמא אחרת קשורה ברבנים מגרמניה שברחו מהיטלר ועלו לארץ בשנות ה-30, בעיקר לאחר ליל הבדולח. הם הקימו כאן מוסדות חינוך כמו ישיבת 'קול תורה' ובית הספר 'חורב', ורבים מהניצולים שבאו מהאסכולה של הרב הירש -  מצאו שם את מקומם. בדומה לכך -  חצרות האדמו"רים מחסידות רוז'ין-סדיגורה, שהגרו בין המלחמות לוינה והגיעו משם לתל אביב.
מענין לעקוב גם אחר החסות האישית שהעניקו הרבנים והאדמו"רים ניצולי השואה וגם אחרים לנערים ולנערות ניצולי שואה. אצל הרבי מגור, כל הגבאים או ה'משמשים' בלשון החסידות, כולם היו ניצולי שואה. הם היו שרידים יחידים ממשפחתם, וגרו בביתו כבני בית לכל דבר. הוא זקף את קומתם, ודאג גם לחתן אותם. (יש לציין כי הרבי עצמו איבד את כל משפחתו וילדיו בשואה והנושא נגע ללבו גם באופן אישי נ.מ). הרב יוסף שמואל כהנמן, שהקים את ישיבת פוניבז' בבני ברק ועמד בראשה, ייסד 'בתי אבות' (בתי יתומים לילדים וילדות ניצולי שואה) והיה לו קשר רגשי עמוק לילדים אלו. בחתונות שלהם, ברגעיהם הקשים, היה אומר להם שהקב"ה הוא המחותן הראשי. וכך גם הרבי מקלויזנבורג, הרבי מבעלז, הרבי מבובוב ועוד. ניתן לומר כי  המנהיגים החרדים ראו את שליחותם  לא רק בהעברת תורה והקמתו של מרכז תורה בארץ ישראל, בהרמתם ובשיקומם הפיזי, הנפשי והדתי של הצעירים. לעיתים, האזנה ראשונה לניגון חסידי מוכר כבר נתנה טעם של בית שאליו השתוקקו בשנות הרעה. יהודית המנדינגר אשר ניהלה בצרפת את אחד מבתי הילדים ניצולי בוכנוואלד, מתארת בזיכרונותיה  את פגישתה עם שני נערים חסידי גור, וכאשר שאלה אותם לאן הם רוצים, הם השיבו: "לארץ ישראל ,כי שם הרבי נמצא". היא הסבירה להם כי הם עלולים למצוא עצמם בקפריסין, אך הם השיבו: "קפריסין יותר קרובה לרבי מאשר המקום הזה". השילוב המיוחד הזה בתפקידם של המנהיגים - העניין של "כי מציון תצא מעתה התורה" וגם העניין של החסות האישית ותחושת השייכות שהעניקו  לניצולי השואה, הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר בקליטתם של ניצולי השואה בארץ. 

מה היה היחס של הציבור החרדי העממי בארץ כלפי ניצולי השואה?

בהקשר לשאלה זו, חשוב לי להציג מראש נקודה חשובה להבנת היחודיות של קליטת  ניצולי השואה החרדים בארץ בכלל ובקרב הקהילה החרדית בפרט. נקודת המפתח בייחודיות זו הוא היחס לגולה, בניגוד ליחס של הציונות לגולה. בציבור החרדי היחס לגולה, ובעיקר למרכזים בפולין ובליטא, היה יחס של הערצה.  הקונפליקט של עליונות הישוב לעומת הגולה, שכל כך השפיע על הדיאלוג הציוני ועל תחושת הנחיתות של הניצולים בחברה הכללית, לא היה קיים. להיפך,  הגולה היא החשובה בשנות ה-20 וה-30, וחורבנה הוא הלם ואובדן לכל אחד בקהילה זו. שם חיו הדמויות הנערצות ומשם יצאה תורה. ולכן, כל אחד שבא משם לכאן הביא איתו משהו מהגדלות של הגולה, שריד ופליט לפאר שהיה. היחס החיובי הזה הוא משמעותי מאד למעמדם בארץ, וחשוב לתת עליו את הדעת. 

כיצד נקלטו רבנים ניצולי שואה שמגיעים לארץ?

