• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ראיון עם דב שמעוני, ניצול שואה

על הגבול בין לגאליות לאי-לגאליות: הצלה בהונגריה בבית חולים של הצלב האדום הבין לאומי

טוביה סינגר, מיכל סטרנין

דב שמעוני נולד בבודפשט בשנת 1919. בתקופת הכיבוש הנאצי בהונגריה שימש כאדמיניסטראטור של בית חולים מחוץ לגטו בבודפשט. בית החולים תפקד למעשה כמחסה למאות יהודים. בראיון עימו סיפר לנו דב על פועלו המיוחד, יוזמה יוצאת דופן של איש אחד. בלילה שלפני הפגישה עימנו עבר שוב על מסמכים מהתקופה על מנת להתכונן לראיון והתקשה לישון, משום שנזכר בחיים בתקופת הכיבוש הנאצי, חיים בפחד, במהלכם היה אחראי על חיי אנשים רבים.

כיצד הגעת לתחום של מנהל בתי חולים?

משנת 1938 עבדתי כפקיד בבית החולים היהודי המרכזי, אחד מתוך מספר בתי חולים יהודיים, שפעלו בבודפשט. גויסתי לצבא ההונגרי בשנת 1940 והועברתי לפלוגות העבודה. בזמן העבודה נפצעתי, למזלי, הפציעה הסתכמה בפריקת כתף. היות שהייתי במסגרת צבאית יכולתי להסתדר ולקבל מדי פעם חופשות מחלה ואישורי יציאה לצורך בדיקות. במשך 44 חודשים שהיתי במחנות שונים. בחופשות מהצבא תמיד חזרתי לעבוד בבית החולים. בתקופה של כניסת הגרמנים הייתי פקיד בסטטוס של שכר שבועי בבית החולים היהודי המרכזי בבודפשט . באותו הזמן הייתי בחופשת מחלה מהצבא.

הצבא הגרמני נכנס להונגריה במרץ 1944. תוכל לתאר את החיים עד אז?

עוד לפני כניסת הגרמנים נחקקו חוקים נגד יהודים. כבר ב-1920 הונהגו בהונגריה חוקי הנומרוס קלאוזוס, חוקים אשר הגבילו את מספר היהודים במוסדות להשכלה גבוהה. משנת 1938 הנהיגה ממשלת הונגריה חוקים אנטי יהודיים: הוגבלו זכויות האזרח וקבלת רשיונות ממשלתיים, צומצמו מכסות העובדים היהודיים במקומות העבודה ובמקום שירות צבאי חויבו יהודים לעבוד בפלוגות עבודה. בשנת 1939 שללו לאבי, שהיה בעל בית מרזח, את רשיון ניהול העסק. אותי כבר לא קיבלו בשום מקום לעבודה כפקיד. מאז תם מלחמת העולם הראשונה שלטו בהונגריה ממשלות ימניות פרו גרמניות. בשנת 1941 הוציאו חוק שעל כל יהודי להוכיח שיש לו אזרחות הונגרית וגם לאבותיו עד לפחות מאה שנה אחורה. היה עלי לנסוע לסלובקיה ולהביא את האישורים שסבי נולד בהונגריה.

תוכל לתאר את המפגש הראשון שלך עם הגרמנים במסגרת תפקידך כפקיד בבית חולים? בגטו?

אל בית החולים הגיעו שני קציני ס”ס, והודיעו לנו שהם משתלטים עליו במטרה להפוך אותו לבית חולים של הס"ס. יום אחד בחודש מרס 1944, מיד אחרי פלישת הצבא הגרמני לעיר, הזמין אותי מנהל בית החולים. הוא ידע שאני דובר גרמנית. הגרמנים באו עם תכנית מפורטת שחייבה את בית החולים לעבור למבנה של בית ספר יהודי בשטח בו עתיד היה להיות הגטו. חויבתי להראות לאחד הקצינים את היחידות השונות של בית החולים: מחסנים, מכונים וכו'.

מה רצו מכם הגרמנים?

הגרמנים דרשו שנוביל אותם אל חדר האינוונטר (מצאי, כלומר ציוד רפואי, רהיטים, לבנים וכיוב'), שם היו ספרים רבים בהם הייתה רשומה תכולת בית החולים. הקצין עבר על כל ספרי האינוונטר בבית החולים. בכל ספר חתם בשורה האחרונה, הוסיף חותמת ותאריך. מרגע זה אסור להוציא מבית החולים שום ציוד. אחר הצהרים, לאחר שהקצינים עזבו, חזרתי למשרד והוצאתי עוד ספר אחד שלא הראיתי לגרמנים – ספר האינוונטר של מכשירים קטנים. לקחתי את הספר, הלכתי לחדר הדוודים, ובעזרת ז'ולנאי [Zsolnei] המסיק, שלא היה יהודי, זרקנו את הספר לאש. כך אפשר היה מאוחר יותר להוציא את הציוד הרשום בספר הזה, משום שלגרמנים לא הייתה דרך לדעת על קיומו.

