• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 18:00-8:30

יום ה': 20:00-8:30*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-8:30

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ראיון עם דורה וינברגר, ניצולת שואה

"סיפרתי את אשר עברתי[...]הילדים לא האמינו למה שאני אומרת להם..."

אביה סלומון-חובב

דורה וינברגר (לבית וייסמן) נולדה בגרמניה בשנת 1931 למשפחה אורתודוכסית. עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, היגרה המשפחה לעיר מץ שבצרפת. בשנת 1939 עם סיפוח האזור לגרמניה, הועברה משפחתה של דורה יחד עם פליטים נוספים לאנגולם, שבמערב צרפת. לאחר כיבוש צרפת על ידי הגרמנים בחודש יוני 1940 ועם תחילת המעצרים של גברים יהודים, ברחו בני המשפחה לאזור החופשי, שם חיו כפליטים עד לכיבוש האזור בידי הגרמנים. בתחילת שנת 1943 בעקבות החמרת הצעדים נגד היהודים והחשש מפני מעצרים, הועברו דורה ואחותה על ידי נציגים של ארגון "אוזה" למקומות מסתור. בהמשך התאחדו הילדות עם ההורים. בשנת 1948 עלתה דורה עם אמה ואחותה לארץ, נישאה למשה וינברגר ונולדו להם שני ילדים. היא עסקה שנים בהוראה וכיום עובדת בעמותת עלומים, מרכזת ביד ושם פרויקטים חינוכיים להנחלת זיכרון השואה בצרפת וחברה בוועדה להענקת תארים לחסידי אומות העולם. נפגשנו איתה כדי לשמוע את קורותיה בתקופה זו.

האם תוכלי לספר לנו על משפחתך?

אבי, ישראל וייסמן, נולד בפולין למשפחה דתייה בעיר סטרי, ועבר לגרמניה בשנת 1920 מסיבות כלכליות. תחילה הוא שמר על קשר עם משפחתו שנותרה בפולין, אך אחרי 1939 נותק קשר זה. אימי נולדה בשנת 1907 בעיר קלן שבגרמניה, למשפחה חרדית. הורי התחתנו בשנת 1930, ועברו מקלן לגלזנקירשן (Gelsenkirschen), שם אני נולדתי בשנת 1931.

איך השפיעה עליכם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933?

כאשר אבי הרגיש שהמצב בגרמניה עובר יהודים הופך להיות קשה, הוא החליט שנהגר לצרפת, וזאת לאחר שאחיו, שהתגורר שם, סיפר לו שמצבם של היהודים בצרפת טוב יותר. בתחילה התגוררנו כמה חדשים בפריז ואז עברנו לעיר מץ שבאזור אלזס-לורן. בעיר הייתה קהילה גדולה של יהודים צרפתים שכונו "הייקים", שחיו שם מדורי דורות, וזאת לצד "אוסטיודן" (Ostjuden), יהודים שהיגרו לשם ממזרח אירופה, שעסקו במסחר ובתי מלאכה והיו בעלי אמצעים דלים. בין שני הריכוזים לא היה קיים כל קשר.

אבי עבד עם אחיו דוד במפעל לשקים ואמי ניהלה את משק הבית בצורה קפדנית ומסודרת. חיינו חיים בורגניים ומסורתיים, מצבנו הכלכלי היה טוב ולא חשנו בשום אנטישמיות. בשנת 1934 נולד אחי דניאל, שלדאבוננו נפטר כעבור כמה חודשים ובשנת 1935 נולדה אחותי הילדה. עם הזמן, הוריי החלו ללמוד צרפתית, וזאת למרות שבבית דיברנו גרמנית. אני הלכתי לבית ספר לא יהודי לבנות ולתנועת צופים יהודית, והרגשתי כמו כל ילדה צרפתיה. אימא הייתה בקשר עם הוריה בגרמניה עד לשנת 1938 ואף חזרה לבקר את משפחתה בקלן בשנה זו, אך לאחר מכן נותק הקשר. אני זוכרת את כולם, הוריה של אימי ואחיותיה. הרוב נספו.

מה קרה בשנה זו?

בשנה זו פינו את כל היהודים מאזור אלזס-לורן. בעקבות כך הפכנו לפליטים ועברנו כולנו, כמה מאות משפחות יהודיות, למערב צרפת, לעיר בשם אנגולם (Angoulême). בהתחלה היה מאוד קשה למרות שקיבלנו סיוע כספי מהעירייה בתור פליטים, מכיוון שהפינוי היה רשמי. לאחר זמן לא מועט, אבי מצא עבודה כסוחר בשווקים. אמי נשארה בבית ואני הלכתי לבית ספר לבנות. גם שם הייתה לנו דירה נחמדה, בזכות אמי שהצליחה להפוך את הדירה העלובה לאסטטית ויפה.