אזכיר תחילה כי רוב הרבנים נספו בשואה. הם היו מטרה ראשונה לאלימות הנאצית, והנותרים לא החזיקו מעמד בגטו או במחנה. הרבנים ששרדו היו בעיקר משלש קבוצות:  רבנים מהונגריה,  רבנים שנצלו דרך וילנה או רבנים מגולי ברית המועצות. בארץ רובם השתלבו בתפקידים רבנים – רבני קהילות, יישובים וערים, דיינים, אדמו"רים, מחנכים ידועים. היישוב המתפתח היה זקוק לאנשים שיתאימו לתפקידים אלו. מעניין לראות כיצד אנשים שבאו הישר ממחנות העקורים או מברית המועצות דרך אוזבקיסטן ובוכרה הפכו לרבנים בקהילות כה שונות מקהילות המוצא שלהם. זו אכן תופעה מרשימה, משום שהם גישרו על פערים של שפה ותרבות. למרות השוני והעבר הקשה הם מצאו שפה משותפת עם בני עדות שונות בבאר שבע, אשדוד, חליסה שבחיפה ועוד. כיצד בנו את הקשר? באיזו שפה תרבותית דברו?  כיצד הפכו מפליטים בתחתית הפירמידה לאלו שעומדים בראש חיי הדת בקהילה, או במעמד על קהילתי?  סביר  שהתשובה נעוצה בכך  שלימוד התורה והפסיקה יצרו רקע משותף ואמון בסיסי.  למרות השוני, לא היו כאן שני צדדים – הישראלי והגלותי, אלא אלו שמסוגלים להעניק ואלו שרוצים לשמוע.  בקהילה הכירו בכך שהם באו ממקום שם היו מעיינות של תורה, ומשם שאבו את היכולת להשקות את העדרים. מובן שהיו גם תגובות של ריחוק וחוסר יכולת להתחבר למנטליות השונה כל כך, אך נראה שתופעות אלו היו שוליות.

אביא כמה דוגמאות לכך.  הרב סיני אדלר,  ילד שואה שגדל בפראג, היה בטרייזנשטט, במחנה המשפחות באושוויץ, לאחר מכן בצריף הנערים באושוויץ ובצעדת המוות. לאחר המלחמה הוא קבל מכתב מאחיו בארץ ובו הוא הזמין אותו להצטרף אליו לקיבוץ, אח בארץ זה עוגן נדיר וחשוב, אך הנער סיני סירב להצעתו של אחיו:  "אני הבטחתי לעצמי שאם אני משתחרר אני הולך לישיבה". בארץ, הוא הגיע לישיבת 'חברון' שנחשבה לישיבה ברמה הגבוהה ביותר, למרות שאת דף הגמרא הראשון שלו למד במחנות מפי אסירים יהודים. בסופו של דבר, הוא התקבל לישיבה, נהיה חברותא של אחד מראשי הישיבה, למד וצמח, ומאוחר יותר התמנה לרב הראשי של אשדוד.

הרב חיים סבתו,  בספרו "בואי הרוח", מתאר את דמותו של  הרב לויכטר, ניצול שואה מהונגריה שנפטר השנה. הוא היה מנהל ומחנך בעל מעלה, שייסד וניהל בתי ספר חרדים בבית וגן לבנים ולבנות, והצליח ליצור קשר ולהשפיע על תלמידיו מכל העדות.

כמובן שבקהילות של ניצולי השואה, הרבנים נבחרו מקרבם. לדוגמא, הרב שלמה פולק, רב ב'בית חלקיה',  הרב משה זאב פרידמן הרב של 'יסודות' ועוד.  הרב יהושע נויבירט, פליט שואה שנקלט בישיבת 'קול תורה', הגיע לשם כי שם יש את ה'ריח' של יהדות גרמניה,  ובמשך השנים היה ליד ימינו של הרב שלמה זלמן אוירבך עד שנהיה לפוסק ידוע.

חלקם של הניצולים בהקמת הישיבות ובפיתוחם היה מכריע. בישיבות מיר, פונוביז', בריסק, סלבודקה ועוד – הם הקימו והעשירו את עולם התורה שהתפתח בארץ לאחר השואה, כל אחד בסגנון הלימוד המיוחד לישיבות בהם למדו באירופה. 

באיזו תודעה פעלו אותם רבנים בארץ?