מנהלת המשק נתנה הוראות למתפרה לתפור סינרים "הפוכים" כשהכיסים בפנים, פונים לכיוון הגוף, ולא ניתן היה לראותם. האחיות התחילו לצאת עם הציוד הקטן ממחלקות האשפוז והחביאו אותו בכיסים. הן כולן נראו כאילו שהן בהריון. כבר למחרת בערב רוב הציוד הקטן "נעלם", חלק מהציוד השארנו, כדי לא לעורר חשד מצד הגרמנים. למחרת בבוקר הודעתי למנהל בית החולים, ד"ר לוי, על מה שעשיתי, הוא תפס את הראש שלו וצעק: "בן-אדם, ידוע לך שמעשיך אינם חוקיים?" הוא לא תפס את השינוי במצב, מה זה לגאליות ואי-לגאליות. יותר מאוחר הוא גם לא יכול היה לעבוד בלחץ, בגלל הגיל שלו והחינוך שלו, הוא לא יכול היה לעכל את המצב.

מה קרה לעובדי בית החולים ולחולים?

העובדים הועברו למבנה של בית הספר שהקצו לנו הגרמנים. מרבית החולים עזבו את ביה"ח. אלה מביניהם שניסו לברוח נעצרו בתחנת הרכבת וגורשו לאושוויץ. מספר קטן של חולים הועבר למבנה בית הספר. לס”ס היו רופאים, אבל לא היו עובדי רנטגן ומעבדה, לכן החליטו שעובדי המעבדה והרנטגן היהודים נשארים במקום. כמו כן התירו לעוד 16 איש להישאר בבית החולים תחת פיקוחם של הס”ס. אני לא הושארתי בבית החולים, מכיוון שהועסקתי על בסיס שכר שבועי ולא על בסיס חודשי. אלה שנשארו הועברו לאושוויץ לאחר חצי שנה בתואנת שווא שהיהודים משדרים ברדיו לבריטים מתוך מכון הרנטגן.

ומה עשית אתה לאחר פינוי בית החולים?

חזרתי למחנה שלי, אחרי ארבעה ימים קיבלנו פקודה לבוא ביום ראשון אחרי הצהרים למסדר שייערך במגרש הכדורגל. על פי ההודעה הגרמנים יבחרו אנשים מתאימים לעבודות קשות. חשבתי לעצמי: מה אפשר לעשות? פתאום הופיע בחור צעיר, בן כ- 17 או 18. בחור זה היה מוכר לי מהעבר. בזמנו, לפני כניסת הגרמנים, טיפלתי גם בפליטים בבית החולים. על יד בית החולים היה מחנה מעבר [Szabolcs ] לפליטים יהודים שברחו להונגריה מארצות שנכבשו על ידי הגרמנים. אם היו חולים הביאו אותם לבית החולים שלנו. את הרישום אני עשיתי. יום אחד קיבלנו ילד נחמד, יהודי פולני שברח מפולניה ברגל והגיע עד בודפשט. הוא היה אז כבן 14 או 15. כעבור חודש היה עליו לשוב למחנה. יום לפני שחרורו המיועד לקחתי את הילד למרתף בית החולים, ושפשפתי את חזהו במברשת רצפה. בבוקר שלאחר מכן, כשערכו את הבדיקה האחרונה לפני השחרור היה הילד כולו אדום. לא שחררו אותו והוחלט שישלחו אותו למחלקת המחלות המדבקות למשך חודש וחצי, משם ברח לאחר שבועיים ומעולם לא חזר אל המחנה. במשך הזמן למד הונגרית ונקלענו לאותו מחנה, אליו נכנס תחת שם של יהודי הונגרי. הוא לקח את הניירות שלו, עדיף היה לו להיות במחנה עבודה כיהודי הונגרי מאשר להסתובב כפליט יהודי פולני ללא ניירות. מכל מקום, אז, במחנה אליו חזרתי לאחר שהועבר בית החולים, ניסה אותו נער פולני לגמול לי. מניסיונו בפולניה למד שבשום אופן לא הולכים עם הגרמנים. הוא לקח את המשקפיים שלי, עיקם אותם, הוא לא אישר את הנעליים שהיו לי, היו לי נעליים טובות. במקום זה נתן לי נעלי התעמלות, קרע אותן, לכלך אותן ובמקום התרמיל שלי נתן לי שק. בקיצור, עשה ממני "נעבעך", מסכן, בדיוק ההפך ממה שהייתי. הלכנו למסדר. כאשר הגרמנים בדקו כיצד נראה כל אחד, פתאום הוא בעט ברגלי, ולא יכולתי להמשיך ללכת אבל הייתי חייב, הגרמנים ראו שאני סוחב את הרגל ולא קיבלו לא אותי, ולא אותו.

