מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אסירות מחנה הנשים רוונסבריק

אלעד שלזינגר
  1.  קתה לייכטר, אסירת רוונסבריק, מתוך השיר An meine Bruder (לאחיי); המקור הגרמני מופיע אצל Christa Schultz (ed.), Der Wind weht weinend bei die Ebene: Ravensbrucker Gedichte, 1991, pp. 62-63 . התרגום לעברית אצל רושל ג' סיידל, הנשים היהודיות במחנה הריכוז רוונסבריק, (מתרגם: אברי פישר), עכו תשס"ח, עמ' 50.
  2. סיידל, הנשים היהודיות, עמ' 21-26.
  3. שם, עמ' 28; " Jehovah's Witnesses", United States Holocaust Memorial Museum (ללא ציון מספרי עמודים).
  4. סיידל , הנשים היהודיות, עמ' 30-32.
  5. יהודית בובר-אגסי, האסירות היהודיות של רוונסבריק: מי הן היו, ירושלים תשע"ב, עמ' 47-50.
  6. שם, עמ' 62.
  7. . ראה בהמשך בתיאור קורותיה של אולגה בנריו.
  8. בובר אגסי, האסירות, עמ' 206-208.
  9. שם, 208-210; הנ"ל, 'משפחות המחנה של האסירות היהודיות במחנה הריכוז רוונסבריק', אסתר הרצוג (עורכת), נשים ומשפחה בשואה, נתניה 2006, עמ' 95-112.
  10.  אגסי, הנשים,  עמ' 214-217.
  11.  עדותה של לידה ואגו (רוזנפלד), הובאה אצל בובר אגסי, עמ' 215.
  12. שם. אך השוו לדבריה של של רוזי מאוזקופף, שנותרה ברוונסבריק לבדה ללא משפחה או חברות: "שרר תוהו ובוהו בבלוק. הן רבו על פרוסת לחם, בגיהינום הזה הן לא יכלו להישאר אנושיות. לא חוויתי כל חברות או סולידריות" (דבריה הובאו שם).
  13.  שם, עמ' 2127.
  14.  סיידל, הנשים,, עמ' 45.
  15. שם, עמ' 46; אודות ספר הזכרונות של קווסטלר ראה בתערוכה המקוונת באתר יד ושם: https://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/albums/quastler.asp .
  16.  שם, עמ' 44-45. התיאור המצוטט מקורו במאמר "Rebecca's Legacy: A Ravensbruck Cookbook", Zachor: Newsletter of the Vancouver Holocaust Education Centre, 1, 4 (1988) .
  17. ראה בתערוכה המקוונת "כתמים של אור: להיות אישה בשואה": https://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/spots_of_light/yehudit_aufrichtig.asp .
  18. סיידל, הנשים,  עמ' 34-35.
  19.  בובר אגסי, הנשים,, עמ' 210.
  20.  Ruth Werner, Olga Benario: A Historia de uma Mulher Corojosa, Sao Paulo 1987, p. 261.
  21.  Fernanado Morias, Olga: Revolutionary and Martyr, New York 1990, pp. 241-242. הדברים מובאים כאמור אצל סיידל, הנשים, עמ' 36.
  22.  שם, עמ' 36-38.
  23.  שם, עמ' 39, 50; בובר אגסי, הנשים, עמ' 43.
  24.  סיידל, הנשים, שם.

הו, אחי, יבוא יום ולא מסדר נוכחות ינהל את חיינו!
השערים יפתחו לרווחה, ותבל ומלואה, בת חורין, תחבוק אותנו.
ואנו, אסירי מחנות הריכוז, נצעד ברחובות הרחבים,
ובני אדם אחרים יצפו לבואנו.
וכל המביט בנו יראה את הקמטים העמוקים שחרש סבלנו על פנינו,
ואת אותות ייסורנו בגוף ובנפש, שיוותרו עמנו לנצח.
וכל בנו יראה את הזעם המתפרץ באור זוהר מעינינו,
ואת שמחת החירות הנטועה בעומק לבנו.
ואז נצעד שורות שורות, בטור אחרון, אדיר, של בני אדם
והדרך תוביל אל האור, אל השמש.
הו אחי, אם גם אתה חולם על אותו יום, לבטח תאמין:
היום ההוא במהרה יבוא!
ואז נצעד, הרחק מרוונסבריק, מזקסהאוזן, מדכאו ומבוכנוולד.1

נשים יהודיות נשלחו אל שבעה מחנות ריכוז שונים ברחבי אירופה, אולם רק מחנה אחד, מחנה רוונסבריק שבגרמניה, התייחד בכך שהיה מחנה לנשים בלבד. לצד סקירה היסטורית קצרה של תולדות המחנה, נסקור כאן  גם כמה נקודות הקשורות לחייהן של הנשים היהודיות מקרב אוכלוסיית המחנה – נקודות הקשורות לטיב הקשרים החברתיים שיצרו לעצמן, או לפעילות תרבותית-רוחנית שניסו להעסיק עצמן בה.

