ראיון עם הצייר אלכסנדר בוגן, ניצול שואה

אלכסנדר בוגן נולד ב-1916 בדורפט (Dorft) שבאסטוניה למשפחת כצנבוגן. כשהיה בן שנה עברה משפחתו להתגורר בוילנה. בוגן למד ציור ופיסול בפקולטה לאמנות של האוניברסיטה בווילנה. אחרי כיבוש ליטא על ידי הנאצים, הוא הצטרף ליחידת פרטיזנים ביער נארוץ' (Narotz), והסתנן לגטו וילנה זמן קצר לפני חיסולו. בגטו חבר ל"ארגון הפרטיזני המאוחד ", הפ.פ.או, וארגן והבריח קבוצות של אנשים מהגטו אל היערות, שם הצטרפו לשורות הפרטיזנים הלא יהודים. בוגן פיקד על אחת היחידות שביצעה מבצעים כגון מיקוש מסילות רכבת, חבלה במחסני נשק גרמניים והפצת מידע על ההשמדה ההמונית. במקביל לפעילותו המלחמתית רשם בוגן את המקומות, האנשים והארועים סביב. 

פגשנו את אלכסנדר בוגן בסטודיו הצמוד לביתו בתל אביב. הסטודיו עמוס בציורים מתקופות שונות בחייו: ציור אחד מתקופת לימודיו באקדמיה בוילנה, מעט ציורים שנותרו מתקופת המלחמה ויצירותיו לאורך שנותיו כאן, בארץ. את פנינו הוא קיבל כשידיו מוכתמות בצבע שמן כחול.

"עוד כילד", הוא מספר, "בבית ספר עממי כבר הייתי ידוע כצייר".

"בין שתי מלחמות חייתי בוילנה, שם התחנכתי ושם למדתי באקדמיה. עם היד על הלב צריך להגיד שמבחינה אינטלקטואלית אנחנו לא כל כך היינו קשורים עם האמנות של המערב, של צרפת. הקו היה אקדמי מובהק והמורים לא היו קשורים כל כך לאמנות המודרנית של אז. גם אני ברוח האווירה באקדמיה הייתי קלאסיקון.

אחרי המלחמה, זה כבר היה לאחר העלייה ארצה, נשלחתי לאקדמיה לאמנות בפאריז שם הכרתי את העולם המודרני העכשווי שבראשו עמד פיקאסו שכיום נחשב כקלאסיקון. הם היו המתקדמים ביותר, מבחינה ערכית הם הובילו את האמנות הצרפתית. ברוח זו התחלתי גם כן לעשות חשבון נפש ועברתי לאמנות יותר מתקדמת".

כשהיית בן עשרים וחמש פלשו הגרמנים לליטא. תוכל לספר על התקופה הזו?

"למעשה בשנה הרביעית של הלימודים באקדמיה פרצה המלחמה. ניסינו לברוח מזרחה, הצלחנו להגיע עד מינסק, אבל הטנקים הגרמניים עצרו אותנו בדרך ומצאנו את עצמנו בגטו שווינציאן. עם העברת גטו שווינציאן לוילנה גם אנחנו חויבנו להצטרף לתושבי שוונציאן. זה היה לפי התכנית של הגרמנים: מכל העיירות סביב שוונציאן, כל האוכלוסיה היהודית מכל הגטאות שהיו בסביבה, נלקחה לוילנה ושם חולקה לשתי קבוצות: אחת של אלו שרצו להגיע לקובנה - קבוצה זו נשלחה ישירות לפונאר, להשמדה. אלה שנרשמו לוילנה אכן הגיעו לגטו וילנה עד להשמדת הגטו, חלק נלקח למחנה ריכוז באסטוניה וחלק הושמד כשגטו וילנה הושמד ב – 43."

הכרת אמנים אחרים בגטו וילנה? 