מה עלה בגורלו של מי שהתקבל?

כל הקבוצה נשלחה לעיירה בור [Bor] ביוגוסלביה, שם עבדו היהודים במכרות נחושת. בשנת 1944, בהתקרב החזית הרוסית ונסיגת הצבא הגרמני נורו אותם יהודים על ידי הס”ס, הרגו את כל היהודים שהיו שם. סה"כ נרצחו כ-800 יהודים.

ומה אתה עשית אז?

את הפלוגה שלי העבירו לבודפשט למטרות פינוי הריסות כתוצאה מהפצצות אוויר. מפלוגתנו נשלחו בכל יום חמישים איש לעבודה בעמדות אנטי אוויריות של הצבא הגרמני שהוקמו בהרי בודה [Buda]. חילקו אותנו לעבודות שונות ובין היתר שלחו אותנו לעבוד בעמדות של הגרמנים. עסקנו באיסוף תרמילים, הובלת תחמושת וגינון בעמדות לצורך הסוואה. שיכנו אותנו בבניין בית ספר שהוסב למחנה במרכז בודפשט. אם לא היו הפצצות של האמריקאים והבריטים בלילה נשלחנו לניקוי משרדים צבאיים. אם היו הפצצות נשלחנו לנקות את ההריסות. זו הייתה עבודת פרך, אך שמחנו אחרי כל הפצצה כי זה קידם את שחרורנו. חשוב להדגיש כי עבדנו אצל מחלקה של הורמאכט – הצבא הגרמני - ולא של הס”ס: זו הייתה מחלקה של אנשי מילואים שבעצמם מאסו במלחמה. רבים מהם היו מחבל הסודטים.

בקיץ 1944 מצב היהודים בהונגריה היה כדלקמן: גברים מעל גיל 18 ועד 60 גויסו כבר והיו במחנות עבודה. יהודי ערי השדה רוכזו על ידי שלטונות הונגריה בגטאות והוגלו לאושוויץ בחודשים אפריל ומאי. רק יהודי בודפשט, רובם נשים זקנים וילדים, רוכזו בבתים יהודיים שסומנו במגן דוד. מחודש ספטמבר הועברו לשטח שמאוחר יותר הפך לגטו בו סגרו את יהדות בודפשט. בחודש אוגוסט קיבלה פלוגתי פקודה לנוע לכיוון אוסטריה ואז ברחתי מן המחנה. בקיץ, הורטי, ראש המדינה, נתן הוראות להפסיק את ההכנות של גירוש יהודים מבודפשט מכיוון שהחזית הרוסית התקרבה.

יום אחד הגעתי הביתה בצהרים ולא ראיתי את הסמל על הבית. נכנסתי והתברר שהעבירו את היהודים משם. בכניסה הייתה הודעה: "רוקן מיהודים". ריכזו חלק מהם בבית הכנסת הגדול, דוהני [Dohany], וחלק בבית החרושת ללבנים. שוטרים הונגרים שמרו על היהודים במקומות אלה. המצב היה נורא. דחסו כעשרת אלפים איש בעמידה. לא היה מקום לשבת. כיוון שאבי היה שנים בעל בית מרזח, הכרתי שוטרים רבים שנהגו לשתות אצלו. בעזרת שוטר שהכרתי חילצתי את הורי ואת אחותי מבית הכנסת.

איך עברת מפלוגת העבודה לפעולתך בגטו והקמת בית החולים?

השפיע עלי המקרה של העברת הורי מהבית היהודי. לאחר שברחתי מן הפלוגה חזרתי שוב לבית החולים, ששכן עתה במבנה בית-ספר, כפי שסיפרתי קודם לכן. בחודש ספטמבר ריכזו את יהודי בודפשט בבתים שבשטח הגטו. הנהלת בית החולים ראתה שבית החולים לא יספיק לצרכים הרפואיים של אנשי הגטו והתחלנו לחפש בתים מתאימים כדי להקים סניפים של בית החולים היהודי. תפקידי היה למצוא בתים פרטיים שיתפקדו כבתי חולים ארעיים. הוקמו שמונה עשר בתי חולים מסוג זה. בתי החולים שהוקמו היו תחת חסות הצלב האדום הבין לאומי. כוונתנו הייתה להקים בית חולים דומה מחוץ לגטו. מצאתי בית, שהיה שייך בעבר ליהודים והתאים למטרתנו ברחוב Rakoci 14. בית החולים שלנו היה סניף מס' 10.