מה משתנה עם כיבוש צרפת על ידי הגרמנים בשנת 1940?

אנחנו היהודים נשארנו באזור הכבוש, שם התחילה תקופה קשה מאוד שהתבטאה בצווים אנטי יהודיים שהוציאו הגרמנים. תחילה הוטל עוצר, ועל היהודים נאסרה היציאה מהבתים לאחר השעה שש בערב, וזאת לצד פיטוריי היהודים ממקומות העבודה. ביולי 1942 חויבו כל היהודים מעל לגיל 6 לשאת טלאי צהוב, דבר שלי, כילדה בת עשר, היה קשה מאוד. הוריי היו צריכים להירשם בעירייה וגם במשטרה, מכיוון שלא נחשבו לצרפתים ולא הייתה לנו אזרחות, וזאת במסדרת הצו שכל יהודי חייב להחתים את תעודת הזהות שלו בחותמת "יהודי" (Juif). אני בעצמי דיברה בתחנת המשטרה, מכיוון שהצרפתית של אבי לא הייתה כל כך טובה. את הטלאי קיבלנו בעירייה תמורת תלושי בגדים. כל אחד קיבל שני טלאים בתמורת שלושה תלושי בגדים עבור כל טלאי, דבר שמנע מאיתנו לקנות בגדים ונעליים במשך כמה חודשים.

כיצד הגבת לגזירת הטלאי הצהוב?

ביום הראשון שהגעתי לבית הספר ראיתי כמה חברות שנשאו את הטלאי והסתירו אותו על ידי ספרים או ילקוט. אני אף פעם לא התביישתי והסתרתי – ייתכן שהייתי נאיבית ולא מודעת לחומרת המצב. באותו יום העבירה המורה את הבנות עם הטלאי הצהוב לסוף הכיתה והתעלמה מאיתנו, דבר שהרגיז אותי מאוד, אך הצלחתי להתמקד בלימודים ובמיוחד במבחן המעבר לחטיבה העליונה. שלושה שבועות לאחר מכן, בסוף חודש יוני, החלו לגרש את כל הילדים היהודים מבתי ספר, אך לי היה מזל. המורה הודיעה להוריי שאני רשאית לגשת למבחן בגלל הישגיי הלימודיים. בית הספר המשיך כמעט עד סוף יולי, אך לנו הודיעו בתחילת החודש שאין אנו יכולות להמשיך וללכת לבית הספר.

אלו גזירות נוספות הוטלו עליכם ועל יהודי צרפת האחרים?

אחד הצווים אסר על יהודים להיכנס למקומות ציבוריים – בריכות ציבוריות, פארקים, בתי קולנוע או ספריות, דבר שפגע באורח חיינו. עד אז אמי נהגה לקחת אותי ואת אחותי בימי חמישי לרחוץ באמבטיה הציבורית לקראת השבת. לא יכולתי להמשיך ולהשאיל ספרים מהספרייה כפי שנהגתי לעשות עד אז, והספרנית, איתה הייתי מיודדת הבעירה לי זאת באחד הימים שבאתי לספרייה, בעודי עונדת את הטלאי הצהוב, להשאיל ספרים: "תני לי את הספרים ותסתלקי מפה. את לא יכולה לחזור יותר." שאלה למה והיא ענתה "יש לך טלאי צהוב." ישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות. 

