אחד הטקסטים היפים והמרגשים שנכתבו בנושא התפילה בתקופת השואה הוא "יוסל רקובר מדבר אל א-לוהים". הפילוסוף והוגה הדעות, עמנואל לוינס, הגדיר את הסיפור בשנת 1963, כ"טקסט יפה וגם אמיתי, אמיתי כמו שרק סיפור יכול להיות"
זהו סיפור על צוואה שנמצאה באחת החורבות בגטו וורשה, מוסתרת ותחובה בתוך בקבוק קטן. את הצוואה כתב, בשעות האחרונות של הגטו, יהודי בשם יוסל רקובר.
יוסל, שאיבד את אשתו וששת ילדיו, מתאר בצוואתו את מצב הגטו בשעותיו האחרונות וחושף את תחושותיו לגבי המוות הקרב. הצוואה נכתבה לבני אדם אך יש בה גם פניה כואבת לא-לוהים – פניה מתריסה ואוהבת כאחד.
התגלגלות הסיפור
את הסיפור כתב צבי קוליץ בחדר בית מלון בארגנטינה, לשם נשלח על ידי התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. לאחר אחת ההרצאות שהעביר במסגרת שליחותו, פנה אליו מנהל היומון המקומי "די אידישע צייטונג" וביקש ממנו לכתוב לגיליון יום הכיפורים.
הסיפור הופיע ב- 25 בספטמבר 1946 כשמתחת לכותרת כתוב היה: "נכתב במיוחד לאידישע צייטונג בידי צבי קוליץ". כעבור שנה, הופיע הסיפור שוב בניו יורק, בתרגום אנגלי.
מכאן ואילך, הסיפור קיבל "חיים משל עצמו".
ב- 1953, שלח אלמוני מבואנוס איירס לכתב העת היידי היוקרתי "די גאלדענע קייט", בתל אביב, "צוואה שנכתבה בגטו וארשה". הטקסט לא הכיל את תת הכותרת "סיפור", לא את שם המחבר, לא את שורות המבוא ולא את מראה המקום של העיתון הארגנטיני שבו התפרסם לראשונה.
עורך העיתון, אברהם סוצקובר, ערַכו ופרסמו בשנת 1954. הסיפור פורסם כמסמך אותנטי שנמצא בבקבוק בין חורבות גטו ורשה. הסיפור עורר הדים עצומים והתרגשות גדולה, תורגם לגרמנית, לצרפתית ולאנגלית ועורר תגובות של אנשי רוח כגון, תומס מאן ועמנואל לוינס.
חלק מן התגובות נשלחו על ידי צבי קוליץ עצמו, שטען כי הוא היה זה שחיבר את הסיפור וכי זה איננו מסמך מקורי. הוא נתקל בתגובות שונות, ביניהן כאלה שהאשימו אותו בזיוף וטענו כי הוא נוכל ומתחזה. למעשה, מדובר היה בטעות של המוציאים לאור של העיתון "די גאלדענע קייט" שהרי קוליץ עצמו לא ניסה מעולם להסתיר את שמו אלא להיפך.
לאחר תחקיר שערך פול באד, התגלה המסמך המקורי שפורסם בארגנטינה, והעובדה שצבי קוליץ הוא הכותב אומתה. באפריל 1993, פורסם במוסף העיתון פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג מאמר על צבי קוליץ ויוסל רקובר.
גם לאחר פרסום הכתבה המדגישה שזהו סיפור שנכתב על ידי קוליץ וכי זה איננו מסמך מקורי, ממשיכים רבים את המיתוס ומפרסמים את הצוואה כמקורית.
מכתבו של יוסל רקובר עוסק, על פי נורמן לם, ב"התבוננות מיוסרת של נפש עירומה ומעונה, המסרבת למסור בידי רודפיה את כבודה המוּלד; פנייה רוחנית אל הבורא, פנייה לופתת חדרי-בטן, של יהודי מאמין, המסרב, גם בסבלו שלא יתואר, לוותר על אמונתו או על הגיונו...".
הסתר פנים
אחד המוטיבים המרכזיים העולה בסיפור הוא הסתר פנים – הסתרת פניו של האל והיעדר השגחה א-לוהית על עם ישראל בשואה. האדם הנמצא במצוקה מבקש את א-לוהים אבל אינו יכול למצוא אותו.
מצב זה, בו האל מסתיר את פניו, מופיע לראשונה בספר דברים ל"א/י"ז-י"ח:
'הסתר פנים' מבטא היעדר נוכחות האל בעולם. יש הסוברים כי זהו המשכו של עיקרון השכר והעונש ויש המנתקים את המושג מהקשר זה.
בסיפור שלפנינו, יוסל רקובר מגדיר בעצמו את המצב כ'עידן של הסתר פנים':
"וחרה אפי ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לֶאֱכֹל ומצאֻהוּ רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל א-להים אחרים".
והוא פונה לא-להים:
"אולי תאמר שעכשיו אין זו שאלה של חטא ועונש, אלא שאנו מצויים עתה במצב כזה של הסתר פנים, שבו הפקרת את בני האדם ליצריהם. אבל אם כך, א-להים, רצוני לשאול אותך, והשאלה הזאת בוערת בעצמותי כאש אוכלה: מה עוד, אהה, מה עוד צריך לקרות, כדי שתשוב ותגלה את פניך \ לָעולם?"
נראה כי למרות הקושי שבדבר, רקובר לא משנה דבר מאמונתו. הוא אינו אדם מאמין פחות, הוא מנסה להבין את העולם מתוך מצבו והמקום האמוני שבו הוא עומד.