 

רקע היסטורי על המחנה 

מחנה הריכוז רוונסבריק (Ravensbrück) הוקם בסמוך לכפר הנושא שם זהה, בצפון מזרח גרמניה, כ-90 ק"מ צפונית לברלין, על גדות נהר ההאוול (Havel) וקרוב מאוד לשפת אגם שוודט הציורי (Schwedtsee) . המחנה נפתח במאי 1939 ויועד לאסירות פוליטיות, נשים בלבד. ראשונות האסירות היו קבוצה של אסירות שהובאו ממחנה הריכוז ליכטנבורג יחד עם ס"ס האופטשטורמפירר מקס קגל, מפקד המחנה שהמשיך בתפקידו זה גם במחנה רוונסבריק עד 1942. לאחריו – ועד שחרור המחנה בסוף אפריל 1945 - שימש כמפקד המחנה ס"ס האופטשטורמפירר פריץ זורן.

בתחילה היה המחנה קטן יחסית: בסוף שנת 1939 היו בו כ-2,000 אסירות, ובסוף 1942 – קרוב ל-11,000. לקראת סיום המלחמה הפך המחנה לתחנת מעבר מרכזית לאסירות מקבוצות שונות. כך בשנת 1944 עברו בו למעלה מ-70,000 נשים, רובן נשארו בו פרק זמן מועט יחסית ונשלחו למחנות המשנה המרובים שהיו מסונפים לרוונסבריק (34 במספר), חלק מהם מרוחקים למדי. בשנת 1944 נספרו 26,700 אסירות ששהו ברוונסבריק עצמו באופן קבוע יחסית.

במחנה נערכו גם ניסויים רפואיים, רובם על אסירות פוליטיות פולניות או על צועניות. בסוף מרץ 1945 הוחל בפינוי המחנה, וכ-25,000 אסירות (ואסירים ממחנות סמוכים) יצאו לכיוון מקלנבורג, בעוד כמה אלפי אסירות גרמניות שוחררו בו במקום. כאשר הצבא האדום הגיע למחנה, בין 29 ל-30 באפריל – רק כשבוע ימים לפני כניעת גרמניה - הוא מצא בו כ-3,500 אסירות חולות שנותרו במקום.

  • 1. קתה לייכטר, אסירת רוונסבריק, מתוך השיר An meine Bruder (לאחיי); המקור הגרמני מופיע אצל Christa Schultz (ed.), Der Wind weht weinend bei die Ebene: Ravensbrucker Gedichte, 1991, pp. 62-63 . התרגום לעברית אצל רושל ג' סיידל, הנשים היהודיות במחנה הריכוז רוונסבריק, (מתרגם: אברי פישר), עכו תשס"ח, עמ' 50.

קבוצות האסירות במחנה 

כאמור, מחנה רוונסבריק לא רק שלא יועד ליהודיות בלבד, אלא שהאסירות היהודיות היו תמיד מיעוט מתוך אוכלוסיית המחנה. עם השנים עברו בו נשים מארבעים ארצות שונות, שסווגו לקבוצות נבדלות בהתאם לעילת מאסרם, וסומנו באמצעות משולש בצבע תואם. הקבוצה הגדולה הייתה של אסירות פוליטיות, שענדו משולש אדום. אלו השתייכו למגוון לאומים, דתות וקבוצות חברתיות, ולכולן משותפת הייתה פעילות פוליטית בלתי חוקית כדוגמת חברות במפלגות קומוניסטית או מפלגות בלתי חוקיות אחרות, חשד בריגול וסיוע לאויבי המשטר, או פעילות של התנגדות אסורה אחרת. מבין האסירות הפוליטיות, הנוכחות הגבוהה ביותר הייתה של אסירות מגרמניה עצמה, מפולין, מצרפת ולבסוף גם מברית המועצות (למעשה מדובר היה בשבויות הצבא האדום שבשלב מסוים סווגו גם הן כאסירות פוליטיות ונשלחו לרוונסבריק).2