כשהיית בגטו וילנה אני ביקשתי מאבא קובנר שיפגיש אותי עם אמנים מהאקדמיה, יהודיים. הלכנו בין הסמטאות ועלינו במדרגות לקומה שלישית, נפתחה הדלת וראינו שם את הציירת רוזה סוצקובר שהיתה לפני המלחמה בין מובילות האמנים בעיר. ואז אנחנו ראינו אותה שהיא עומדת על יד הכן ומציירת פורטרט. והיא שואלת אותי "אלכסנדר, תגיד לי, הצלחתי להשיג את החיוך של המודל שלי?", והיא היתה כולה מאושרת למרות שהיא היתה רעבה. אני שאלתי את עצמי לעזאזל, איך זה כשאני מסתכל - לא על עצמי אלא על מצב של השמדה מובטחת - איך זה יתכן? איך זה יתכן שבאדם שהולך למות הכמיהה לבטא עצמו מבחינה ציורית, חזקה יותר מהחיים? היתה שם עוד ציירת אחת, הדסה גורביץ' זה היה כמה ימים לפני חיסול הגטו. הן פנו לחבר שלהן - קולגה מהאקדמיה - שהיה גרמני, וביקשו שיעזור להן והוא אמר להן "כן, בסדר" (בגרמנית). הוא אמר להן לבוא אל ביתו מחוץ לגטו, וכשהן הגיעו, כבר עמדו שם אנשי ס"ס שעצרו אותן והובילו אותן לפונאר להשמדה. רוזה סוצקובר היתה מאוד מוערכת, והיא והדסה היו בטוחות שהוא יעזור להן. זה המוסר של הגרמנים.

הכרת את קובנר לפני כן?

הכרתי אותו לפני המלחמה, הוא ניסה להתקבל לאקדמיה לאמנות, רצה להיות צייר אבל האווירה העויינת האנטישמית בתוך האקדמיה אכזבו אותו. אני הייתי כבר סטודנט מתקדם, ניסיתי לעזור לו... הוא עזב ופנה לשירה.

האם לאותו מפגש עם האמניות רוזה סוצקבר והדסה גורביץ' הייתה השפעה על הצורך שלך לצייר? האם ציירת בגטו?

כשהייתי בגטו ראיתי ילדה עם בובה עומדת על יד קיר. שאלתי אותה איפה אבא, אמא? הם נלקחו כבר, נלקחו למחנות ריכוז והיא עומדת ככה ולא בוכה ומחזיקה את הבובה ביד, ואני בחור חמוש עם אקדח ושני רימונים, בחור חזק, עמדתי מול היצור האומלל הזה ולא יכולתי להושיע. זו הייתה הרגשה קשה ביותר, הייתי גברתן והתחושה שאתה לא יכול לעזור לילדה הקטנה הזאת ... הדבר היחידי שיכולתי לעשות – הוצאתי את העיפרון שלי ורשמתי אותה. ככה באופן תת הכרתי. אחרי המלחמה שאלתי את עצמי, מה עשית, איך יכולת לעשות דבר כזה, להגיב כך בצורה אינסטינקטיבית? אולי הייתה תחושה של... בוא נגיד תחושה של קיום. זה צורך תת הכרתי, לא ידעתי למה אני עושה את זה.

הזכרת את גורביץ' וסוצקובר, מה תוכל לספר על חיי התרבות בגטו?

תראי, זה היה מרכיב של ההשקפה של גנס [ראש היודנראט של גטו וילנה] לקיים את הגטו ולתת תחושה של ביטחון...אורגן התיאטרון היהודי, היו שם ציירים, היו שם מוסיקאים. גנס נתן לזה דחיפה, כדי להעביר ליהודים של הגטו את התחושה שיש אפשרות להתקיים בשלווה ואין צורך לפחד.

היה תיאטרון וגנס אפשר לו להתקיים. היה ערב שהוקדש לסוצקובר, ומשוררים היו מקבלים תמיכה ממשית כמו אוכל.

היה לך חלק בזה?