באחד הימים הבאים סולקתי אף מחנות כלי כתיבה בה ביקשתי לקנות עיתון לנוער. ביקשתי לתווך בין המוכר דובר הצרפתית וקצין גרמני שביקש לקנות עט בגרמנית, וזאת מכיוון שידעתי את שתי השפות. מוכר החנות סילק ניסה לגרש אותי מהחנות והקצין הוסיף "תודה ילדתי. היום יום קשה מאוד עבורכם. רוצי הביתה". ואכן, בדרך לביתי ראיתי חיילים צרפתים הדוחפים בכוח יהודים לתוך משאיות, כאשר חיילים גרמנים עומדים בצד ומסתכלים. נער צרפתי שגר סמוך לביתי, ואיתו לא דיברתי לפני, אמר לי "את השתגעת להסתובב היום ברחובות? אין לך מה לעשות? הורגים את כל היהודים המלוכלכים, לכי הביתה." כאשר הגעתי לביתי, ראיתי את אבי עצבני ונסער ושמעתי את אמי בוכה ואומרת "הילדה" שוב ושוב. אבי הסביר לי שהייתה אקציה גדולה מאוד (אקציה בה נלקחו יותר ממאתיים גברים יהודים) ושאנחנו צריכים לברוח. לא ידעתי בדיוק איך, אך מישהו הזהיר אותו שהוא ברשימת העצורים שעתידים להילקח למחרת, ובזמן שאני הסתובבתי כל היום בעיר, הוא מסר את אחותי לידי אישה צעירה מארגון “אוזה” (Ose), אשר החביא והציל ילדים בצרפת בזמן השואה. אותה אישה התחזתה לאישה נשואה עם שני ילדים שגרה באזור החופשי, ובעזרת תעודת מעבר מזויפת, באה לבקר את הוריה שגרים באזור הכבוש. כך היא לקחה ילדים באופן קבוע מהאזור הכבוש והחביאה אותם באזור החופשי.

האם הבנתם מה קורה ליהודים?

בקהילה הייתה הבנה שכרגע נלקחים רק הגברים היהודים, שקיימים מחנות ריכוז של יהודים, אך לא ידעו על מחנות ההשמדה. אני, כילדה קטנה, רק שמעתי מילים מוזרות כמו "עצירה" ו"רשימה" שלא ידעתי מה פירושן. המעבר לאזור החופשי הצריך את הוריי לשלוח תחילה את אחותי הקטנה. חשבנו שהמעבר לאזור החופשי יציל אותנו, למרות ששם היו לא מעט מחנות.

באמצע הלילה עזבנו את הדירה. אמי הלבישה אותי בשכבות של בגדים, למרות שהיה קיץ, כי לא יכולנו לקחת שום דבר אתנו. הגענו באמצע הלילה לתחנת הרכבת של אנגולם. באמצע הדרך אבי תלש וזרק את הטלאי מבגדינו. עלינו לקטר הרכבת שנסע לכיוון האזור החופשי והתיישבנו במאגר המים עם עוד שני יהודים שהכרנו. המים הגיעו לנו עד למותניים והיו קרים, ובזמן שהרכבת נסעה התחממו ועלו (וזאת מכיוון שמדובר היה ברכבת, כמו שארות הרכבות בתקופה, שנסעה על פחם). כאשר הרכבת עצרה באחת התחנות אמי סתמה לי את הפה. שמענו את הצרחות של הגרמנים ואת נביחות הכלבים. הסתבר שהגרמנים, ביחד עם שוטרים צרפתים, הורידו מהרכבת יהודים שניסו לעבור את קו ההפרדה עם תעודות מזויפות או ללא תעודות אבל בלי הטלאי. אחר כך הרגשתי את הצורך להשתין, ובגלל שהיינו עם אנשים נוספים, התביישתי והתחלתי לבכות. אמא אמרה לי לעשות, וכך המשכנו בנסיעה, בתוך מזוהמים כמעט 24 שעות. עד עכשיו אני עוד מרגישה את המים והריח. הגענו בסוף לעיר לימוז' אשר נמצאת מעבר לקו האזור החופשי. הקטר התנתק מהקרונות, נכנס להאנגר של הרכבות ושם חיכינו עד אמצע הלילה, כדי להימנע מביקורת של גרמנים או צרפתים. בבוקר אבי התחיל לחפש בעיר את אחותי, ומצא אותה לבסוף בעזרת עזרת ה"אוזה". נשארנו כמה ימים אצל קרובי משפחה בעיר, עד אשר אבי החליט כי זה מסובך לשהות במקום ללא תעודות, כרטיסי מזון ועם מעט כסף, ולכן נסענו לדודי, אשר גר בעיירה קטנה דרומית ללימוז' בשם לקטור (Lectoure), בה כבר חיו פליטים נוספים מאלזס-לורן.

כיצד התנהלו חייכם בלקטור ?