הקבוצה השנייה של האסירות במחנה היו אסירות  גרמניות על רקע דתי – בעיקר נשות "עדי יהוה" וכמה קבוצות נוצריות אחרות. אלו סירבו להזדהות ולשתף פעולה עם המשטר הנאצי בשל אמונתן (כך למשל סירבו להכריז "הייל היטלר"), ולמרות שבקלות יכלו להתכחש לאמונתן ולהשתחרר ממאסר ללא פגע, רובן הגדול סירב לעשות כך.3 אסירות אלו זוהו באמצעות משולש בצבע סגול.

הקבוצה השלישית, שחברותיה נאלצו לענוד משולש בצבע שחור, היו בעלות השקפת עולם "א-סוציאלית" כהגדרת המשטר הנאצי. גם קבוצה זו הייתה מגוונת – כך למשל נכללו בה נשים שהתנהגותן המינית לא עלתה בקנה אחד עם ערכי המשטר כגון יצאניות. בהקשר זה יש להזכיר את האסירות הלסביות, שנחשבו גם הן "א-סוציאליות" (בניגוד להומוסקסואלים ש"זכו" לסיווג בפני עצמו ובדרך כלל ענדו משולש ורוד במחנות הריכוז השונים). גם הצועניות, בשל התפיסה הרווחת בנוגע לחיי החברה והנוודות שלהם, השתייכו לקבוצה זו. לצד אלו יש להזכיר את קבוצת האסירות הפליליות – בעלות המשולש הירוק, וכמובן, את היהודיות, בעלות המשולש הצהוב.4

מחנה הריכוז ברוונסבריק שימש אפוא בעיקרו כמחנה ריכוז לאסירים פוליטיים ושאר "גורמים עוינים" למשטר הנאצי.  אם כן מדוע הובאו אליו נשים יהודיות? האם גם הן אכן היו אסירות פוליטיות? כאן יש להבדיל בין שתי תקופות שונות בהתנהלות המחנה. בתקופה הראשונה לקיומו של המחנה, גם ביחס לאסירות היהודיות שהובאו אליו צוינה – לפחות מבחינה פורמלית - מהי עילת המאסר: "אסירות על רקע פוליטי", "חרפת הגזע" (יחסים מיניים בין יהודי לארי), "א-סוציאליות", "מעצר מנהלי", "מעצר מוגבל בזמן", "מעבר גבול לא חוקי", "גירוש", "מהגרת", או אסירות לצרכי "הכשרה". אולם דומה שגם הגדרות אלו לא היו מדויקות ובמידת מה שרירותיות למדי – לרבות מהאסירות שנאסרו על רקע פוליטי קשה למצוא רקע של ממש בפעילות פוליטית אסורה, ונפוץ למדי היה שאסירה תסווג כפושעת ב"חרפת גזע" בלא כל תיעוד או הוכחה. לצד זה יש להוסיף כי עם כל זה, עילת המאסר של רבות מהאסירות היהודיות כלל לא צוינה.5

באוגוסט 1942 החלו הגרמנים בפינוי כל האסירות היהודיות מרוונסבריק, והפיכת המחנה ל-Judenrein; האסירות נשלחו לאושוויץ. גם בתקופה שלאחר מכן, עד פברואר 1943, בה הגיעו למחנה כחמש מאות אסירות יהודיות חדשות, הרוב המכריע מתוכן סווג – במקרה זה כאסירות פוליטיות - אך ספק גדול האם היה משהו מעבר לקביעה יבשה זו.6

כאמור, לאחר המשלוחים לאושוויץ בקיץ 1942, פחת בהרבה זרם האסירות היהודיות עד אוגוסט 1944. מתאריך זה והלאה – תקופה שהתאפיינה בצעדים הדרמטיים שנקט המשטר הנאצי לקראת סיום המלחמה וההפסד המתקרב, נשלחו למחנה קבוצות גדולות בהרבה של יהודיות – חלקן שורדות גטאות בפולין, חלקן ממחנות אושוויץ, חלקן ישירות מבודפשט בלא שעברו קודם במחנה אחר. כעת ברור שגם מבחינה פורמלית אלו נאסרו בשל יהדותן ולא בשל כל עילה אחרת, והן נשלחו למחנה לצרכי עבודה. במובן זה הן אינן שונות משאר היהודיות שהיו מצויות בשטחי הכיבוש הגרמני. מאוגוסט 1944 ועד לשחרור המחנה נשלחו לרוונסבריק למעלה מ-14,000 נשים יהודיות, זאת לעומת כ-2,000 שהגיעו אליו לפני מועד זה.