אני לא הייתי שייך לכל העסק הזה. אני התכוננתי לארגון יציאה ליערות, להשגת נשק. זה היה לא פשוט, צריך היה לקנות את זה בזהב. אנשים שעומדים לפני השמדה הולכים לקיים תרבות, אמנות, בשבילי זו הייתה סתירה מוחלטת על מנת להסיט את תשומת הלב של היהודים מהמצב האמיתי. אם קיים תיאטרון זאת אומרת שיש סיכויים, יש סימנים שהגטו יתקיים. אם הגרמנים מרשים את זה זאת ערובה לזה שאין כאן סכנה. ראיתי בזה ניסיון לטשטש את תחושת הסכנה.

הכרת את גנס אישית?

כן, הכרתי אותו אישית. כשבאתי מהיער אני נפגשתי אתו וניהלנו שיחה אני אמרתי לו שכל המאמצים שלו לארגן תוצרת בשביל הצבא הגרמני זו טעות מפני שבסופו של דבר הרעיון היסודי של הגרמנים הוא להשמיד כל יהודי בכל מקום שהוא, להשמיד את הגטאות. הוא חשב שאם נניח אנחנו נעבוד עם הגרמנים ונעשה להם כל מיני חלקי לבוש ואוכל, אנחנו יכולים לחשוב שזה יעזור לנו להתקיים. אבל זו הייתה טעות יסודית ואני אמרתי לו. גנס אמר לנו "תשמעו, אני בקשר עם הפ.פ.או, אם יבואו הגרמנים לחסל את הגטו אז אני אצטרף להתקוממות ואני אף אעמוד בראשה. בינתיים אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשמר את המצב כמות שהוא ואולי נזכה ונשוחרר על ידי הצבא הסובייטי.

איך התרשמת ממנו בתור בן אדם?

הוא היה בחור יפה, גבר במלוא מובן המילה, הוא גם היה קצין בצבא הליטאי לפני המלחמה. היה מופיע בפני הגרמנים עם אמירה כזו מלאת כבוד, הם התייחסו אליו, הם היו צריכים אדם שבאמת עובד עבורם ולא מאפשר התקוממות בגטו. אבל כמה ימים לפני חיסול הגטו הם הזמינו אותו לגסטפו ותוך כדי שיחה חיסלו אותו. כל הקונספציה שלו של לעבוד עבור הגרמנים, ובצורה כזו להאריך את קיום הגטו התגלתה כדבר שאין לו שום יסוד. הגרמנים, הקונספציה שלהם הייתה לחסל כל גטו, כל ריכוז יהודי, לחסל את כל יהדות אירופה. 

אני ואנשים נוספים מהגטו לא נכנענו לגישה של גנס, אך גם לא הסכמנו עם הפ.פ.או. 

הפ.פ.או החליט בזמנו, אבא קובנר ניסח זאת, שהמחתרת לא תעזוב את הגטו, לא תעבור ליערות כל עוד הגטו קיים. אם הגרמנים יתחילו לבצע אקציות לחסל את הגטו, אז הם יוציאו את הנשק וילחמו בגרמנים. אמרתי לאבא קובנר שמבחינה אסטרטגית אין בזה הגיון. זה לא מעשי משום שעם הנשק המתקדם המודרני מספיק שטנק אחד יגיע ויתקיף את הגטו, פחות ממאתיים איש לא יכולים להילחם נגד צבא מנוסה. לפי ההכרזה של אבא קובנר אם יתחיל חיסול אז הם ירימו את הנשק. ברגע שידעו שמתקרב הקץ פ.פ.או הייתה כבר מוכנה לעבור ליער. רק אז עזבו את הקונספציה של לחימה בגטו והסכימו לעבור ליער ולהצטרף ללחימה של פרטיזנים. אנחנו היינו קבוצה של אנשים שבאו מהעיר שוונציאן שפנו לאבא קובנר עם הצעה להוציא ליער אנשי מחתרת. ויטנברג ואבא קובנר התנגדו לזה, כך שלא היה מנוס אלא להתארגן באופן פרטי, בלי הפ.פ.או. אנחנו התארגנו ויצאנו ליער לפלוגת "נקמה" ואחרי כן חזרנו שוב.