מדוע דווקא שם?

הבית היה ממוקם במקביל לקיר הגטו, במרחק של כ- 70 מטרים ממנו בקו אווירי. הייתה מחשבה לחפור מנהרה תת קרקעית שתקשר את הגטו עם בית החולים ותהווה נתיב בריחה ממנו. בסופו של דבר התכנית לא בוצעה משום שאנשי הגטו היו זקנים וחולים ולא התאימו למבצע בריחה שכזה. מעבר לכך, המשמעות של בריחה הייתה יציאה לסביבה עוינת והיהודים הרגישו בטוח יותר בתוך הגטו.

מה היה המצב הבריאותי בגטו?

קטסטרופלי. קיבלו אותי לישיבות הנהלת בית החולים למרות שהייתי צעיר מאוד. יום אחד עוררתי מהומה במהלך אחת מישיבות ההנהלה שעה שהצעתי לקראת החורף המתקרב לפנות את החצר על מנת לרכז בה את הגוויות. הצעתי שיניחו שכבה אחת של גוויות, עליה שכבה אחת שלג, ואחר כך שוב שכבה של גוויות. הרופאים תפסו את הראש, הם חשבו שהשתגעתי. אני טעיתי. כשגמרנו את המלחמה ערימת הגוויות הגיעה לתחתית קומה ב' בבניין. למה? בזמן מלחמה יש יותר מתים,מביאים מבחוץ פצועים, אפילו מתים הביאו. ידענו שבית הקברות היה רחוק, אז מה עושים? בדרך כלל קוברים בגן ציבורי. אבל בגן ציבורי אי אפשר בחורף, האדמה קשה.

מי היו עובדי בית החולים?

את הרופאים והאחיות שחלקן היו נשות הרופאים קיבלנו מבית החולים המרכזי. בנוסף הגיע אלינו גם פקיד אחד, מר גרוס [Gros], מבית החולים המרכזי. אני מוניתי כאחראי להקמת בית החולים וצירפתי שמונה בחורים מהפלוגה בה הייתי וכמוני ברחו בקיץ מן הפלוגה. היה מחסור גדול בסניטרים ופועלים ואותם קיבלנו מפלוגת עבודה של נתינים זרים שהייתה בבודפשט. הגשנו בקשה לקבלת עובדים מפלוגה זו בשם הצלב האדום הבין לאומי.

מה פירוש נתינים זרים? איזו מין פלוגה זו?

רשימת 22 עובדי בית החולים שלטונות הונגריה הקימו פלוגת עבודה מיוחדת של יהודים הונגרים בעלי אזרחות זרה. פלוגה זו הוקמה בבודפשט. לא הייתה להם תעסוקה ועל מנת למנוע העברתם לכיוון גרמניה הם היו מעונינים לקבל תעסוקה עבור כל הפלוגה. הצעתי לרב סמל אחד מן הפלוגה להעסיקם בבית החולים בתנאי שאתקבל אני לפלוגה. ביקשנו מהפלוגה חמישים עובדים. בקשתנו נענתה אבל לא כולם הגיעו: חלקם ברחו, אולי לא רצו לעבוד, אולי חשבו שההגנה של ביה"ח אינה מספקת. בסופו של דבר נשארו מהם 22 איש.

עבור 22 העובדים הנותרים הזמנתי כובעים וסרטי זרוע עם סמל של הצלב האדום הבין לאומי בצרפתית ובהונגרית. כל העובדים היו בערך בגילי. הקשר עם הגטו, העברת המזון והתרופות, ניירות מזויפים, כל אלה התקיימו בזכות אותם עובדים. יש לזכור כי ליהודים אסור היה אז לצאת לרחוב. השגנו אלונקות, אנשי בית החולים יצאו תמיד בזוג עם אלונקה ואישור מבית החולים שתפקידם להביא אל הגטו מצרכים שונים. האישורים הללו דמו לצווים של הצבא. לא אישרתי לאיש לצאת ללא אלונקה, אני היחידי שהסתובב בלי אלונקה. העובדים מגובים באישורים הביאו חולים מהגטו והעבירו אותם לבית החולים שלנו. למעשה שימש בית החולים להוצאת יהודים מתוך הגטו ולהכנסת מוצרי מזון ותרופות אליו. מבין העובדים, מי שהיה בהיר יותר, בעל מראה ארי, נשלח לעבודה בחוץ, הכהים והנמוכים נשארו בפנים. רשמית, בית החולים היה שייך לצלב האדום הבין לאומי ולא בית חולים יהודי. לאדם אסור היה להסתובב בלי אישור. לי היה אישור מפלוגת הנתינים הזרים לנוע בין הפלוגה לבית החולים ללא ליווי. עד היום קשה לי להסביר לעצמי כיצד עשיתי זאת. כל יום כל עובד קיבל הוראה ואישור עם השם שלו שהוא עובד בבית חולים מס' 10 ושהוא חייב להיכנס לגטו לעשות את עבודתו ולשוב עד השעה חמש לבית החולים.