הייתה תודעה ברורה למדי של שליחות  - לשמור על עולם התורה ולהמשיך אותו ולבנות משפחות חדשות שימשיכו את מה שהיה ואיננו עוד. זה לא היה קל. הם ידעו שאין תמורה לעולם שאבד, אך היה חשוב להם להוכיח שמטרתו של היטלר להכחיד את היהודים ואת היהדות – לא הושגה. מראשית בואם הם היו שותפים גם במאבקים לא פשוטים בענייני דת: כשרות, עבודה בשבת ועוד, ערכים שנשמרו גם בשואה, גם אם לא יכלו לקיימם בפועל.  

הרצון לבנות עולם כפי שהיה בעבר (ולא עולם חדש, כפי שהציעה הציונות), הביא גם לכך שהם חתרו  גם להמשיך את המנהגים של הקהילות שלהם. ולכן הקימו בכל מקום שבאו קהילות מוצא, ובדרך זו כמובן גם הנציחו אותן. לדוגמא, אבי זצ"ל שלי עלה לארץ ב-1935, יחד עם קבוצת חסידים שבנו כאן את התשתית לחסידות גור. כאשר היה צריך לשלוח את אחיי ללמוד בישיבות הוא חיפש מקום מתאים, ובהעדר מוסדות של גור,  שלח אותם לישיבות "עץ חיים" ו"חיי עולם" (מדובר בישיבות של קהילת הירושלמים-פרושים ולא בישיבות חסידיות נ.מ), אבל ברגע שהרבי מגור הגיע ב-1940,  אחד הדברים הראשונים שהוא ביקש, היה להקים מוסדות חינוך ברוח גור. להמשיך את מה שהיה שם, גם בלימוד וגם באורח החיים. גם חסידי סלונים הקימו את הישיבה בירושלים דווקא כאשר הגיעו הידיעות הקשות ביותרת, משום שראו בכך המשך וגם מענה למגמותיהם של הנאצים למחות את היהדות מעל פני האדמה. 

מה מקומם של הישיבות בקליטת הניצולים?

הישיבות היו מקום הקליטה הטבעי והחשוב ביותר  של ניצולי השואה. שם העניקו להם לא רק חינוך תורני, אלא בית, דאגה לקיומם ולצרכיהם. ובעיקר, בישיבות קיים  שוויון הזדמנויות לגדול בתורה, אתה יכול להצטיין ללא תשלום ולא משנה מאין באת. הגעגועים ללימוד, יחד עם השאיפה להצטיין – שאפיין ניצולים רבים – הביאו לכך שהניצולים הגיעו להשגים משמעותיים ביותר בישיבות.  

כיצד נקלטו נשים ניצולות שואה חרדיות? תוכלי להביא דוגמאות?

אתייחס  בעיקר לתחום אחד, תחום ההוראה והחינוך. בפולין נשים קיבלו מעמד בזכות "בית יעקב", שם שמשו כמורות, מנהלות ומדריכות. בליטא היו בתי הספר של "יבנה" לבנות, שהקימו דור של נשים חשובות. אלו מהן שנצלו ועלו לארץ אחרי שיקום קצר במחנות העקורים,  למרות שהיו נערות ללא בית, עד שנשאו, התקבלו מיד  לבתי הספר שנבנו בשנות העשרים והשלושים.  דוגמא לכך היא  הרבנית צילה אורליאן- סורוצקין, גיבורת הספר "הרוח שגברה על הדרקון", מורה ב'בית יעקב' בפולין, שהנהיגה  חבורה של בנות בפלשוב ובאושוויץ, וחיזקה את רוחן לאורך כל הדרך הקשה. היא וחברותיה (ה'צנרשאפט' – העשיריה) פתחו כיתות  של 'בית יעקב' כבר במחנות העקורים עם השחרור. היא נישאה לרב אלחנן סורוצקין, ת"ח משרידי יהדות ליטא. כשהגיעה לארץ, נקראה להיות מפקחת של ה'חינוך העצמאי'. זהו אולי התפקיד החשוב ביותר במערכת החינוכית הארצית לבנות, והיא נבחרה לא רק בשל אישיותה, אלא דווקא משום שהיא באה משם וספגה את החינוך המקורי בבית יעקב בקרקוב. גם חברותיה, וגם בנות ששוקמו לאחר השואה בלידינגה שבשבדיה, היו מבוקשות בתחום החינוך בארץ  בכל מיני מקומות. וכאמור, זה גם מילא צורך של הקהילה החרדית בארץ שהלכה והתחזקה עם בואם.
דמות מאוד מרכזית, שד"ר מיכל שאול כתבה עליה, היא פסיה שרשבסקי. גם היא תלמידת קרקוב, שעברה את מוראות השואה, בודדה בארץ לארץ  והפכה להיות מורה, סופרת, עתונאית וגם פעילה בציבור, עד לפטירתה בשנות החמישים כשהיא צעירה מאד.

