הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
- שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, הוצאת עם עובד תשנ"ח, עמ' 18.
- ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, הוצאת עם עובד תש"ס, עמ' 79.
- י. ח. ירושלמי, זכור, הוצאת עם עובד תשמ"ח.
- חורחה סמפרון, הכתיבה או החיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ז, עמ' 263.
בספרו "גרמניה הנאצית והיהודים", כתב ההיסטוריון שאול פרידלנדר:
"משעה שנבלעו הנרדפים בתהליך המוליך אל 'הפתרון הסופי', החלו חייהם הקולקטיבים – אחרי תקופה קצרה של לכידות מוגברת – להתפורר. עד מהרה התמזגה ההיסטוריה הקולקטיבית הזאת בתולדות הצעדים המנהליים והרצחניים של השמדתם ובביטויה הסטטיסטי המופשט. ההיסטוריה המוחשית היחידה שאפשר לדלות היא זו הנישאת בסיפורים אישיים. משלב ההתפוררות הקולקטיבית ועד שלב הגירוש והמוות, היסטוריה זו, אם תוכל להיכתב כל עיקר, צריכה להיות מוצגת כסיפור המשולב של גורלות יחידים."1
מהי עדות? מיהם העדים? לשאלות אלה מגוון תשובות. היסטוריונים, אנשי ספרות, אנשי חינוך, פסיכולוגים ואחרים יתנו תשובות מכיוונים שונים. יש שידברו על חשיבות ההנצחה ושימור הזיכרון; יש שידגישו את חשיבותה של העדות כז'אנר יצירתי מסוים ויש שידברו על העדים עצמם ועל החשיבות החינוכית שבעדות. בכתבה זו ברצוני לכתוב על נושא אחרון זה.
"עדות", על-פי הגדרתה המילונית, היא: "מסירת תיאור של מאורע או נושא מסוים, על ידי מי שחווה אותם בצורה קרובה/ישירה". מהי השואה, אם לא העדות? הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין כתב: "המוות אינו אחד ממאורעות החיים. את המוות אין חווים." השואה הורכבה בעיקרה ממוות, משתיקתם של המתים. פרקים ארוכים ומהותיים שהתרחשו בשואה מעולם לא יגיעו עדינו, מפני שאת המוות אין חווים, מפני שהוא החוויה האנושית האחרונה שלא נותר מי שיספר עליה בגוף ראשון. אולם גם לגבי נושא זה, היוותה השואה חריג. רבים מניצוליה חזרו וספרו, חזרו והעידו, שחלק מזוועות השואה התבטאו בכך שקרבנותיה, בין אם ניצלו ובין אם לאו, חוו את מותם, או כפי שכתב חורחה סמפרון, חצו את מותם, עברו דרכו והמשיכו הלאה. הפילוסוף הוינאי, הסופר וניצול אושוויץ, ז'אן אמרי, כתב בספרו על העינויים בהם התנסה:
"העינויים, שבהם הופך אותנו האחר לגוף, מוחקים את הסתירה שבמוות ומניחים לנו לחוות את מותנו שלנו [...] הכאב היה מה שהיה. מעבר לכך אין מה לומר. איכויותיהן של תחושות אינן ניתנות להשוואה כשם שאינן ניתנות לתיאור. הן מסמנות את גבול היכולת לחלוק במשהו עם הזולת באמצעות שפה"2
ומהי, אם כן, השפה? האם העדים יכולים להעביר אלינו באמצעות השפה, השפה "הרגילה", הנורמטיבית השגורה בפינו, את התנסויותיהם? הרי את שפתנו אנו, אותה ניתן אולי לכנות, זו שלפני החרבן, זו שלפני הקריסה הרדיקלית של האמון באדם ובעולם, זו של לפני השואה. אם נבדוק את הגדרתה המילונית של השפה נמצא כמובן את הנורמטיביות שבתקשורת בין בני-אדם: "שפה היא אמצעי המשמש לארגון מידע כלשהו, ובדרך כלל גם כאמצעי תקשורת לצורך העברת המידע. השפה היא מערכת של מסרים ואותות שונים שיש להם משמעות ושעוברים בין המשתתפים בתהליך מחזורי; אחד מעביר את המסר, אחר קולט אותו, מגיב לו על ידי העברת מסר אחר משלו וחוזר חלילה". האם הגדרה זו נכונה גם לגבי מוסרי העדות? האם אנו יכולים להבין את משמעותם המלאה, הכואבת, הקיצונית עד אימה של מילים כגון: "אבדן", "כאב", "רעב", "קור", "פחד" ואחרות? האם כאשר ניצולי השואה מספרים על בדידותם הרדיקלית שלאחר השואה, אנו יכולים להבין, בנימי נפשנו וגופנו, את מהותה? האם בכל זאת, ואחרי הכל, צריך לאמץ את הגורסים שאחרי אושוויץ כל שנותר לנו הוא זעקה דוממת של שתיקה? של אלם?