מה פירוש נתינים זרים? איזו מין פלוגה זו?

רשימת 22 עובדי בית החולים שלטונות הונגריה הקימו פלוגת עבודה מיוחדת של יהודים הונגרים בעלי אזרחות זרה. פלוגה זו הוקמה בבודפשט. לא הייתה להם תעסוקה ועל מנת למנוע העברתם לכיוון גרמניה הם היו מעונינים לקבל תעסוקה עבור כל הפלוגה. הצעתי לרב סמל אחד מן הפלוגה להעסיקם בבית החולים בתנאי שאתקבל אני לפלוגה. ביקשנו מהפלוגה חמישים עובדים. בקשתנו נענתה אבל לא כולם הגיעו: חלקם ברחו, אולי לא רצו לעבוד, אולי חשבו שההגנה של ביה"ח אינה מספקת. בסופו של דבר נשארו מהם 22 איש.

עבור 22 העובדים הנותרים הזמנתי כובעים וסרטי זרוע עם סמל של הצלב האדום הבין לאומי בצרפתית ובהונגרית. כל העובדים היו בערך בגילי. הקשר עם הגטו, העברת המזון והתרופות, ניירות מזויפים, כל אלה התקיימו בזכות אותם עובדים. יש לזכור כי ליהודים אסור היה אז לצאת לרחוב. השגנו אלונקות, אנשי בית החולים יצאו תמיד בזוג עם אלונקה ואישור מבית החולים שתפקידם להביא אל הגטו מצרכים שונים. האישורים הללו דמו לצווים של הצבא. לא אישרתי לאיש לצאת ללא אלונקה, אני היחידי שהסתובב בלי אלונקה. העובדים מגובים באישורים הביאו חולים מהגטו והעבירו אותם לבית החולים שלנו. למעשה שימש בית החולים להוצאת יהודים מתוך הגטו ולהכנסת מוצרי מזון ותרופות אליו. מבין העובדים, מי שהיה בהיר יותר, בעל מראה ארי, נשלח לעבודה בחוץ, הכהים והנמוכים נשארו בפנים. רשמית, בית החולים היה שייך לצלב האדום הבין לאומי ולא בית חולים יהודי. לאדם אסור היה להסתובב בלי אישור. לי היה אישור מפלוגת הנתינים הזרים לנוע בין הפלוגה לבית החולים ללא ליווי. עד היום קשה לי להסביר לעצמי כיצד עשיתי זאת. כל יום כל עובד קיבל הוראה ואישור עם השם שלו שהוא עובד בבית חולים מס' 10 ושהוא חייב להיכנס לגטו לעשות את עבודתו ולשוב עד השעה חמש לבית החולים.

ככיצד יכולת אתה לנוע מחוץ לבית החולים? איך יכולת לנוע מחוץ לבית החולים ללא אלונקה?

שגרירות שוויץ חילקה כ – 700 ניירות חסות, האישורים הללו נקראו "שוץ פאס" [schutz pass].. השלטונות התבקשו להתחשב בכך. מיד זויפו האישורים הללו על ידי המחתרת הציונית כך שמספרם הכפיל עצמו. גם אני קיבלתי אישור מזויף עבורי ועבור הורי ואחותי. התפיסה של הבירוקרטיה בהונגריה דומה לזו של גרמניה, גם תעודות מזויפות שנראות כאמיתיות התקבלו בבדיקות פתע של ניירות. . אני הלכתי עם השוץ פאס המזויף, שהוכן בבית מלאכה. קיבלתי חותמת מנוטריון הונגרי כך שהשוץ פאס הזה היה דומה לאוריגינל, כלומר, למרות שראו שזה העתק, חתימת הנוטריון שכנעה את מי שראה שההעתק נאמן למקור.

