תכנן את הביקור שלך ביד ושם

יד ושם פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום. כל הביקורים ביד ושם חייבים להיות משוריינים מראש

חדש ביד ושם:
חוויה אורקולית בבקעת הקהילות
תיאטרון "לגעת בזיכרון"

גזל הרכוש היהודי בשואה – היבטים היסטוריים ופדגוגיים

מיון חפצי הנרצחים באזור 'קנדה', אושוויץ-בירקנאו, מאי 1944

ארכיון יד ושם, 268_188

גרמנים אתניים בוזזים את רכוש היהודים אשר גורשו, שידלוביץ, פולין, 1942

ארכיון יד ושם, 76_98

גרמניות אתניות בוזזות רכוש של יהודים, שידלוביץ, פלין, 1942

ארכיון יד ושם, 76_102

תשמישי קדושה שנגזלו מבתי כנסת ובתים יהודיים על ידי הנאצים והתגלו לאחר המלחמה על ידי כוחות בעלות הברית.

ארכיון יד ושם, 99co6

קנקן מבוכנוואלד שנמצא על ידי חיילים אמריקאים ובתוכו שלל רב שנגזל מנרצחים. ארגוני ניצולים מכרו אותו כדי לגייס כספים למען העקורים

מיון חפצי הנרצחים באזור 'קנדה', אושוויץ-בירקנאו, מאי 1944

גרמנים אתניים בוזזים את רכוש היהודים אשר גורשו, שידלוביץ, פולין, 1942

גרמניות אתניות בוזזות רכוש של יהודים, שידלוביץ, פלין, 1942

תשמישי קדושה שנגזלו מבתי כנסת ובתים יהודיים על ידי הנאצים והתגלו לאחר המלחמה על ידי כוחות בעלות הברית.

פתיחה

נושא זה אינו כלול על פי רוב במסגרת הלימוד על השואה. אמנם היבטים אחדים הנלמדים במסגרת נושא השואה מתקשרים אליו, אך אין הוא נלמד בפני עצמו. למרות זאת, זהו נושא אקטואלי ביותר - כמעט מידי יום ניתן למצוא ידיעות בעיתונים וכתבות בטלוויזיה העוסקות בעניינים הנוגעים בו. משום כך חשוב להתייחס אליו ולבחון וללבן נקודות אחדות בעלות חשיבות גם לתלמידים. בשל ריבוי הכתבות בהחלט ייתכן שתלמידים ישאלו שאלות ויגלו עניין בפרטים שונים. בספרי הלימוד אין התייחסות לגזל הרכוש היהודי בשואה, וכך הדברים שיובאו להלן נועדו לסייע למורה המתעניין המוצא לנכון להביא בפני תלמידים היבטים אחדים לדיון ולהתייחסות.

מסגרת הדיון

בראשית הדברים ייאמר, שניתן להעלות את נושא גזל הרכוש והמשא ומתן להחזרתו גם שלא במסגרת שיעורי ההיסטוריה. בשל האקטואליות שלו אפשר לעסוק בנושא זה גם בשיעורי חינוך וחברה, ואף לקיים בימת דיון על ההיבטים השונים שלו. בימת דיון על נושא זה יכולה להיות דרך להצגה מעניינת של הנקודות המורכבות המצויות בסוגיה, שיש עליה לא מעט ויכוחים. כדי לערוך דיון משמעותי בסוגיית גזל הרכוש יהיה על המשתתפים ללמוד את ההיבטים השונים של הנושא. הצגתן של עמדות מנוגדות בדיון כזה, כמו למשל עמדותיהם של תומכים ומתנגדים להסכמים שנחתמו, או תומכים ומתנגדים במעורבות של ארגונים יהודיים במשא ומתן, ולא רק של יחידים שהדברים נוגעים להם באופן אישי, או תומכים ומתנגדים בעצם הרעיון של הסדרים כספיים הנוגעים בדרך זו או אחרת לתקופת השואה, תגביר את העניין של תלמידים בסוגיה הנדונה ובהיבטים המורכבים יותר שלה.

נציג נקודות אחדות לעניין הוויכוח:

האם יש הצדקה לתבוע בשם הקורבנות המתים רכוש וכספים?

חשוב לזכור שבמרבית המקרים התובעים הם לא הקורבנות עצמם אלא צאצאיהם, בני הדור השני ולעתים אף השלישי, שלא נפגעו בעצמם. על טענה זו ניתן להשיב באמצעות טיעונים חוקיים פשוטים וגם באמצעות הטיעון המוכר "הרצחת וגם ירשת".