העירייה קיבלה אותנו מאוד יפה. כמו הפליטים האחרים, גם אנחנו קיבלו בית. אולם מצבו היה בכי רע - מבנה עזוב בלי מים זורמים, חשמל או שירותים, אבל הבית הזה הציל את חיינו. הייתה לו עליית גג, בה הביא סידר לעצמו מחבוא, והתחלנו בחיים חדשים. הוריי לא הלכו לעבוד, אך אני התחלתי ללכת לבית ספר באוקטובר, ונדמה לי שאחותי החלה ללכת לגן. איתנו גרה בת דודתנו שברחה מאנטוורפן. ילדיה הוסתרו בבתי ילדים.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, תושבי האזור שנאו את הגרמנים, ואני נפגעתי מזה, כי לשמי, דורה וייסמן, יש צליל גרמני מובהק. זה הביא לכך שבאחד הימים הראשונים בהם הלכתי לבית ספר, כמה נערים התנפלו עליי בהפסקה והתחילו להרביץ לי מכות חזקות. הם כינו אותי 'גרמניה ארורה' ואני עניתי להם שאני לא גרמניה. 'רק לפני כמה שבועות ברחנו מאנגולם מהגרמנים. אני יהודיה'. 'יהודיה?...' הם ענו, הרביצו לי עוד יותר חזק, קראו לי 'יהודיה מלוכלכת' וטענו שהרגתי את ישו הקטן. חזרתי הביתה במראה פרועה, החצאית קרועה, המחברות מלוכלכות ואמי רצתה שלא אמשיך להגיע לבית הספר, אך אבא אמר לי ללכת ושזה יעבור. לבסוף העבירו אותי כיתה, והמורה אמר לי 'קוראים לך דניס'. ללא שם משפחה. כי תעודה מזוייפת הוא לא יכול היה לתת לי. כך היה. המשכתי ללכת לבית הספר והייתי תלמידה טובה.

כיצד השתנו החיים עם כיבוש החלק החופשי בידי הגרמנים בנובמבר 1942?

לא היו גרמנים בעיירה, למרות שכל האזור היה כבוש. בתחילת 1943 שני ז'נדרמים צרפתים דפקו חזק בדלת. בזמן שחיכו בחוץ, אבי עלה והתחבא בעליית הגג. אמי פתחה את הדלת ומרוב פחד לא הבינה מה הם אמרו לה. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם מה קורה. השוטר שאל האם אבי חזר הביתה. אמרתי שלא, הוא עובד אצל איכר והרבה פעמים הוא לא חוזר הביתה. השוטר הראשון אמר לשני שאבא שלי יהודי שלא חוזר הביתה כנראה בגלל שהוא שיכור ששוכב בצד הדרך. השוטרים הסבירו לנו שאבא שלי ברשימה והם צריכים לעצור אותו ואם הוא יחזור הביתה, שיכין מזוודה קטנה כי הם יבואו למחרת. הז'נדרמים האלו בעצם הצילו את אבי. הם הזהירו אותנו שהוא ברשימה ועשו זאת בכוונה, הרי אם הם היו נכנסים הם היו מחפשים ומוצאים אותו. באותו לילה עצרו עשרים ושניים גברים מגיל עשרים עד למעלה מגיל ארבעים. 

למחרת בבוקר בא איזה נער ואמר לנו שהכומר רוצה לראות את אבי ולהסתיר אותו. הוא אמר לי שאבא שלי יבוא בלילה וכך היה. אבי הוסתר במגדל הפעמונים שבכנסיה אצל הכומר במשך שבוע ימים עם שני יהודים נוספים. הכומר היה במחתרת ולכן ידע שהיהודים שנעצרים נשלחים לדרנסי ומשם למזרח. בלילות הבאתי לאבי אוכל. הוא לא הסכים לאכול את האוכל הלא כשר  שהכינה מנהלת הבית של הכומר. כעבור כמה ימים הוא ביקש שלא אביא לו אוכל אלא את הטלית. כילדה לא הבנתי איך אבי, כיהודי רדוף, מבקש טלית במקום אוכל. בשליחויות אלה סיכנתי את עצמי, את אבי ואף את הכומר שהסתיר אותו.

מה קרה בהמשך?

באותם ימים היו אקציות גדולות מאוד, בהן נעצרו גם נשים וילדים ולכן נאלצו להיפרד מאמי. הפרידה הייתה מאוד קשה ואמי היא אמרה לי 'תזכרי דבר אחד - וייסמן פלסטינה'. זה היה האח הבכור של אבי שהצליח להגיע לארץ ישראל. 