כמו בכל מדינה, גם בהונגריה היה נציג של הצלב האדום הבין לאומי, שמו היה בורן [Born], איש עסקים שוויצרי. בהונגריה חולק הצלב האדום הבין לאומי לשתי יחידות ובראש יחידה B עמד ד"ר אוטו קומוי [Otto Komolyy], בנוסף הוא שימש גם כראש ההסתדרות הציונית. הוא ואחרים נתנו אישורי חסות של הצלב האדום הבין לאומי. זו הייתה עבודה של ציונים. כל המוסדות היהודיים שהפכו להיות בתי חולים במקומות שונים בבודפשט קיבלו את החסות, כלומר, שלט אחד של הצלב האדום הבין לאומי, ואישור חתום לפיו ביה"ח נמצא תחת חסות של הצלב האדום הבין לאומי. תיק רופא וחותמות.

בחמישה עשר באוקטובר 1944 השתלטו אנשי 'צלב החץ' ההונגרי על הונגריה ועבור היהודים המשמעות הייתה הידרדרות קשה בביטחונם. אוטו קומוי עצמו הוצא להורג על ידי 'צלב החץ'. כלומר, מתקופה זאת והלאה, החסות הייתה שווה פחות מהנייר עליו ניתנה.

מאוחר יותר "מיניתי את עצמי" לרופא. הייתי צעיר מדי תיק רופא וחותמותלהיות רופא, אז עשיתי לי פתק שאני דוקטורנטוס, כלומר רופא מתמחה בשם האורגינלי שלי, ארווין שוורץ. השגתי תיק של רופא, בהונגריה רופא הלך אך ורק עם תיק כזה. הסתובבתי עם התיק הזה, בלבוש אלגנטי, וזה נסך בי ביטחון.

בזמנו, כאשר שירתי בפלוגת העבודה, נהגו לשלוח אותנו למשרדים של הצבא הגרמני. אני הייתי משוגע לחותמות. העתקנו חותמות, הרי אי אפשר לגנוב כך סתם, ירגישו בחסרונן. לכל מקום שהלכתי, נשאתי אתי לפחות שתי ביצים קשות, בלי קליפה. עבדנו בעבודות ניקיון משרדיות, ברגע שראיתי חותמת, החתמתי על גבי הביצה, וזה היה הנגטיב לחותמת. היה הסכם ביני לבין בחורים אחרים, שאם יהיה חיפוש ביציאה מן הבניין, יינתן סימן ואני אוכל את הביצה, לפעמים אכלתי שלוש! עטיפת רייזה פאס וסרט יד עם סמל הצלב האדום שענדו עובדי בית החולים.

יום אחד עברנו באורגניזציון TODT, מחלקת ההנדסה: הם עסקו בבניית תשתיות העבודה ולא עסקו בלחימה, זה הסולל בונה של הצבא הגרמני. על שולחן אחד ראיתי עטיפה של פספורט, כתוב על זה "רייזה פאס" [Riese Pass], ידעתי שקצינים גרמנים המסתובבים ללא מדים מחזיקים את ניירותיהם בנרתיק ה"רייזה פאס". הנרתיק הזה היה לי לעזר כאשר פעם אחת עברתי בסמוך לאנשי 'צלב החץ' שעצרו אנשים ברחוב וערכו בדיקת מסמכים לעוברי האורח. די היה להם לראות את עטיפת ה"רייזה פאס", והם הניחו לי לעבור. כמובן שבנרתיק לא היה שום מסמך.

כיצד השגתם מזון?

הוקצב לנו חלק מן האספקה של בית החולים המרכזי. הספק הביא את מצרכי היסוד שלוש פעמים בשבוע. ידענו כי עלולים להגיע ימים בהם לא נקבל את האספקה, ולכן תמיד כשהגיע הספק נהגנו לקחת 15 אחוז מהמזון ולאפסן אותו במחסן. היו לנו רזרבות כי לא ידענו מתי תסתיים המלחמה. עד ליום שחרור הצלחנו להמשיך ולהגיש ארוחות חמות מדי יום בבית החולים.

ישנו מקרה של קבלת עובד שזכור לך במיוחד?