האם אין בתביעה כזו ביטוי לחמדנות, ובדרך עקיפה גם מתן צידוק לכל הטוענים שיהודים מתעניינים רק בכסף?

בנקודה זו אנו נוגעים בטיעון שבסיסו אנטישמי. מכחישי שואה משתמשים בטיעון זה לעתים קרובות: הם טוענים שהשואה לא התרחשה כלל והכול המצאה יהודית כדי לסחוט כספים מהעולם המערבי. את הביקורת על ה"סחטנות" יכול גם מישהו מתלמידינו להשמיע; עצם הידיעה שטיעון כזה יכול להופיע מסייעת למורה להיות מוכן ולא מופתע ולתת עליו מענה משמעותי. בהמשך הדברים נציג היבטים אחדים שיכולים לסייע למורים בעניין זה.

האם הסכמים כספיים כאלה אינם בעצם ביטוי של נקמה?

טיעון זה אף הוא עולה לעתים, והמשמיעים אותו מבקשים להראות שכשדורשים כסף עבור רכוש או פיקדונות בנקים שנשדדו לאחר זמן כה רב, או כשמגישים תביעות לפיצויים מהחברות הגרמניות שהעבידו בפרך יהודים בתקופת המלחמה, עושים זאת כדי לנקום. ניתן להתמודד עם טיעון כזה באמצעות הצגת מקרים פרטיים, שבאמצעותם נוצרת הזדהות, במקום הכללה, וגם באמצעות טיעון נגדי שלפיו נדרש מן הקורבנות להיות גם צדיקים וגם על-אנושיים.

האם ניתן להוכיח בעלות על רכוש שנגזל או הוחרם ולתבוע אותו לאחר שנים כה רבות?

בעניין זה יובא בהמשך, בפירוט מסוים, סיפור אישי אחד מיני רבים, סיפור שדרכו ניתן לעסוק בפרשה כולה. מאמרו של אבי בקר מרחיב את היריעה בעניין תפקידם של הבנקים השוויצריים, ומאמריו של איתמר לוין עוסקים במשא ומתן להשבת הרכוש היהודי באוסטריה ובבריטניה. רבות דובר על תפקידה הבעייתי של שוויץ הנייטרלית בעניין הרכוש היהודי הגזול, פחות דובר על גורמים בריטיים בהקשר זה, וראוי לשים לכך לב. מורה המבקש למצוא חומר נוסף יכול לפנות גם לעיתונות היומית, לטלוויזיה, לאינטרנט ואף לסניף הקונגרס היהודי העולמי בישראל.

אם בכל זאת יבקש המורה להתייחס לנושא כחלק מהפרק ההיסטורי על השואה, ניתן לקשור אותו לסוגיית הניצול הכלכלי העצום, שהנאצים הפעילו כלפי היהודים. לעניין זה יש מקום בלימוד נושא השואה, ובמסגרתו ניתן להתייחס גם לסוגיית גזל הרכוש. כפי שנזכר לעיל, חלק מן הדיונים המתנהלים היום הוא על תשלום פיצויים לעובדי הכפייה במפעלי התעשייה הגרמניים הגדולים, דוגמת "פולקסווגן" ו"סימנס", ששירתו את תעשיית המלחמה. חלקם, כידוע, פעל בתוך המחנות, ובראשם במחנה אושוויץ. ואולם אם יבחר המורה להתייחס לעניין גזל הרכוש בהקשר זה, מן הראוי להדגיש גם את ההבדלים בין שתי הסוגיות:

גזל הרכוש אינו חלק ממערכת ה"השמדה באמצעות עבודה" והניצול של כוח האדם (של יהודים ושאינם יהודים) לעבודת עבדים. גזל הרכוש מתקיים בכל המדינות הכבושות ומסתייע רבות גם במדינות נייטרליות. לעתים קרובות מדובר בהחרמה או בהפקעה של חפצי אמנות, פיקדונות בנקים ופוליסות ביטוח, שהוסתרו או הופקדו בתום לב על ידי בעליהם. הגזל מתבטא פעמים רבות באי החזרה של רכוש גם למי שלא נספו, וגם ליורשי הנספים בתום המלחמה.
הממדים של גזל הרכוש הם עצומים, וספק אם אי פעם ייוודע ההיקף כולו. נושא עבודת הכפייה גלוי הרבה יותר, ושמות החברות (לדוגמא אי.גה.פארבן) שהעבידו אסירים בפרך ידועים היטב.