כך או כך, כבר מראשית פעילות המחנה מבחינת הס"ס היו האסירות היהודיות קבוצה נפרדת לעצמה, דבר שהתבטא כאמור גם בסימון הייחודי שלהן במשולש הצהוב (שבשילוב עם משולש נוסף – המשולש האדום למשל – יצר מגן דוד), וגם בעובדה שכמעט תמיד, כבר מן ההתחלה, הן התגוררו בנפרד משאר האסירות, עבדו בדרך כלל בנפרד מהן, ונאסר עליהן לקיים קשרים ממשיים עם אסירות לא יהודיות.

 

חיברות וסוציאליזציה: התארגנות חברתית 

מאפיין מעניין של הווי חיי האסירות ברוונסבריק נוגע למה שמכנה יהודית בובר-אגסי "משפחות מחנה" – קבוצות חברתיות קטנות של מספר אסירות שיצרו מעין "משפחה" מדומיינת.

במסגרת מחקרה אודות האסירות היהודיות של מחנה רוונסבריק, הקדישה בובר-אגסי פרק מרכזי לבירור דפוסי החיברות שבין האסירות – מה היה טיבם של הקשרים החברתיים השונים במחנה וכיצד קשרים אלו נוצרו? גם כאן יש להבחין בין מספר תקופות שונות בחיי המחנה, בהתאם לאופי האוכלוסייה היהודית בו ושיעורה ביחס ליתר האסירות. אך ככלל, למעט תקופה מסוימת בה כלל האסירות היהודיות – כ-600 במספר – שהו כולן באותו צריף, וקיימו רמה מסוימת של פעילות חינוכית-תרבותית משותפת,7 קשה למצוא עדויות של ממש להתארגנות חברתית מקיפה של כלל האסירות היהודיות, אלא רק למספר די גדול של קבוצות והתארגנויות חברתיות קטנות יותר. לתופעה זו סיבות רבות, אך באופן כללי - מובן שהתארגנות רחבת היקף שכזו הייתה כמעט מן-הנמנע במחנה הממושטר היטב. ובכל זאת, אולי למרבה ההפתעה, קבוצות אסירות אחרות הצליחו לייצר לעצמן התארגנויות חברתיות יעילות ומקיפות למדי. כך למשל עשו האסירות הקומוניסטיות הגרמניות, האסירות הפוליטיות הפולניות (שיצרו מנגנון חברתי יעיל ומרשים) או חברות תנועת ההתנגדות הקתולית. ובכל זאת, תופעה שכזו לא הייתה מצויה בהקשר של האסירות היהודיות.8

ייתכן כי במובנים רבים, דווקא לאסירות היהודיות שברוונסבריק – ובכך אין הן נבדלות מאסירים יהודיים במחנות רבים אחרים – היה מכנה משותף קטן יחסית זו עם זו: ללא מולדת אחת משותפת, ללא שפה משותפת, ובעיקר: ללא אידיאולוגיה איתנה המגבשת אותן לכדי חבורה מלוכדת: בניגוד לאסירות הקומוניסטיות הגרמניות, למשל, האסירות היהודיות לא הגיעו למחנה בשל אידיאולוגיה ברורה. כפי שראינו, גם אם בתחילת פעילות המחנה רבות מהאסירות סווגו באופן פורמלי בהתאם לעילת המעצר, על פי רוב הסיבה הייתה פשוטה בהרבה – משום שהיו יהודיות. מכיוון אחר, רבות מהאסירות הגיעו ממשפחות דתיות או לכל הפחות ממשפחות בהן לדת היה מקום ממשי, אך לא היה בכך כדי לחבר בין כלל האסירות שגם בהקשר זה הגיעו מרקעים שונים למדי.9

  • 2. סיידל (תשס"ח), עמ' 21-26.
  • 3. שם, עמ' 28; " Jehovah's Witnesses", United States Holocaust Memorial Museum (ללא ציון מספרי עמודים).
  • 4. סיידל (תשס"ח), עמ' 30-32.
  • 5. יהודית בובר-אגסי, האסירות היהודיות של רוונסבריק: מי הן היו, ירושלים תשע"ב, עמ' 47-50.
  • 6. שם, עמ' 62.
  • 7. ראה בהמשך בתיאור קורותיה של אולגה בנריו.
  • 8. שם, עמ' 206-208.
  • 9. שם, 208-210; הנ"ל, 'משפחות המחנה של האסירות היהודיות במחנה הריכוז רוונסבריק', אסתר הרצוג (עורכת), נשים ומשפחה בשואה, נתניה 2006, עמ' 95-112.