כלומר, נכנסת לגטו וילנה ויצאת ממנו פעמיים?

בפעם הראשונה, כאשר משוונציאן לקחו את כל התושבים לגטו וילנה, אותנו גם כן, אותי ואת אשתי עם הוריה. בפעם השנייה יצאתי עם הקבוצה של השוונציאנים ליער ובהיותי ביער כבר ביקשתי לצאת, להגיע לוילנה ולהוציא לוחמים של המחתרת.

רחל אשתך יצאה אתך מהגטו?

לא בפעם הראשונה שיצאתי, אבל בפעם השנייה אשתי הייתה איתי, כן.

היא הייתה בגטו, אני יצאתי עם הקבוצה בלי אשתי. כמובן שהפרידה היא מאוד קשה, היא אחת הטרגדיות הקשות ביותר: אבא שנאלץ להיפרד מילדיו, בעל שהשאיר את אשתו, זו אחת הטרגדיות הגדולות ובגלל זה לא כולם החליטו לצאת. המצפון לא אפשר להם לעזוב את בני משפחתם.

רחל הצטרפה אלי מאוחר יותר, כשאני באתי אחרי כן להוציא את הנוער, לקחתי גם אותה, לקחתי גם את אימהּ. היו מחנות של יהודים מבוגרים אז היא הייתה באחד מהמחנות האלה, ביער. אנחנו מדי פעם היינו מצטרפים, מגישים להם אוכל, היינו נכנסים לכפרים, היינו לוקחים כל מה שצריך על מנת להתקיים. לקחנו לפעמים פרות, לפעמים בגדים, זה היה היסוד של הקיום שלנו.

כפרטיזן זכית להשתייך לפלוגה יהודית.

בקשר לפלוגה היהודית בשם "נקמה" הייתי אחד ממפקדי הפלוגה. היינו יחידה בפני עצמה והרגשנו חופשיים, דיברו בשפות שונות, ביידיש גם כן, היינו נפגשים אחרי פעולות והיינו שרים ביידיש. זמן לא רב אחרי כן הגיעה פקודה הישר מסטאלין שאין להקים פלוגות מזויינות יהודיות בלחימה נגד הגרמנים,

אלא שהם צריכים להשתייך לאותם גדודים של רפובליקות שהם היו תושבים בהן. למעשה, סטאלין היה אנטישמי וגם הקו שלו לא להרשות לארגן קבוצות יהודיות מזויינות הייתה הסיבה בגללה "נקמה" חוסלה. אני אז מוניתי כמפקד פלוגה לפעולות מיוחדות בעיקר של מודיעין: בעיקר לחדור לריכוזים בהם נמצאים הגרמנים ולהעביר מידע. זה לא מנע מאתנו לקיים פעולות כמו פיצוץ רכבות, מסילות ברזל, קווי טלפון וכל דבר כדי לשבש את חיי הגרמנים מאחורי קו החזית.

והמשכת לצייר גם ביער?

כל הזמן, בתנאים לא תנאים, היו לי עפרון ונייר ואני ציירתי. כשהיינו חוזרים נניח מפעולה, יושבים ליד המדורה, שותים וודקה ומספרים כל אחד על אודות מה שקרה. אני ישבתי ורשמתי את הטיפוסים, את החוויות שלהם, את הלבוש שלהם. כל הזמן היו איתי הרבה רישומים בתיק.

הציורים הללו עדיין קיימים?

כשנודע לנו שהגרמנים מתקרבים על מנת לקיים מצור על כל היער אז הם לקחו עשר דיביזיות מהחזית והלכו עם כלבים ועם ארטילריה והלכו ככה שורות שורות לנקות את היער. הפרטיזנים נחלקו לקבוצות קטנות והצליחו איך שהוא להתמודד, הרבה פרטיזנים גם נפלו. לפני כן, כשנודע לי שהגרמנים מתכוונים לעצור פרטיזנים, לקחתי קופסת פח ושמתי שם את כל הציורים שלי מתחת לעץ אורן ועשיתי סימן שכשהגרמנים יצאו אני אחזור ואקח את זה. כמובן שלא מצאתי את העץ. 