נראה שהדרך הטובה ביותר להבין את הפרשה ואת ההתעוררות המאוחרת של הדרישות להסדרים כספיים הנוגעים לפיקדונות בנקים ולהחזרה של רכוש שנגזל דוגמת חפצי אמנות יקרי ערך, היא להעביר את הדיון מן הפסים הכלליים של הפרשה כולה, עם כל חשיבותם, לדוגמאות ולסיפורים של יחידים. כמו במקרים רבים אחרים, ההתמקדות ביחידים מרחיקה את האפשרות להכללות לא מבוססות, לשיפוטיות ולקביעות גורפות. היא מאפשרת לבחון את הנושא בדרך שמקרבת אותו גם למי שמתייחס אליו בציניות מסוימת (או מי שמשמיע את הטענה שיש פה ביטוי לרדיפת הבצע היהודית "המוכרת"…) או למי שמגלה אדישות גמורה ביחס אליו.

"ידיעה מעיתון "הארץ":

בנובמבר 1998 ציינו גם בגרמניה 60 שנה ל"ליל הבדולח". במוזיאון העירוני של דיסלדורף נפתחה באותו שבוע תערוכת מסמכים המדגימה את דרכי גזל הרכוש היהודי בגרמניה. לתערוכה שם מצמרר למדי: "הגרמנים מֵהוונים את שכניהם היהודים". בין מאות המסמכים המוצגים בתערוכה ישנם מסמכים של בנקים גרמניים גדולים ושל חברות ביטוח. אלה הודיעו למשרדי המס בצורה גלויה על זקיפת פיקדונות של לקוחות יהודים לזכותם. מסמכים אחרים מתעדים כיצד הגיעו יצירות אמנות, רהיטים ושטיחים יקרי ערך, רכוש יהודי מצרפת, בלגיה והולנד, לגרמניה. השלטונות בגרמניה לא התלהבו מהצגת המסמכים בתערוכה זאת, אך בשלב זה נראה כי החליטו להשלים עם המצב או להעלים עין. מן הסתם גם ידעו כי אם תיאסר הצגתה של תערוכת המסמכים בגרמניה יועברו אלה למדינה אחרת, ואז תיתוסף שערוריית האיסור לתוכנם הקשה של המסמכים."

ידיעה זו ואחרות מופיעות כמעט מידי יום בעיתונות בארץ והן יכולות לשמש כפתיח או כמוקד לדיון אקטואלי אם יבחר המורה לעסוק בנושא במסגרת שיעורי החברה והחינוך. גם כאן אין התייחסות לשאלה הכללית אלא התמקדות במקום אחד ובאירוע אחד שממנו ניתן אחר כך להרחיב ולפתח דיון רחב יותר בסוגיות הגלומות בפרשה הכללית. ראוי להזכיר גם את ניסיונות ההסתרה והטיוח שנעשו על ידי השלטונות ועל ידי מערכת הבנקאות בשוויץ. גם כאן ניתן להתמקד בסיפורו של יחיד: השומר בבנק בשוויץ שמצא רשימות של פיקדונות יהודיים שנועדו לגריסה ולהעלמה. הוא אסף את המסמכים והעבירם לארגונים יהודיים, והדבר עלה לו לא רק במשרתו אלא גם באיומים על חייו ועל חיי משפחתו, איומים שגרמו לו להגר בסוף משוויץ. הסיפור הקטן הזה, פרט בתוך המכלול, מדגיש את העובדה שנעשו מאמצים של טשטוש והעלמה, טיוח והכחשה של עצם קיומם של כספים יהודיים מתקופת השואה בבנקים בשוויץ. התייחסות לעניין זה יכולה לסייע למורה להתמודד עם הטענה בעניין רדיפת הבצע של היהודים אם אכן תועלה על ידי מי מן התלמידים.