בניגוד לכך, מסתבר כי מעמד ראשון במעלה היה למעגלי השתייכות מצומצמים בהרבה, של מספר אסירות בודדות, שהרגישו עצמן כמעין משפחה. לעיתים קרובות היו אלו אכן קרובות משפחה – אחיות או בנות דודות, אך לעיתים מדובר היה במעין "משפחה חליפית", כדוגמת חבורות שיצרו מספר אסירות שהגיעו מאותה עיר או גטו, או כמה – בדרך כלל שתיים - חברות טובות. תופעה מעניינת היא "אימוץ" של נערות בגיל העשרה שהופרדו ממשפחתן או שאמותיהן נרצחו, על ידי נשים מבוגרות יותר. כך למשל אימה של אריקה קוניו אמריליו, שמוצאה מסלוניקי ושהגיעה לרוונסבריק בצעדת מוות יחד עם ביתה אריקה, אימצה בנוסף עוד שלוש נערות יווניות. חמש נשים אלו יצרו מעין "משפחת מחנה", שהחזיקה מעמד לאורך כל צעדת המוות לרוונסבריק, במשך שהותן ברוונסבריק ואחר כך במחנה המשנה במלשו, ובצעידה ממלשו הלאה ועד לשחרור.10

הנשים הבודדות היו נדירות במחנה, בגלל שמשמעות הבדידות הייתה כמעט מוות ודאי. כל אלו שלא הייתה להן בת משפחה קרובה, או חברה טובה, חייבות היו להיות בעלת Lagerschwester (אחות מחנה), או שהנערות הצעירות שאימותיהן הומתו בגז אומצו על ידי נשים בוגרות".11

מעדותה של סרן טובל ברנשטיין ניתן לשמוע עד כמה חשוב היה לשמור על אותו מעגל השתייכות קטן: 

זעקה גדולה נישאה. אנחה שהגיחה ממעמקי הייאוש. כל זוג יופרד לשניים, כך שכל אישה תישאר פחות בהרבה ממחצית ממה שהייתה כבת זו. נוכחות של אחות, בת-דודה או חברה במחנה הייתה לפעמים הדבר היחיד שנתן כוח להמשיך; כל אחת חיה אך ורק למען השנייה.12

לדבריה של בובר-אגסי, מטיבם שך "משפחות מחנה" אלו היה שבכל חבורה בלטה אחת שהייתה מעין מנהיגה, בעלת סמכות – שלצידה אחריות. כך מתארת זאת ברנשטיין:

חשתי אחראית לחלוטין על שלוש נערות צעירות אלו. עבורי כולן היו אחיות. היה עלי לעשות כל שביכולתי כדי לאפשר לנו להישאר בחיים. הישרדות הפכה לעניין של קביעת כללים והיצמדות אליהם באדיקות. הייתי המבוגרת ביותר; אני קבעתי את הכללים.13

 

פעילויות תרבות ורוח -

התנגדות ומרי של ממש לא היו באפשר במחנה רוונסבריק, לפחות לא בקרב הנשים היהודיות. אך על אף התנאים הכמעט בלתי-אפשריים, ניסו האסירות ולו במעט לשמור על נורמליות של חיים בעלי תוכן מסוים. אחת התופעות המעניינות הייתה של נשים ששחזרו לעצמן ולחברותיהן מתכונים, שוחחו אודותיהם ורשמו אותם – כמובן שמבלי כל יכולת ממשית לבשל. בכך הן יצרו מעין מרחב מדומיין בו נזכרו בביתן ובעולמן הקודם, מרחב מוגן אליו לא יכלו לפלוש הגרמנים. לפחות חמישה ספרי מתכונים שכאלו חוברו בידי אסירות רוונסבריק היהודיות.14

כך רשמה לעצמה פרנצ'סקה קווסטלר – לימים נורית שטרן – ילידת ברטיסלווה שבסלובקיה, שהגיעה לרוונסבריק בסוף 1944, בהיותה בת שלוש עשרה:

עוגיות אנגליות: ארבעה חלבוני ביצה עם 12 דגרם (עשרה גרם) סוכר, לערבב זמן רב, להוסיף 12 דקגרם שקדים לא קלופים ו-12 דקגרם קמח, לאפות בתבנית מוארכת. למחרת יש לפרוס פרוסות דקות.