יום אחד הגיעה בחורה אשר בקשה להתקבל כעובדת בבית החולים שלנו. היה לה אישור מהצלב האדום הבין לאומי לעבוד אצלנו כמזכירה. היה לה שם הונגרי, אווה סאבו, ואני חשדתי כי היא אולי אינה יהודיה. שאלתי אותה מי אביה. היא ענתה שהוא מנהל מחלקה בדואר, בהונגריה היו חמישה מנהלי מחלקות. שאלתי אותה איך הגרמנית והצרפתית שלה, ענתה כי איננה יודעת. גם להדפיס לא ידעה. ברור שלא קיבלתי אותה לעבודה. היא יצאה ונעמדה ליד דלת הבניין ובכתה. יצאתי אליה ושאלתי אותה מדוע היא בוכה. בקושי רב ענתה לי "אני יהודיה". ביקשתי סידור, לראות אם יודעת לקרוא, ושאלתי אותה מה החג הבא? היא ענתה פסח, אני אמרתי שלא, שהחג הבא הוא פורים, והיא ענתה שפורים זה לא חג. ביקשתי שתקרא מסידור התפילות, והיא אמרה שהיא בוגרת גימנסיה יהודית וזוכרת את התפילות בעל פה. הנחתי לה להישאר. למחרת הצטרפו גם אביה ואמה. בבית החולים עבדה כעוזרת אחות, ואחרי המלחמה, כשחזרתי להיות אדמיניסטרטור בביה"ח הגדול, הייתה מזכירתי. חבר שלי התחתן איתה והיא חיה עד היום בהונגריה.

ובכל הזמן הזה איום מרחף מעל לראשיכם.

בחמישה לינואר 45' נודע לנו שבאחד מבתי החולים היהודיים, גם הוא תחת חסות הצלב האדום, נכנסה קבוצה של נאצים, תחת ניהולו של כומר קתולי, פאטר קון, והרגה מעל מאה איש יהודים במקום. לא ידענו מה לעשות. אני חשבתי שצריך להיכנס לגטו. לא יכולתי לקחת על עצמי את האחריות שגורלנו יהיה כגורלם. החלטתי להתייעץ עם ההנהגה היהודית בגטו. לקחתי אתי שלושה חברים ונכנסנו לגטו ב-11 לינואר, לפגישה עם הועד היהודי, ליודנראט. בעקבות הטבח ביקשתי הוראות: להישאר בבית החולים או להיכנס לגטו. אני חשבתי שנכון יהיה להיכנס לגטו, אך כיצד לעשות זאת? היו לנו כ-500 איש בבית החולים. יו"ר היודנראט שאל אותי מה אעשה כשאצא מן הגטו שוב, עניתי כי אחזור לבית החולים. הוא הבהיר לי שאין לו עצה טובה עבורי וחזרתי לבית החולים ללא מענה. חיכינו לשחרור בבית החולים. שמענו בלילה פטרולים של דוברי רוסית. החזית הייתה כמה מאות מטרים מבית החולים והלכה והתקרבה מדי יום ביומו. כל תושבי בודפשט, כולל החולים שלנו, הסתתרו במרתפים.

ב-16 לחודש דרשו הגרמנים להיכנס לבית החולים. נכנסו שני חיילים גרמנים, רצינו לדעת האם זה ורמאכט או ס”ס: הם היו לבושים במעילים שכיסו את הסמלים שאפשרו לנו להבחין בין הורמאכט לס”ס. ידענו שאם נחמם את המשרד, הם יהיו חייבים להוריד את המעילים. סיכמנו שאני אדבר איתם וברגע שתיוודע לי זהותם אוריד את המשקפיים, וזה ישמש כקוד שזה ס”ס. אם אני משאיר והם ממשיכים לדבר, זה ורמאכט. המנהל הרפואי, ד"ר מנדל, ביקש ממני לדבר איתם. הוא היה מבוגר, הצגתי את עצמי, ארווין שוורץ. הם ביקשו לדעת איפה הם נמצאים, הסברתי שזה בית חולים של הצלב האדום הבינ"ל, ואני המנהלן של המקום. הם רצו להעלות נשק מסוג תת מקלע לגג. היה לנו דגל של הצלב האדום הבין לאומי באורך של ארבע קומות, 12 מטר, ואני אמרתי שאני מוריד את הדגל אם ייכנסו עם נשק. אילצו אותנו להשאיר את הדגל. נכנסו סה"כ 8 חיילים, הם העלו מכונות ירי והחלו לירות מהגג. עדיין לא ידענו אם הם ורמאכט או ס”ס - הם לא הורידו את המעילים. אחרי רבע שעה, סוף סוף אחד מהם הסיר את המעיל. ראיתי שזה ורמאכט, אבל שכחתי את הקוד. אבל אמרתי לעצמי, זה נקי, אני לא מוריד, זה נקי. הגרמנים נשארו לילה אחד, הם היו חיילי מילואים. את המשרד שלי הפכו למטה, כלומר, ישב בו סמל אחד ליד הטלפון. בזמן שאחד הקצינים הלך לישון, אמרתי לקצין האחר שיש לי הצעה שהוא לא יכול לסרב לה: שאלתי אותו מתי התקלח לאחרונה, הוא ענה שלפני ארבעה חודשים. אמרתי לו שהכנו בשבילו אמבטיה. אסור היה לו לעזוב, הוא לא רצה את זה. בשעה אחת בלילה בא אלי ושאל אם הוא יכול לממש את הצעתי והתקלח. הגיע הבוקר, הגרמנים ירו מהגג למעלה, ואנחנו הסתתרנו במרתף. השתדלתי להתנהג כאילו אני עסוק בעבודות שונות, אך למעשה לא עשינו שום דבר. בשעה חמש קרא לי הקצין שהתקלח והציע לי הצעה: אנחנו עוזבים בעוד שעה את פשט [Pest], אנחנו עוברים לצד בודה [Buda] ובשעה עשר נפוצץ את כל הגשרים שעל הדנובה. הוא לא רצה שאפול בידי הרוסים, הוא חשב להציל אותי! הודיתי לו והסברתי שאיני יכול לעזוב את החולים שלי. נעלמתי מיד. הוא לא ראה אותי יותר. בשבע בערב עזבו הגרמנים את בית החולים. לקחו את הטלפונים והשאירו רק את החוטים. בעשר פוצצו את הגשרים במרחק של ק"מ אחד משם.