דרך נוספת לבחינת הנושא כולו יכולה להיות מתוך התמקדות באוצרות אמנות שנגזלו. בכך אין הכוונה לקבוע שאין להתייחס לסוגיית חשבונות הבנקים של היהודים בשוויץ או לפוליסות ביטוח שהפרמיות עליהן שולמו אך דמי הביטוח נשמרו בידי חברות הביטוח ומעולם לא שולמו, או בתופעה של בנקים בארצות נייטרליות שמימנו את המלחמה של היטלר גם על ידי פיקדונות וכספים של יהודים שהיו קורבנותיה העיקריים של המלחמה. כל אלה חשובים וראוי להתייחס אליהם. עם זאת, ההתמקדות בגזל אוצרות האמנות מעבירה את הדגש לנכסי תרבות, לאוספים של תמונות וחפצי אמנות אחרים, לדברים מוחשיים שניתן לגלותם אולי ביתר קלות. מי שהיו לו תמונות בעלות ערך או חפצי אמנות אחרים שנגזלו ממנו לא ראה בהם בדרך כלל רק השקעה כספית.

עובדות כלליות בקשר לגזל יצירות האמנות:

חמישית מאוצרות האמנות באירופה כולה נגזלה על ידי הנאצים. זהו שוד האמנות הגדול ביותר בהיסטוריה. לגרינג היו כמה סוחרי אמנות שעבדו בשבילו כשחיפש יצירות ואוספים וכשרצה "לשכנע" את בעליהם להעביר את הבעלות על היצירות. חוקר אחד של גזל יצירות האמנות קרא לדרכי השכנוע הללו "כפיית מכירת היצירות". תמונות רבות ערך הועברו מהארצות הכבושות למרתפים בברלין, אך גם לבנקים בשוויץ. יצירות אמנות שנגזלו מיהודים הועברו גם למוזיאונים בארצות הכבושות ונשמרו בהם בפיקוח הנאצים. בסיפורים ובסרטים שונים ניתן למצוא תיאורים של קציני ס"ס וצבא גרמניים ש"זכו" בביקורים פרטיים במוזיאונים שבהם אוכסנו האוצרות השדודים הללו והיו כמובן סגורים לקהל הרחב בתקופת המלחמה. גרינג היה הסמכות העליונה בענייני אמנות. הוא זה שקבע אלו יצירות יועברו לברלין ואלו יועברו לשוויץ ויימכרו שם לכל המרבה במחיר. שוויץ הייתה לבירת הסחר באוצרות האמנות הנגזלים. תמורתן של מכירות אלה לא הועברה כמובן לבעלים החוקיים של יצירות האמנות. התמורה עבורן הופקדה אף היא בבנקים בשוויץ. הדגשת נקודה זו מאפשרת אולי בחינה פחות מסתייגת של כל נושא הבנקים השוויצריים ותפקידם בפרשה שאנו עוסקים בה.

בראשית דצמבר 1998 נערך בוושינגטון כנס שעניינו גורלם של נכסים יהודיים שדודים מתקופת השואה. בכנס זה עסק חלק ניכר מן הדיונים ביצירות האמנות שנגזלו, וכן בזהב, בפוליסות הביטוח ועוד. ההערכות שהושמעו בוועידה היו ששווי הרכוש לסוגיו ששדדו הנאצים היה 14-9 מיליארד דולר, ובערכים של היום מדובר על 140-90 מיליארד דולר. הכנס אורגן על ידי מוזיאון השואה בוושינגטון ומשרד החוץ האמריקאי, ומכאן ניתן ללמוד על החשיבות המיוחסת לדיונים בנושאים אלה. בדיונים מקדימים לקראת הכנס התברר, כי בתערוכות שהוצגו בבריטניה ובארה"ב נכללו - בדרך כלל בלי דעת ובתום לב מצד המארגנים - תמונות שהגיעו למוזיאונים מתוך מכלול היצירות שנגזלו מיהודים על ידי הנאצים. גילויין של יצירות אלה על ידי מי שחיפשו אחריהן, או על ידי קרוביהם, היו מקור של מבוכה קשה למארגני התערוכות ופתח לתביעות מצד הבעלים החוקיים שלהן או יורשיהם. כך קרה למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מחשובי המוזיאונים בעולם, בעת שהציג תערוכת רטרוספקטיבה של הצייר אגון שילה. התערוכה הושאלה מאוסף המוצג דרך קבע בווינה. כשהוצגו התמונות במוזיאון בניו יורק התברר ששתי תמונות המוצגות בתערוכה נגזלו מיהודים. הוגשה תביעה לבית המשפט, והתובע הכללי של ניו יורק קבע שתמונות אלה לא יוחזרו לווינה אלא יישארו בניו יורק לצורך בירור סוגיית הבעלות החוקית עליהן. העניין עדיין לא הסתיים, ומן הסתם תתפרסם ידיעה בעתונות כאשר תיפול ההכרעה המשפטית.