הדברים נכתבו בספר הזכרונות שיצרה לעצמה במחנה, שאותו יצרה באמצעות מדפים שגנבה מהמפעל ושחיברה יחד עם חוטי ברזל. בספר ניתן למצוא הקדשות שאספה מחברותיה האסירות לצד מתכונים ששחזרה לעצמה; כך, לדבריה, היא בישלה באמצעות הדמיון.15

  • 10. בובר אגסי (תשס"ח), עמ' 214-217.
  • 11. עדותה של לידה ואגו (רוזנפלד), הובאה אצל בובר אגסי, עמ' 215.
  • 12. שם. אך השוו לדבריה של של רוזי מאוזקופף, שנותרה ברוונסבריק לבדה ללא משפחה או חברות: "שרר תוהו ובוהו בבלוק. הן רבו על פרוסת לחם, בגיהינום הזה הן לא יכלו להישאר אנושיות. לא חוויתי כל חברות או סולידריות" (דבריה הובאו שם).
  • 13. שם, עמ' 2127.
  • 14. סיידל (תשס"ח), עמ' 45.
  • 15. שם, עמ' 46; אודות ספר הזכרונות של קווסטלר ראה בתערוכה המקוונת באתר יד ושם: https://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/albums/quastler.asp .

ספר מתכונים נוסף נכתב בידי רבקה (בקי) טייטלבאום ששהתה ברוונסבריק מנובמבר 1943 ועד שחרור המחנה. גרינברג, תושבת בריסל, נשלחה בהתחלה לעבוד במחראות, אך לאחר זמן הועברה לעבודה במפעלי סימנס, שם הצליחה מפעם לפעם להבריח מעט נייר, ממנו יצרה את ספרון המתכונים שלה:

תשושות, רועדות מקור, הן היו משוחחות עד איסוף על המאכלים שהתגעגעו אליהם, על הארוחות המשפחתיות ועל המתכונים שתכננו לעתיד, אם ישרדו... זו אחר זו סיפרו הנשים על המתכונים, תוך מאמץ פרדוכסאלי להרחיק מעליהן את רעבונן. נראה כאילו מתכונים אלו, שתוארו שוב ושוב, והסיפורים אודות הארוחות בחיק המשפחה, שימשו כעין קמע ששימר את צלם האנוש שלהן ועורר תקוות בזמנים של תקווה מעטה. רבקה הסתירה, באומץ לב בלתי רגיל, פיסות קטנות של נייר ועיפרון... היא מילאה 110 עמודים בכתב יד ברור, מדוד ואחיד.

את העמודים האלה חיברה בקפידה בחוט ומחט ועשתה מהם ספרון שגודלו אינו עולה על גודל כף היד... המתכונים עצמם יוצאי דופן ומפורטים... לאחר השלמת הספר היו הנשים קוראות מתוכו בתור, זו אחר זו: מוס שוקולד, ז'לטין דמדמניות, עוגת קצפת, גולש הונגרי, ביצים בנוסח הולנדייז, רוטב איטלקי, קונפיטורת סופלה.16

מקרה מפורסם אחר הוא של יהודית אופריכטיג, ילידת 1914 מהונגריה, שהיגרה לאמסטרדם ב-1938 ועם הכיבוש הגרמני החלה להשתתף בפעילות מחתרתית ובחלוקת מזון למשפחות יהודיות שהסתתרו באזורי הכפר. לאחר שנתפסה ב-1944 נשלחה גם היא לרוונסבריק. גם היא וחברותיה מצאו שעשוע ונחמה זמניים בכתיבת "מתכוני פנטזיה". כך כתבו לה חברותיה ביום בו חלתה ולא הגיעה לחלוקת מנת המזון היומית:

כדי שתוכלי ליהנות אחרי זה לפחות מהתפריט שלנו במחשבה, אני מפרטת לך אותו.
בוקר: ארוחת בוקר בסגנון קרלסבד – ביצה, חמאה, גבינה, ריבה.
לפני הצהרים: בשעה 10 אכלנו יוגורט, לאנגוש, צנונית.
צהרים: מרק תפוחי אדמה עם שמנת ועלי דפנה, אספרגוס בשמנת ופירורי לחם. ביצת עין ושור ברוטב עגבניות ומקרוני. תפוח עץ מטוגן ברוטב וניל.
אחר הצהרים: שוקו עם קצפת וחלה עם שקדים ו-"קן הדבור".
ערב: מח עצם, תפוחי אדמה מטוגנים עם בצל, סלט עם בצל ירוק, עוגיות קטנות וקפה שחור, פירות.
שבענו מאוד עם קלרי, אכלנו הכל, ולך השארנו רק פרוסת לחם קטנה.17

פרק מרתק נוסף בתולדות האסירות היהודיות של רוונסבריק הוא סיפורן של שתי פעילות סוציאליסטיות ידועות יחסית ששהו ברוונסבריק, ושתרמו תרומה ממשית להווי החברתי של האסירות היהודיות במקום בתקופה הראשונה לפעילות המחנה. שתיים אלו הן אולגה בנריו פרסטס וקתה פיק לייכטר.

סיפורו של אולגה בנריו יוצא דופן. היא נולדה בשנת 1908 במינכן למשפחה מן המעמד הבינוני-גבוה, ובנערותה נעשתה לפעילה קומוניסטית נלהבת. כבר בגיל 18 היא נאסרה לתקופה קצרה, ולאחר מכן נמלטה למוסקבה ונבחרה לוועד המרכזי של אינטרנציונל הנוער הקומוניסטי, ולאחר מכן לחברת נשיאות האינטרנציונל. בשנת 1934 התלוותה ללואיס קרלוס פרסטס, המנהיג הקומוניסטי הברזילאי, ממוסקבה לברזיל, ובתקופה זו נקשרו ביניהם קשרים רומנטיים. פרסטס ניסה לתפוס את השלטון בברזיל בכוח, וכפעולת תגמול המשטר הברזילאי תפס בכוח והסגיר את אולגה – שהייתה באותה עת בהריון - לגרמניה הנאצית. מאז הייתה נתונה אולגה בבתי סוהר ובמחנות ריכוז שונים, שכללו לעיתים גם חקירות ועינויים קשים, כולל הסתרת מידע על גורלה של ביתה, אניטה, שנולדה לה בשנת בשנת 1937 (למעשה בני משפחתה של אניטה הצליחו להבריחה חזרה לאביה בברזיל). אולגה הייתה בקבוצה הראשונה שהגיעה לרוונסבריק מליכטנבורג מיד עם פתיחתו, ומונתה ל-Blockalteste (זקנת הבלוק, מפקחת הצריף).18 לצד המשולש האדום, המיועד לאסירות הפוליטיות (ולדברי עדים מסוימים – אולגה "זכתה" במשולש השחור של האסירות ה"א-סוציאליות"), זוהתה אולגה כמובן גם כיהודיה, ובמשך תקופה לא קצרה – בין 1940 ל-1941 – רוב ככל 600 האסירות היהודיות חיו בבלוק אחד, שעליו הייתה אחראית אולגה.19

אולגה בנריו העבירה בכל בוקר שיעורי התעמלות, בהן השתתפו כלל האסירות, ובמקביל ארגנה בחשאי שיעורים ללימוד רוסית וצרפתית וערבי ספרות. כך למשל אחת האסירות העידה לאחר שאסירה אחרת מצאה באשפה עותק מעופש של אחד הכרכים של "מלחמה ושלום" לטולסטוי, ומאז אולגה הייתה נוהגת לקרוא ממנו יחד עם קבוצה קטנה של אסירות.20 אחת מפעולותיה המרשימות של אולגה הייתה יצירתו של אטלס מפורט ומדוקדק כדי שלשאר האסירות יתאפשר להעשיר את ידיעותיהן בגיאוגרפיה ובהבנת זירות המלחמה; האטלס מצוי כיום בארכיון המחנה.