כיצד התמודד הפרט עם הזכרונות ועם חיי היום יום?  

הדברים שאמרתי, כמו גם לגבי שאלה זו, נאמרים לא מתוך מסקנות מחקריות אלא מתוך הכרותי עם הניצולים וזיכרונותיהם בכתב ובעל פה.

המפגש עם החברה הישראלית דומה למדי למה שידוע לנו מהחברה הכללית. כך גם לגבי ההתמודדות עם הזיכרונות.

לגבי קליטתם הכלכלית היו תופעות דומות לחברה הכללית. דאגות הפרנסה היו קשות והם לא בחלו לכל עבודה כדי לקיים את משפחתם הצעירה.  ותוך כדי המאבק הקיומי היומיומי עסקו גם במאבק על חיי הדת, שמירת שבת, כשרות וכו'. אפשר למצוא אותם בקשת רחבה של מקצועות, מבעלי מלאכה – חייטים וכו', מקצועות שאפיינו את הוריהם, ועד למעמד בכיר בעיריות, בכנסת, בצבא.  מאות מהם עברו להתיישבות, למרות שמקצוע החקלאות היה רחוק מהם לפני המלחמה. הם לא עסקו בבטחון ובמדעים, כפי שלא עסקו בכך כל בני הקהילה, אך הם מלאו תפקיד חיוני  בשימור המסורת היהודית ובהעברתה, ובבניית חיים של תורה והלכה בארץ ישראל, תוך שהם מעבירים את השליחות הזו גם לילדיהם. 

באשר לזיכרונות, גם רבים מניצולי השואה החרדים בחרו בשתיקה, ודחקו את זיכרונותיהם.  בהקשר לכך גבינו עדויות עצובות למדי, לדוגמא, יושב מולנו יהודי חסידי שכולו שמחת חיים, וכשהוא מספר על נישואי הילדים, הוא מודה: "צחקתי בחוץ, בכיתי בפנים. אני כל הזמן בוכה". הקושי לספר על קורותיהם נבע לא רק מהרצון להקים דור נורמלי ושמח, ולהגן עליו, אלא גם מיחס היישוב כלפיהם. הם גילו תגובות של חוסר סבלנות או חוסר אימון, ויחסית מעט הבנה ומודעות למצבם המיוחד, בשונה מהמנהיגות שגילתה כלפיהם הקשבה וקירבה.

באופן אישי, גם אני מכה על חטא על כך. למדתי בסמינר בית יעקב בירושלים,  שם נקלטו לא מעט מורים ורבנים ניצולי השואה. היה מורה-סופר בשם יהודה ליב גירשט, שלימד את אחותי, היה הרב שלמה גרינפלד שלימד אותנו דינים, ועוד.  היום אני מעריצה אותם, אבל אז, איש  לא סיפר לנו שהם עברו משהו נורא, שהם איבדו משפחה. אנחנו לא הבנו אותם ולעיתים לגלגנו  על סיפורים וביטויים של "קידוש השם" שבהם ניסו לשכנע אותנו להתנהג יפה. וזאת תופעה שהייתה רחבה.  ככלל, מעטים מהם מצאו אוזן קשבת לסיפור חייהם, ובחרו בשתיקה. 

למרות הדמיון, קיימת נקודה מרכזית שבהם ההתמודדות שלהם לאחר השואה הייתה שונה: האמונה. האמונה שמה שהתרחש היה משמיים, וגם אם אין מענה לשאלות הגדולות, ממשיכים להאמין. וגם האמונה שהם נבחרו לחיים כדי להמשיך בחיים. לאמונה יש תפקיד במאבק נגד הייאוש והתסכול, בביטחון בעתיד, וביכולת ההכלה והקבלה שלהם, והיא מצאה חיזוק בדברים המוכרים מבית אבא, בניגון החסידי, בישיבה - זו הייתה עבורם רשת בטחון ועוגן יומיומי.