רשתות ההצלה, יהודיות ולא יהודיות, הוציאו את הילדים מהבתים והסתירו אותם במוסדות שונים. אותי ואת אחותי לקחו לטולוז ושמה הסתתרנו אצל אישה לא יהודיה מאוד אכזרית. היא סגרה אותנו בחדרון, השאירה לנו בקבוק מים וחתיכת לחם יבש ויצאה מהבית למשך כמה ימים. על הכוננית במטבח מצאתי קופסת פח עם עוגיות. כל יום לקחתי שתיים-שלוש עוגיות והחבאתי אותן בתחתוני. כשהילדה התחילה לבכות שהיא רעבה, הוצאתי לה בכל פעם עוגייה אחת. אולם כאשר האישה הבינה זאת (גם לצרפתים לא היה הרבה אוכל), היא זרקה אותנו באחד הבקרים החוצה.

 מצאתי את עצמי בעיר גדולה ולא מוכרת, בלי בגדים, בלי כסף ובלי תעודות, וכל זאת בחודש פברואר הקר. פגשתי שני צעירים ושאלתי אותם איפה יש כנסיה, כי ידעתי שכמרים מצילים יהודים. אחד מהם ענה לי ביידיש שאני צריכה בית כנסת. הם הובילו אותי למשרד קטן של האוז'ה, שאלו אותי כל מיני שאלות ואמרו לי שאני לא יכולה לחזור לאמי. הם שלחו אותנו לבית ילדים המנוהל על ידי נזירה בדרום צרפת, סמוך לגבול עם ספרד. הנזירה ידעה שאנחנו יהודיות והציבה תנאי שנתנהג כמו ילדים צרפתים נוצרים לכל דבר.

כיצד התנהלו חייכן בבית הילדים של המנזר?

הגענו לפנימייה, בה נשארנו כמה חודשים עם יתומים רבים של חיילים שנפלו במלחמה או שבויים צרפתים, חבולות ומלוכלכות, מכיוון שבעשרת הימים שהיינו בטולוז לא התרחצנו. היו לי כינים ולכן האחות גילחה את ראשי ונתנה לי סמרטוט עם נפט לשים על הראש. היו לי שערות ארוכות ויפות, אבל לא כמו לאחותי הקטנה. האחות אמרה שהיא תחליט בבוקר אם לגלח את אחותי, כי היו לה פחות כינים. לילה שלם ניקיתי בשירותים לאחותי את הכינים וכך שערות ראשה ניצלו. בכיתי כשגילחו לי את השיער, אך אחת הילדות בשם מלווין ניחמה אותי ואמרה שהזמן יחזיר אותן. היא הייתה גדולה ממני בכמה שנים, והדריכה אותי כיצד להחזיק מעמד ואף כיצד לנחם את אחותי, כשזו בוכה.

 היינו צריכים ללכת לכנסיה ביום ראשון, להתפלל ואף להשתחוות. אחותי לא הסכימה לעשות את זה, ובגלל זה פעם נתתי לה סטירה. אמרתי לה שאסור שיראו שאנחנו שונים, כי זה פשוט יסכן אותנו. היו יהודים נוספים, אך לא ידעתי זאת כי גם הם שתקו.

מתי נפגשתן עם הוריכם?

אימא מצאה אותנו. היא חיפשה ברשימות והוציאה אותנו מבית הילדים. עברנו עם הורינו ועם קבוצה גדולה של יהודים לניס, שהייתה תחת שלטון איטלקי, משם לאלפים ולבסוף לשוויץ, וזאת באמצע לילה קר ומושלג בחודש ספטמבר של שנת 1943 עם תעודות מזויפות, מכיוון השוויצרים שמרו על הגבולות מפני יהודים. כתוצאה מהמעבר קיבלתי דלקת ריאות וסינוסיטיס. 

לא הרגשנו חופשיים בשוויץ. הוריי ואחותי הקטנה נלקחו לעיר בשם מורגינס (Morgins). ההורים היו במחנה עבודה תחת שלטון שוויצרי, בו מנהלת המחנה, שידעה על קיומו של דראנסי, איימה תכופות כי תחזיר את היהודים לצרפת. אחותי הייתה בבית ילדים בתוך המחנה, ואותי שלחו לבית ילדים דתי, בניהולו של דוקטור סימון, ב-Bex-Les-Bains. לפני המלחמה שימש המוסד כבית חינוך לנערות ממשפחות מבוססות מכל אירופה. גם שם איימו עלינו שאם לא נעבוד, נוחזר לצרפת. לא ראיתי את הוריי במשך שלוש שנים. בעקבות תחושת הנטישה, היו ילדים מוחבאים שבמשך הרבה שנים פשוט שנאו את הוריהם. הם לא הצליחו להבין שזה נעשה לטובתם.

מה עשיתם בסיומה של המלחמה?