רושל סיידל, שאספה את סיפוריהן של רבות מאסירות רוונסבריק, הביאה בספרה את מכתבה האחרון של אולגה לבתה, שלא זכתה לשוב ולראות:

אינני מסוגלת לתאר, בתי היקרה, כי לעולם לא אראה אותך, לעולם לא אוכל לאמצך בין זרועותיי העורגות. אני כה משתוקקת לסרק את שערך, לקלוע את צמותייך... ומעל הכל אני מבקשת שתהיי חזקה... עכשיו, כשאני נפרדת ממך, אני מבטיחה לך שעד הרגע האחרון לא אתן לך סיבה להתבייש בי.21

  • 16. שם, עמ' 44-45. התיאור המצוטט מקורו במאמר "Rebecca's Legacy: A Ravensbruck Cookbook", Zachor: Newsletter of the Vancouver Holocaust Education Centre, 1, 4 (1988) .
  • 17. ראה בתערוכה המקוונת "כתמים של אור: להיות אישה בשואה": https://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/spots_of_light/yehudit_aufrichtig.asp .
  • 18. סיידל (תשס"ח), עמ' 34-35.
  • 19. בובר אגסי (תשע"ב), עמ' 210.
  • 20. Ruth Werner, Olga Benario: A Historia de uma Mulher Corojosa, Sao Paulo 1987, p. 261.
  • 21. Fernanado Morias, Olga: Revolutionary and Martyr, New York 1990, pp. 241-242. הדברים מובאים כאמור אצל סיידל (תשס"ח), עמ' 36.

קתה לייכטר הייתה מבוגרת מאולגה בנריו. היא נולדה ב-1895 בווינה למשפחה פיק, משפחה יהודית אמידה וידועה, וגם היא מגיל צעיר נמשכה לפעילות סוציאליסטית. היא נעשתה לתלמידתו של הסוציולוג הדגול מקס ובר, סיימה בהצטיינות את לימודי הדוקטורט בתחום מדעי החברה באוניברסיטת היידלברג, ולאחר מכן מילאה שורת תפקידי מפתח בהנהגת התנועות הסוציאליסטית באוסטריה. מיד לאחר האנשלוס בעלה, אוטו לייכטר, שהיה גם הוא פעיל מרכזי, נמלט לצ'כוסלובקיה. קתה עצמה עשתה את כל ההכנות להצטרף אליו, אך ביום עזיבתה המתוכנן נעצרה. בשנת 1939 נשפטה בגין פעילות פוליטית בלתי חוקית ובשנת 1940 נשלחה לרוונסבריק.22

קתה הייתה כותבת פוריה, ושיתפה את חברותיה האסירות במחזות ובשירים פרי עטה. קבוצת אסירות אף הפיקה והעלתה מחזה שכתבה קטה, Schumm-Schumm. המחזה נשא מסר אנטי-נאצי מובהק: "היו בו שירים רבים ששמו ללעג את הס"ס והייתה בו ביקורת חברתית נוקבת", כעדותה של רוזה יוכמן. יוכמן סיפרה עוד כי את המחזה המקורי השמידה קטה, ובמקומה יצרה גרסה שונה, בו דווקא היהודים זוכים לבוז וחייל הס"ס לתהילה. זו הגירסה שמצאו חיילי הס"ס בין חפציה של קתה, ובשל כך לא הוענשו המשתתפים והצופים במוות מיידי אלא "רק" במספר שבועות בבלוק העונשין.23 עם זאת, כל המשתתפים במחזה נשלחו בטרנספורט הראשון לתאי הגזים. זה גם היה סופן הטראגי של אולגה וקתה – שתיהן נשלחו בשנת 1942 לתא הגזים שברנבורג, ששימש בעיקרו למבצע האותנסיה, יחד עם רובה הגדול של אוכלוסיית האסירות היהודיות ששהתה במחנה באותה עת.24

 

סיכום 

סקרנו כאן כמה פרקים מחייהן של האסירות היהודיות במחנה רוונסבריק. עד כמה המאפיינים והנקודות עליהם עמדנו ייחודיים לאוכלוסיה של אסירות, של נשים? האם נטייתן המובהקת של האסירות להתגבש בקבוצות חברתיות קטנות קשורה לאופיין המגדרי? האם ההימלטות אל הדמיון ומציאת מזור ומפלט רוחני בעיסוק במתכונים מבית אימא היא תופעה ייחודית, או שאינה שונה באופן עקרוני מחבורת אסירים גברים שתנסה להיזכר, בין מסדר למלאכה, בסיפורים מן העיירה או מן האוניברסיטה? כאן לא נציע תשובות חד משמעיות ומוחלטות לשאלות אלו ולשאלות הדומות להן. אלה תישארנה פתוחות בשלב זה, ונתונות בידי הקורא והמעיין.

  • 22. שם, עמ' 36-38.
  • 23. שם, עמ' 39, 50; בובר אגסי (תשע"ב), עמ' 43.
  • 24. סיידל (תשס"ח), שם.