עוד נקודה מעניינת היא קליטת ניצולים בבתים פרטיים של אלו שהגיעו לארץ קודם השואה. את זאת חוויתי בעצמי בבית הורי.  באחד משלושת החדרים שלנו (דירה גדולה במושגים של אז) גר בדרך כלל ניצול שואה עד שקצת הסתדר. לא תמיד הכרנו אותם. הם היו בעיקר כאלו שעקב גילם לא יכלו כבר להתקבל בישיבות ורצו להינשא. גרה אתנו גם אחיינית של אמא שלי ששרדה מבין עשרות בני משפחה והייתה לנו כאחות גדולה. נישואיה התקיימו בחצר ביתנו. 

מתי ניצולי השואה התחילו לספר? לכתוב ספרי זכרונות? 

היו כאלו שספרו בכל הזדמנות את שעבר עליהם, או לפחות ניסו לספר. אך רובם שתקו. השינוי דומה מאוד לתהליך בציבור הכללי, בעיקר בשנות השמונים והתשעים (אם כי ראשיתו במשפט אייכמן). בשנים אלו כבר חשו בטחון בבניין המשפחה, ועם הנכדים באופן טבעי היו יותר פתיחות ושקט נפשי לחזור אחורנית ולספר. במקביל גם  רבנים החלו לעודד  ללמוד על השואה, לאחר שהציבור החרדי קיבל בטחון מסוים להתמודד עם השאלות הקשות שהיא מעלה, ולאחר שהמידע על העמידה הרוחנית היה מבוסס יותר. משנות התשעים  היה שיתוף רחב במפעלי התיעוד, ובמקביל - הוטמע הלימוד גם בהשתלמויות מורים ובהוראה. לעומת זאת, התגובה בעיתונות הדתית הייתה מוקדמת מאד ורחבה באופן בולט:  כתבות על השואה וזיכרונות של ניצולים הופיעו כמעט כל חודש בירחונים וגם בעיתונות השבועית.  

מה הייתה תרומתם של ניצולי השואה להתיישבות?

רוב היהודים לא היו חקלאים בחוץ לארץ כידוע, בשנות ה-30 יש כבר הכשרות בגרמניה, בפולין ובהונגריה. ההתיישבות הדתית בארץ הייתה מצומצמת וההתיישבות החרדית קבלה תנופה דרך הניצולים. הגוש הבולט ביותר של מתיישבים הוא  יישובי נחל שורק, ביניהם "יסודות", "בית חלקיה",  "בני רא"ם"  שהוקמו או התפתחו על ידי ניצולי שואה חרדים. חלק מהם קבלו הכשרות של  פא"י בפולין ובהונגריה, אחרים נמשכו לעבודת אדמה כאידיאל, ואליהם נוספו צעירים מעליית הנוער. הם עסקו בפלחה, ירקות, חליבה, כרמי ענבים ועוד. אגב, ביישובים אלו נערך לפני כעשור מפעל עדויות של ניצולי השואה ביוזמת ראש המועצה, ומסתבר שעד אז רובם לא ספרו את זיכרונותיהם.

האם הם השתלבו גם בצה"ל?

רבים התגייסו לצבא, וזאת בעיקר משני כיוונים. האחד, כיוון אידיאולוגי, קיוו שתקום מדינה שתאפשר חיים יהודיים מלאים ונטלו בכך חלק (למשל בקרבות לטרון וגוש עציון). כיוון אחר היה פרקטי - רוב העולים החדשים שהגיעו ממערב אירופה ומפולין, קהילות בהם רוב הגברים עבדו לצורך הפרנסה, ורק קבוצות קטנות נבחרו להמשך הלימוד. הגיוס היה תנאי ליציאה לחיי המעשה וכך עשו גם הניצולים.  זו הייתה תופעה נפוצה בשנות ה-50 וה-60 , תופעה שהייתה קשורה  לאסכולה הפולנית שגברה על האסכולה הירושלמית (שמוצאה ביישוב הישן). באסכולה הירושלמית הלך לצבא בעיקר מי שנסחף למחתרות או לתנועה הציונית, ואחר כך התגייס לצה"ל, ואלו נתפסו כמי שנמצא בתהליך של נטישת החברה החרדית. באסכולה הפולנית-ליטאית-מערב אירופית  רובם התגייסו כדי להשתלב בהמשך בחיי המעשה כדי שיוכלו להתפרנס. יש לזכור, כי בתחילת דרכם בארץ האמינו חרדים רבים כי המדינה תהיה הזדמנות להקים בית יהודי מלא לעם היהודי - לקיים חיי תורה מלאים בארץ הקודש, ולכן גם הרב כהנמן תלה את דגל המדינה בגג ישיבת פוניביז' ביום העצמאות. רק מאוחר יותר המאבק הושפע ממלחמת התרבות המתנהלת עד היום, ואז המספר הלך ופחת.