התשובה, לדעתי, היא לא. עלינו להמשיך ולדבוק במוסרי העדות ובעדות עצמה. עלינו להמשיך ולהעביר לבנינו ולבני בנינו, את מצוות ה"זכור" היהודית. כך למשל כתב יוסף חיים ירושלמי, בספרו: "זכור":
"לתנ"ך אין כנראה היסוסים בבואו לצוות עלינו את הזיכרון. ציווייו לזכור הם מוחלטים; ואפילו כשאין מצווים עליה, הזכירה תמיד, דבר שבעיקר. הפועל "זכר", בבניין קל על נטיותיו, נזכר במקרא לא פחות ממאה שבעים ושתיים פעמים, והנושא שלו, בדרך-כלל, עם ישראל או אלוהיו, שכן חובת הזיכרון חלה גם על זה וגם על זה. השלמה לפועל מצויה בהיפוכו, השכחה. כשם שנצטווה ישראל לזכור, כך הוא נדרש שלא לשכוח. שני הצווים מוסיפים להדהד ורושמם ניכר אצל היהודים מאז ימי המקרא."3
מצוות ה"זכור" הינה מצווה, העוברת כחוט השני במסורת ובהיסטוריה היהודית. החל מ"זכור שהיית עבד במצריים" ומ"ספר לבניך ובני בניך", נמשך ביהדות חוט הזיכרון. המסורת היהודית הנה מסורת זוכרת, ומצוות הזכור הנה בעלת משנה תוקף מוסרי-חינוכי: "זכור שהיית עבד במצריים למען לא תשנא גר". הזכור היהודי אינו זכירה לשם זכירה, אלא אקט שיש בו מתווה דרך רב ועל-דורי, מצווה המורה על הנצחה וזיכרון לשם המשך הקיום. העובדה, כי מעשה הזכירה שואב ממקורות עתיקים ומושרשים כל-כך, מעידה גם על הצורך האנושי הבסיסי בהנחלת העבר לדורות הבאים, ובעיקר כאשר מדובר בעבר טראומטי. מעבר לסוג של קתרזיס אישי, מכיל מעשה הזכירה תקווה לעתיד אחר. כך, גם אם כותבי הזיכרונות לא יזכו לחיות בעתיד המיוחל, יש בזיכרונותיהם סוג של צוואה חיה, ומורה דרך לדורות הבאים. ולמרות זאת, אנו צריכים לנצור בתודעתנו את העובדה, שיש דברים, או שמא נדייק ונאמר, ישנן התנסויות, חוויות ומאורעות שהתנסו בהם ניצולי השואה אותם לעולם לא נוכל להבין.
מה מעבירים לנו ניצולי השואה, נושאי העדות? אם נקח לדוגמה מספר משמות סיפוריה של אידה פינק, הסופרת וניצולת השואה: "פיסת הזמן השנייה", "עקבות", בילדות לעת ערב", "תיאור של בוקר", "תחיית המתים החוזרת ונשנית של האופה", "אחר-הצהריים על הדשא", עדיין בלי לקראם, נוכל אולי להתחיל ולהבין את המסר ואת הידיעה שהם מנסים להעביר לנו. אידה פינק מעבירה אלינו, לא פעם, "נוף הנפשי". נוף נפשי שהוא גם נוף של תודעה ושל זיכרון, והוא נופם של ניצולי השואה, אנשי העדות, העדים שמגלמים בנפשם ובגופם את מהותה של השואה. אם נחזור לראשיתו של מאמר זה, ונחזור לשאלה "ממה מורכבת השואה", הרי שבאופן ראשוני, אך מהותי מאוד, מאחר שלעולם לא נדע את התשובה במלואה, היא מורכבת מאותם סיפורים, מאותם אנשים, היא מורכבת ממטווה של אריג נפשות וחיים של בני אדם. היא מורכבת מהילד שסיכן את חייו והבריח מזון לגטו ורשה לצורך החזקת משפחתו בחיים וכאשר חזר יום אחד לגטו מצא שכל משפחתו נלקחה בסלקציה לטרבלינקה. היא מורכבת מהאם שתינוקה נלקח ממנה בכח על הרציף בבירקנאו בעוד היא נותרה, מוכה וחסרת אונים לנסות ולהמשיך בחייה. היא מורכבת מהילדה שישבה במשך שנתיים במחבוא שכל כולו היה מחפורת באדמה של מטר וחצי על מטר וחצי וטוותה לה שם עולמות דמיוניים שונים. היא מורכבת מהפרטיזן שעזב את אמו בגטו ויצא להלחם. היא מורכבת מהנער שראה את אמו בפעם האחרונה בשערי בירקנאו ומאז לא הפסיק להתגעגע, לחפש, לחשוב ולכתוב אליה. היא מורכבת מכל אלה שלאחר המלחמה, אם ניצלו, גייסו תעצומות נפש בלתי-נתפשות ולמרות שהם חצו את המוות, למרות שברוב המקרים רוב משפחתם נרצחה, בחרו, וזוהי אחת הבחירות האמיצות של המאה הקודמת ושל המאה שלנו, בחיים.
העדים ועדויותיהם הם השואה. הם המקום האנושי ממנו אנו יוצאים ואליו אנו שבים בבקשנו לנסות, ולו במעט, להבין. לאחר שנים מיום שחרורו, עם שובו לבוכנוואלד בה היה אסיר במהלך השואה, כתב חורחה סמפרון, את המילים הבאות: "הנחתי יד על כתפו של תומא, כאילו העברתי אליו את חובת העדות. יום יבוא, והוא קרוב למדי, שבו לא יוותר על פני האדמה אף שריד מבוכנוואלד. איש לא יישא עוד זיכרון בלתי-אמצעי מבוכנוואלד: איש לא יוכל לומר על סמך מה שחווה מבשרו – ואינו פרי שחזור תיאורטי – מה דמות היתה לרעב, לשינה, למצוקה, לנוכחותו המסמאת של הרע המוחלט – במידה המדויקת שבה הוא מקנן באיש-איש מאתנו, כמין חירות אפשרית. שוב לא יישא איש בנפשו ובמוחו את ריחו, הבלתי-נמחה, של הבשר הנשרף בכבשני המשרפה."4 ואנחנו ממשיכים ואומרים, גם בעידן הבא עלינו בו לא יהיו יותר אנשים שנושאים בצלקות נפשם וגופם את ריח הכבשנים ואת הרוע והבדידות הרדיקליים: "ספר לבניך ובני בניך".