ב-2 לפנות בוקר שמענו פיצוץ חזק וצעקות. התברר שרימון יד אחד פגע בסוס. רצנו למקום. הטבח שלנו התחיל לבתר את הסוס. למחרת אכלנו בשר. בשעה ארבע עלינו מהמרתף. שמענו שבמרחק רחוב אחד מאיתנו אנשי הצבא האדום עורכים סריקות. ב-18 בינואר שוחררנו כשבבית החולים 506 איש, כולל 22 אנשי הצוות. בית החולים פעל כשלושה/ארבעה חודשים: בין אוקטובר 1944 (רשמית בנובמבר, כשקיבלנו את האישור), עד רגע השחרור.

למרות השחרור היה בנו פחד מפני צבא הכיבוש. כדי למנוע את כניסתם לבית החולים הכנו שלט גדול בשפה הרוסית עליו כתוב "בית חולים למחלות מין של הצלב האדום הבין לאומי", כך אף חייל רוסי לא נכנס אלינו.

מה עשית כאשר הסתיימה המלחמה?

בשל העובדה שבפעילות ההצלה בהונגריה בלטו הציונים החלטתי להיות פעיל. הייתי פעיל בהקמת תנועה למבוגרים "העובד", משום שכבר עברתי את גיל הנעורים. הייתי שנתיים אדמיניסטרטור בביה"ח היהודי, בשנה האחרונה התמניתי לשהותי בהונגריה מוניתי מנהל מחלקת הבריאות של הג'וינט. הייתי חבר מרכז ההסתדרות הציונית.

הגעתי ארצה ב-4 לפברואר 1949, לבית עולים בנתניה.

קיבלתי דירה בכפר ערבי, תל עריש, ליד חולון. גרנו שם שנתיים עם חיבור למים, בלי חשמל. אחרי שנה התחתנתי. נולדו לי שתי בנות והיום יש לי שישה נכדים.

איך התאקלמת בארץ?

התקשיתי למצוא עבודה מתאימה משום שאיש לא האמין לי שאני אדמיניסטרטור של בי"ח. הייתי בקופ"ח, שאלו אותי אם אני מנהל חשבונות. לא הייתי מנהל חשבונות. לא הבינו איך אני יכול להיות אדמיניסטרטור. המושג אדמיניסטרטור לא היה מוכר פה, אדם שמנהל את בית החולים שאינו רופא. פניתי לצה"ל, קצין רפואה ראשי קיבל אותי. גם הוא, כמוני, לא דיבר עברית, שוחחנו באידיש ובגרמנית , הוא שלח אותי לבית חולים צבאי (תל ליטווינסקי) מס' 5 לשלושה ימים על מנת שאכתוב דו"ח על מה שראיתי שם. כתבתי דו"ח נהדר, חברים שלי שהיו שליחים תרגמו אותו. על סמך זה האמינו לי שאני בעל מקצוע וקיבלתי עבודה כפקיד. ב-1951 התחלתי לעבוד בקרן מלב"ן (מוסדות לטיפול בעולים נחשלים) של הג'וינט. הייתי המנהל האדמיניסטרטיבי הראשון של בית החולים באר יעקב, לאחר מכן ניהלתי את מחלקת התקציבים של מרכז מלב"ן. מ-1965 עבדתי בקופת חולים כמנהל אדמיניסטרטיבי של בית חולים בילינסון ובית חולים מאיר ניהלתי את מחלקת המשק והציוד של מרכז קופת חולים.