כיצד השתלבו אנשי רוח, סופרים ועיתונאים בקרב ניצולי השואה בארץ?

בין ניצולי השואה היו  אנשי רוח, עיתונאים וסופרים. לדוגמא, משה פראגר הגיע בתחילת המלחמה וכתב בעיתונים בחמישה שמות שונים על השואה ועל העולם שחרב. דוד זריצקי , סופר ומשורר, כתב בעיקר על עולם הישיבות, על ישיבת נובהרדוק ועל סיביר, הרב יהודה לייב לוין היה הראשון שהוציא את "מפעל הקהילות", והספיק להוציא לאור את חלקיו הראשונים. הוא כתב גם את  בספר "מגילת פולין"  והיה  העורך של עיתון 'המודיע'. חיה ברונשטין הייתה מחנכת  וסופרת, והיו עוד רבים. 

מתי החל מפעל התיעוד של השואה?

הראשון שהחל בתיעוד מסודר יחסית, היה משה פראגר, שרשם בכתב ידו את זיכרונות הניצולים שפגש. הם נמצאים עד היום בגנזך קידוש השם. חלק מהדברים פורסמו בשעתו בספריו ובמאמריו בעיתונות.  הוא ויחיאל גרנטשטין, ניצול סלונים, נתנו כיוון ייחודי לתיעוד של השואה החברה החרדית. שניהם היו קשורים בתחילה ל'יד ושם', עשו תפנית והפכו למתעדים עצמאיים שסללו דרך חדשה בשימור זכרון השואה. שניהם חשו שבציבור הכללי השתלט החיבור בין שואה וציונות חילונית, שאמצה את הגבורה הפיזית כמודל לגבורה והתעלמה מגילויים אחרים של גבורה, וכן שלא היה ענין בחיי הדת והאמונה בשואה. ר' יחיאל גרנטשטיין היה בשנות החמישים  חבר מערכת ב'לקסיקון הגבורה', אך לאחר מכן עשה תפנית, מעין "תיקון" בלשונו, והוציא לאור את הספר  'הגבורה האחרת', המדגיש את הגבורה הרוחנית. משה פראגר, היה חבר מערכת ב'דבר' ומחבורת המייסדים של יד ושם, וגם הוא שינה כיוון. בספריו ובמוסד שהקים בשנת 1964 – גנזך קידוש השם, שם את הדגש על הגבורה המוסרית, האנושית והדתית. כיוון זה ממשיך עד היום ודומני שחלחל גם למוסדות ההנצחה השונים.  הם היו האבות של ההנצחה הזאת. 

תופעה ייחודית של כתיבת זיכרונות על ידי ניצולי שואה חרדים נחשפה רק בעשורים האחרונים. בפרויקט מחקרי שערכנו במכללה ירושלים, מצאנו  שהרבנים הניצולים כתבו את זיכרונותיהם למאות, אבל אלו לא היו נגישים וידועים מאחר שנכתבו לא כספרי אוטוביוגרפיות אלא כמבואות לספרי קודש. מצאנו עושר עצום של טקסטים אוטוביוגרפים כאלו.2  