ברגע שהגרמנים עזבו את היער הפרטיזנים התארגנו מחדש וחזרו למקום המקורי שלהם, למחפורות. אז אני חשבתי שאני אגיע לאותו העץ שעשיתי בו סימן . הגעתי ליער ולא מצאתי לא סימן ולא עץ ולא שום דבר. 

כל הדברים האלה אני ציירתי על פתקאות כאלה ואחרי שהשתחררתי עשיתי את זה בליטוגרפיה. הגדלתי הרבה דברים, מפרי עטי ומתוך החוויות שלי. אז, ביער זה היה בתיק. יש הרבה דברים שהם אותנטיים, של הנעשה ביער.

איך הפרטיזנים האחרים התייחסו לזה שאתה פתאום מוציא נייר ומצייר?

בכבוד רב, כי כל אחד מהפרטיזנים הרוסיים רצו שאעשה פורטרט שלהם. הם היו מוכנים לשלם על כך בחפצים יקרים. ברוסיה יש כבוד גדול לאמנות. בתקופת סטאלין האמנות הייתה מאוד חשובה כי הוא היה מפאר גם את המשטר. יש ציורים ורישומים של סטאלין. אני בעצמי עשיתי "סטאלינים". אני זוכר שביום מהפכת אוקטובר סטודנטים עשו באקדמיה הם ציירו "סטאלינים" גדולים עצומים ותלו את זה בכל רחובות העיר. אנחנו עשינו את זה בתור סטודנטים, רצינו להרוויח משהו.

הציורים שציירת בתקופה הזו שהייתם ביער, הרישומים של הפרטיזנים. אתה רואה בזה אמנות או תיעוד היסטורי?

אני לא רואה בזה אמנות לשם אמנות. זה לא היה כמו שאמן יושב בסטודיו שלו וחושב על קומפוזיציה וצבע ורעיון ואמירה. זו הייתה תגובה לעובדות שהיית עומד מולן, זו הייתה תגובה ספונטנית תת-הכרתית. לא הרגשתי, לא חישבתי את זה. זה פשוט מאוד תגובה. כל אדם מגיב מול הזוועות ומול מה שמתרחש, אחד בדמעות ושני ברובה ואני הגבתי בעיפרון מצד אחד ומצד שני גם כן ברובה.

אתה אומר שזה תת-הכרתי, איך אתה מסביר לעצמך את הצורך הזה? אתה אומר שזה תיעוד אבל קורא לזה תגובה.

זה היה לפי דעתי אחרי המלחמה. במשך המלחמה לא שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה, היה לי דחף פנימי. אחרי המלחמה חשבתי שהתגובה הזאת היא כמו שריון רוחני לעמוד מול הצרות מצד אחד, מצד שני חשבתי שאולי רציתי לחשוף ל"עולם המערבי" את הזוועות של הגרמנים ומצד שלישי גם חשבתי שזה משהו דומה לקיום ביולוגי. כל אדם דואג לצאצאיו אז אמנות היא חלק של להבטיח את קיומו, של הצאצאים שלו. כל זה חשבתי אחרי המלחמה כשעשיתי ניתוח פסיכולוגי נפשי כתשובה לזה "מה אתה עשית?". 

כמו שאבא קובנר אומר, מאחורי סיפור המעשה היה גם רישום אמנותי מצוין שעומד בפני עצמו.

אבל מה שגרם לי לצייר הייתה המציאות. מבחינתי לא הייתה חשיבה אמנותית אלא תגובה על המתרחש מולי. פתאום כשאתה רואה דבר זוועתי אתה מרגיש שמכאן, מהלב בא כמו איזה זרם חשמלי לראש ואתה עושה את הדבר הזה. אתה לא מתכנן את זה.