החזרה לחיים נורמאליים עבורי הייתה קשה מאוד. הייתי שנים בלי הורים ולא ידעתי מה זה חיי משפחה. אחרי הרבה מאוד סידורים חזרנו למץ' בשנת 1946 אך לא מצאנו שם דבר. שכרנו שם דירה עלובה, אבי התחיל למכור בשווקים ואני חזרתי ללמוד בבית ספר בעזרת שיעורים פרטיים, כי כל-כך הרבה שנים לא למדתי. שנה לאחר מכן אבי נפטר. זה היה קשה מאוד. אמי נשארה לבדה עם שתי בנות צעירות בדירה עלובה ללא כסף ופרנסה. אביה ואחותה עלו ארצה מגרמניה וחיו בבני ברק, אז היא החליטה שגם אנחנו נעלה. שהינו במרסיי כמה חודשים, במחנה מעבר בשם גרנד-ארנס (Grand Arenas), אותו ניהלו הפלמ"ח. אני התרשמתי מאוד מהבחורים של הפלמ"ח.

תוכלי לתאר את חבלי הקליטה בארץ?

הייתי אומללה. שוב הוציאו אותי ממסגרת של לימודים, שזה היה הדבר הכי חשוב בשבילי. אבי נפטר, והתנתקתי מהתרבות הצרפתית, אליה הייתי קשורה מאוד. הגענו לבני ברק ולא ידעתי את השפה, לא הצלחתי לקרוא שלטים ולא הבנתי את מה שדיברו איתי. ידעתי להתפלל אך השפה היומיומית זה משהו אחר לגמרי, וזאת כאשר עוד לא היו אולפנים. התגברתי ונכנסתי לאווירה הישראלית רק בזכות משה בעלי (שהיה בן דוד מצד אמי), איתו התחתנתי בשנת 1949, ובזכות ילדיי. הלכתי ללמוד צרפתית בבר אילן ועבדתי כמחנכת בבית ספר במשך שנים רבות, תחילה בבליך ברמת גן ואחר כך בכפר סבא. 

אנחנו נשואים שישים וחמש שנים ויש לנו משפחה לתפארת. שני ילדים, יהודית, שנולדה בשנת 1951 וכיום היא סבתא לשלושה ילדים, ודני שנולד בשנת 1956 וגם הוא סבא לשתי בנות.

מתי התחלת לספר על קורותייך בתקופת השואה?

הרבה מאוד שנים לא דיברתי על חוויותיי בשואה. לא סיפרתי שום דבר. יותר מכך במשך שנים, בתור מורה, הייתי מבקשת אישור שלא להשתתף טקסי יום השואה, עד שבאחת השנים, סיפרתי לתלמידיי את אשר עברתי. הייתי אז מחנכת כיתה י', והתלמידים שלי התבקשו להכין את הטקס של יום השואה. הכוונה הייתה לדבר על גטו ורשה, אך אני הצעתי להם לספר על מה שקרה בצרפת ואמרתי להם 'אתם יודעים שאני הייתי יותר צעירה מכם והלכתי עם הטלאי הצהוב. זה היה סבל נוראי'. הייתה דממה בכיתה. הילדים לא האמינו למה שאני אומרת להם, וזאת למרות שחינכתי אותם מכיתה ח'. הילדים באמת לא ידעו מה קרה בצרפת. אחד הילדים אפילו שאל אותי אם הייתה שואה בצרפת.

בעקבות החוויה הזאת התחלתי להתעניין, לחקור וללמוד. כשפרשתי מההוראה עבדתי במשך כמה שנים בפיקוח ואז הוקמה העמותה עלומים, בה אני עובדת כבר עשרים שנים.

תוכלי לספר לנו על עבודתך ב"עלומים"?

"עלומים" זו עמותה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת בזמן השואה. תחילה היא התמקדה בתיעוד קורותיהם של הניצולים בשואה. לפני חמש עשרה שנים התחלנו, בשיתוף פעולה עם צרפת, בפרויקט חינוכי לחקר תולדות השואה בצרפת. בשל הרקע שלי בחינוך, אני הובלתי את הפרויקט ביחד עם בית הספר להוראת השואה ב"יד ושם". לפרויקט יש משמעות רבה מכיוון שניצולים רבים ממערב אירופה חשו במשך שנים רבות כי הם לא עברו "שואה אמיתית", כמו הניצולים במזרח אירופה. בנוסף, אני גם חברה בועדה להענקת תארי חסידי אומות העולם ביד ושם, בה אני אחראית על חסידי אומות העולם הצרפתים.