"כי גדולים וטובים ממני סמוכים ובטוחים ששוב אין זו שאלה של עונש על חטאים. משהו יחיד ומיוחד מתרחש עכשיו בעולם: אנחנו שרויים בעידן של הסתר פנים. אלוהים הסתיר את פניו מן העולם, ומסר כך את בני האדם קורבן ליצריהם הפראיים...".
במאמר שפרסם בשנת 1963 על סיפור זה, הסביר עמנואל לוינס את המצב של הסתר פנים כ"שעה שבה האיש הצדיק אינו מוצא שום סעד חיצוני, השעה שבה שום מוסד לא מגן עליו...". הוא מסביר כי התהליך שעובר יוסל רקובר נובע ממקום זה של בדידות. תחושת הבדידות גורמת לאדם להתנתק מהאמונה הילדותית שלו של "א-לוהות של גן ילדים, המחלקת פרסים, מטילה עונשים או סולחת על משגים, וברוב טוּבה, מתייחסת אל בני האדם כאל ילדים נצחיים". הוא מבקש לשאול את אותם מאמינים ב'אמונה הילדותית' - "באיזה מין דֵמון צר-אופקים, באיזה מין קוסם מוזר איכלסתם את השמיים שלכם, אתם, המכריזים היום שהשמים האלה בעצם – ריקים? ומדוע אתם ממשיכים לחפש, תחת השמים הריקים האלה, עולם שהוא הגיוני וטוב?".
מצב זה גורם לאדם להגיע להכרה אמונית גבוהה ושלמה יותר. הוא גורם לאדם לחוות את קיום האל בעוצמה חדשה:
"אם יוסל קיים, בבדידות כזאת, הרי זה כדי שיוכל להרגיש את כל האחריות של א-לוהים מוטלת על כתפיו. בדרך המובילה אל האל האחד יש תחנת-ביניים שאין בה א-לוהים. המונותיאיזם האמיתי חייב לעצמו את התשובה לדרישות הלגיטימיות של האתיאיזם. א-לוהים של אדם בוגר מתגלה בדיוק בָּרִיק של השמיים הילדותיים".
בשעה בה אין נחמה בתוך הרגש הילדותי, האדם יכול לנצח רק בתודעתו שלו, רק דרך הסבל. במצב של סבל בו העולם שרוי בכאוס ואין הטוב מסוגל לנצח בו, מתוך הסבל ונתיב הייסורים האינסופי, מתוך סבל של חפים מפשע, מצב בו יוסל רקובר גם לא מצפה לנס ואינו מבקש מה' שיחוס עליו. דווקא אז, מופיעה האמונה בעוצמתה. מתוקף ההשתייכות לעם היהודי הסובל, נוצרת הקירבה עם האל, נוצרת הבשלות של האדם הנושא באחריות וזועק על חוסר הצדק, כפי שזועק יוסל ו"עורך חשבון" עם א-לוהים.
קשר זה הוא קשר רוחני שנוצר בתיווך התורה, הוא קשר שונה:
"האנושיות האמיתית של האדם והרוך רב העוצמה שלו באים לעולם יחד עם מלותיו המחמירות של א-לוהים תובעני... א-לוהים הוא מוחשי לא מכוח ההתגלמות אלא מכוח החוק השמיימי... א-לוהים מסתיר את פניו כדי לדרוש מן האדם הכול, וזאת דרישה על-אנושית בעליל. א-לוהים ברא אדם המסוגל לענות, מסוגל לגשת אל א-לוהיו כנושה ולא תמיד כחייב – כלום אין זו גדולה א-לוהית באמת?"
כתוצאה מכך, מסביר לוינס, האדם מסוגל לבנות את אמונתו הבוגרת. רק אדם שראה את פניו המוסתרים של האל, יוכל לתבוע את חשיפתם
"... האדם המסוגל לשים מבטחו בא-לוהים-נעדר הוא גם האיש הבוגר המודד את חולשתו שלו...הוא יאהב אותו למרות כל מה שא-לוהים ניסה לעשות כדי להניא אותו מאהבתו".
אמונה זו, איננה אמונה ילדותית של 'א-לוהות בגן ילדים' אלא אמונה רצינית ובוגרת, אמונה אחראית.
כדברי יוסל רקובר ברגעיו האחרונים:
"אני מת בשלום, אך לא בסיפוק, חבול אך לא משועבד, מריר אך לא מאוכזב, מאמין אך לא מתחנן, מאוהב בא-לוהים אך לא אומר-אמן עיוור שלו. דבקתי בו אפילו כשהרחיק אותי. שמרתי את מצוותיו אפילו כשייסר אותי על כך. אהבתי אותו, הייתי ונשארתי מאוהב בו, אפילו כשהשפיל אותי עד עפר, עינה אותי עד מוות, שם אותי ללעג וקלס...
ואלה גם מלותי האחרונות אליך, א-לוהַי הזועם: דבר מכל אלה לא יועיל לך במאום! עשית הכול כדי שאתאכזב ממך, כדי שלא אאמין בך. אבל אני מת בדיוק כפי שחייתי, מאמין בך באמונה שאין לערערה.
ישתבח שמך לעד א-לוהי המתים, א-לוהי הנקמות, א-לוהי האמת והדין, שבמהרה ישוב ויגלה את פניו לָעולם, וירעיד שוב את אושיותיו בקולו האדיר.
'שמע ישראל! ה' א-לוהינו ה' אחד. בידך ה' אפקיד רוחי'"