לא עלית לארץ מיד בסוף המלחמה, למה בסופו של דבר החלטת לעלות?

כשהייתי בפולין בלודז' וורשה היה לי טוב מאוד, הייתי אמן מוכר, היו לי הזמנות מהממשלה, היה לי סטודיו גדול ודירה יפה והייתי מובטח בכל המובנים. אבל במהלך שנות ה-50 של המאה הקודמת חזרו לפולין נחשול יהודים שברחו למרחבי אסיה. יהודים אלה שברחו על מנת לברוח מהמלחמה, חזרו עכשיו לפולין מתוך מטרה להגיע לארץ ישראל. הנחשול הזה של האנשים האלה היה כל כך משפיע שלא יכולתי לעמוד מול זה. שאלתי את עצמי מה אני אעשה כאן בג'ונגל הזה פה, בארץ. כשבאתי חשבתי מה אני אעשה כאן, שם המלאות של ירוק, שם התרבות. כאן בדרך בין תל אביב לירושלים ראיתי מקומות כאלה, שרופים. הכל פה שרוף, מה אני עושה פה? אני ציירתי רק אנשי מזרח. לאט לאט התקדמתי פה והייתי מאושר. היה לי בית גדול בצפת. קרבתי לעצמי את האדם, את המרחב, את הכינרת, את השוק. בצפת ראיתי את הנשים הערביות, ראיתי גם יהודים שם, ראיתי בפעם הראשונה יהודים מהמזרח הקרוב. כל כך התלהבתי מזה שהלכתי ורשמתי אותם. זה כל כך השפיע עלי לראות את הטיפוסים מהמזרח ממרוקו, מטוניס. היינו בשער עליה ביחד. אשתי שבאה מתנאים טובים, ישבה ובכתה ואני כמו שביער טיילתי, גם פה אני ציירתי את הטיפוסים האלה.

אני התאקלמתי פה, ציירתי פה, הייתי מאושר מהשמיים הכחולים של הארץ. רק במשפטו של אייכמן פתאום התגלתה הטראומה שהייתה חבויה אצלי מתקופה קודמת. ואז אני בתגובה התחלתי לצייר אקולוגיה, זה גם השמדה. אז תקופה מסוימת ציירתי על הגטו, על ההשמדה גם כן, השמדה של ימים של כתמים פטרוכימיים, דולרים מכסים את המים היפים עם החיים הדינמיים – זו השמדה אקולוגית. לאט לאט השתחררתי מזה וחזרתי לציור שהוא שלי, ישראלי. בתקופה האחרונה אני עוסק באמנות חופשית.

לסיכום, האם אתה יכול להתייחס לייצוג שלך את עצמך ב"דיוקן עצמי"?

דיוקן עצמי – אתם רואים פה את תווי הפנים? למעשה זה חצי של צלב הקרס. מאחורי זה יש כתם שחור שזה העבר וכאן הכרוניקה ויחד אני קורא לזה אוטופורטרט, מה שעבר עלי.

זה למעשה אדם שעבר את השואה. אני טיפוס לאלה שעברו את השואה. באופן סמלי אני קורה לזה אוטופורטרט משום שעברתי מה שאלפים עברו. הסגנונות משתנים עם המתרחש והחיים. כל זה תגובה. כשאתה נמצא עוסק באמנות עכשווית, כשאתה חי באופן עכשווי – אני הייתי ביער וזאת הייתה התגובה, אני חייתי את זה. האותנטיות זה המידה שמשקפת את האומן.

ברצוננו להודות לגב' יהודית עינבר, מנהלת אגף המוזיאונים, לגב' יהודית שנדר סגנית מנהלת אגף המוזיאונים, והאוצרת הבכירה לאמנות, למר ניב גולדברג, אחראי על ארכיון אמנות השואה ומסדי מידע, אוסף האמנות, על עזרתם, הקשב והרצון הטוב.