הבחירה של הפרסום בספר קודש, והשימוש בעברית רבנית, מאפיינת את הציבור הזה. ספר קודש מחבר את זכרון השואה למקום של קדושה ולנצח. התכנים שלהם מתייחסים למסלול הקשה והנורא שעברו, אך גם להתמודדות האישית על צלם היהודי, לחשיבות הזיכרון ממבט תורני, וגם לנושאים שהעסיקו את המחקר הכללי: הגדרות של גבורה, ייחוד השואה, אפילו היחס למרד הגטאות. בנושא זה יש גישות מפתיעות בכתבים שונים. לדוגמא, הרב יעקב אביגדור מדרוהוביץ (גליציה) בזיכרונותיו משנת תש"י שנכתבו במבוא לספרו "חלק יעקב", התמודד עם הטענה שהושמעה גם בארה"ב – מדוע לא מרדתם. הוא הקדיש דיון לבירור המושג 'גבורה' והביא נימוקים שהופיעו במחקרים מאוחרים יותר: אחריות ציבורית, מחסור בכלי נשק, חולשת הגוף, חוסר עזרה של האוכלוסיה. בנוסף, תיאר  צדדים מעניינים של גבורה רוחנית לדוגמא גבורת האיפוק, עמידה רוחנית, הכרעות של רבנים בדברים שלא היה להם תקדים. 

רבנים כתבו גם יומנים. קשה להעריך את כמותם, משום שרק בודדים מהם נותרו. כל יומן כזה הוא משמעותי מאד. היום עדיין יוצאים לאור ספרי זיכרונות ואפילו יומנים שנחשפו בשנים האחרונות. אחד מהם הוא יומנו של הרב יוסף גוז'יק מדוקלה, שכתב את יומנו במסתור ובעז"ה יראה אור בשנה הקרובה. 

אילו מפעלי תיעוד של גביית עדויות קיימים?

עד שנות ה-80 שני מפעלי התיעוד המקיפים ביותר נעשו על ידי  יד ושם ועל ידי העמותה להיסטוריה ויזואלית של השואה – עמותת סטיבן  שפילברג. אנשים חרדים מיעטו לתת להם עדויות. 'יד ושם' נתפס כארגון ציוני ושפילברג היה מקושר בדימוי לקולנוע. (בארצות הברית גם יהודים חרדים רבים נתנו לשפילברג עדות). בשנות התשעים חל שינוי. שפילברג פתח בשיתוף פעולה עם גנזך השם בבני ברק, ושם החלו לגבות עדויות בתמיכת רבנים. לאחר מכן התקיימה גם שותפות בין יד ושם לגנזך קידוש השם.  תנאי העבודה היו שונים: היה צורך להכשיר מראיינים חרדים, ולבנות שאלון שיתאים לציבור זה. התגובה היתה מדהימה -   היה פרץ של עדויות. ונבנתה תשתית של עדויות ב'גנזך קידוש השם'. 

מבחינת התיעוד, הציבור החרדי פיגר אפוא אחרי הציבור הכללי, והפסיד מידע חשוב, אך היה בכך גם יתרון. דרושה פרספקטיבה כדי להכנס לנושא כה עמוק ורחב שאין לו תקדים. כאמור בשנות ה-90 התחיל גל של כתיבת ספרי זיכרונות והוא ממשיך עד היום. ספרים רבים  יוצאים בעידודם או בעריכתם של בני הדור השלישי, המבקש לשמר לדורות את הסיפור של סבא וסבתא, ולדאוג שסיפור השואה לא יישכח. 

האם למשפט אייכמן הייתה השפעה על ניצולי שואה חרדים?

גם בנושא זה התופעה דומה מאד המגזרים. בבתים התרחשו אותן תופעות: הרדיו הפתוח, השקט, החדרים הסגורים בהם מדברים הניצולים עם חבריהם מ"שם", הנהירה לבית העם לראות ולשמוע. גם אנו, בשעתו  תלמידות סמינר 'בית יעקב' בירושלים, ישבנו באולם הסמוך והיינו מרותקות לעדויות, כשהסמינר אפשר את הדבר.  המשפט הביא גם בחברה החרדית ליותר הבנה של הציבור הרחב, להערכה ולפתיחות לדבר עם הניצולים.  אמנם היו שהשמיעו טענה כי בבחירת העדים   לא ניתן די ביטוי  למאבק ביהדות, ולא רק ביהודים,  ולא לביטויים של מאבק על הערכים היהודים ועל ההצלה, אך במבט לאחור -  למרות שמגמת המשפט לא הייתה כזו, במשפט איכמן נשמעו גם קולותיהם של גיבורי השואה שעמדו על זהותם ועל דמותם היהודית גם בגיא צלמוות.