במוזיאון בבוסטון מוצגת תמונה ידועה של הצייר הצרפתי קלוד מונה, שלגביה אין ספק שנשדדה מאספן אמנות יהודי-צרפתי ב- 1941. לפי הידוע היה הציור חלק מן האוסף של שר החוץ של גרמניה הנאצית, פון ריבנטרופ. גם במקרה זה מנסים יורשי הבעלים החוקיים של התמונה להחזירה לבעלותם. מסמכים שנחשפו לאחרונה מעידים על כך שתמונתו של פיקאסו "ראש אשה", המוצגת במוזיאון פומפידו בפאריס, נבזזה על ידי הנאצים מסוכנו של פיקאסו. תמונה זו היא אחת מ- 2,058 יצירות אמנות המוצגות במוזיאונים צרפתיים שלא הוחזרו לבעליהן בתום המלחמה אף כי ידוע שנשדדו. מוזיאונים צרפתיים עדיין מונעים את הגישה לארכיונים שלהם שבהם שמורים מסמכי הבעלות על התמונות. דוגמאות מסוג זה קיימות גם לגבי תערוכות בבריטניה ובמקומות אחרים. בדרך כלל מתגלה הדבר במקרה ונפתחת תיבת פנדורה החושפת רבדים רבים והולכים של גזל יצירות האמנות.

הרחבה וניתוח של סיפור אחד: משפחת גוטמן מהולנד

חלק ראשון: בתקופת המלחמה

משפחת גוטמן הייתה משפחת בנקאים ילידי גרמניה. כבר במאה ה-19 המיר אבי המשפחה, שיסד את הבנק שבבעלותה, את דתו והיה לנוצרי. הסיפור מתמקד בבנו פריץ גוטמן, שניהל את עסקי המשפחה בהולנד. זוהי משפחת בנקאים אמידה ללא שום זיקה ליהדות, בעלת אוסף אמנות גדול וכן אוסף של כלי כסף מתקופת הרנסנס. כל אלה הם בעלי ערך עצום. לאחר פרוץ המלחמה, עוד לפני כיבוש הולנד וצרפת, העביר פריץ גוטמן אחדות מיצירות האמנות לצרפת, אך לאחר שזו נכבשה נגזלו היצירות מן המקום שבו נשמרו והועברו למשמרת לפי הוראות גרינג. אחר כך הועברו לשוויץ ולמעשה נעלמו. הנאצים ביקשו לשים ידם גם על אוסף כלי הכסף מתקופת הרנסנס, אך פריץ גוטמן סירב "למכור" אותם. בתחבולה כלשהי נלקחו בני הזוג מהולנד לברלין, ומשם לטרזינשטט. פריץ גוטמן הוכה למוות אחרי חקירות אחדות, שבהן סירב למסור היכן אוסף כלי הכסף שלו, ואשתו נשלחה לאושוויץ ונרצחה שם. נקודה שראוי להדגישה היא שהגרמנים התייחסו למשפחת גוטמן כאל יהודים, אף שהמירו את דתם. חשוב להתייחס לעניין זה, שהוא אופייני לחוקי הגזע הנאציים. עם זאת, יש סבירות גבוהה להשערה, שהעובדה שפריץ גוטמן היה בעליו של אוסף אמנותי חשוב בעיני גרינג ושליחיו הייתה משמעותית מאוד בהחלטה לנהוג בהם כיהודים. סרט על משפחת גוטמן הופק על ידי הטלוויזיה הבריטית והוקרן בערוץ הראשון של הטלוויזיה בארץ. שם הסרט: רצח שווה הון. ראוי גם לבחון את שמו האנגלי של הסרט, על המשמעות הכפולה שלו: Making a Killing. (הביטוי באנגלית אינו רומז רק לרצח, המופיע גם בשם העברי, אלא משמעו גם - להרוויח סכום כסף גדול מאוד בפעולה אחת, בדרך כלל לא חוקית: שוד או הימורים על סכומי עתק. מה שקרוי בסלנג "לעשות מכה").

חלק שני: החיפוש אחר אוצרות האמנות שנשדדו

עם תום המלחמה ניסו בנו ובתו של פריץ גוטמן למצוא מעט מן היצירות שהיו בבית המשפחה בהולנד. שניהם ניצלו כי חיו מחוץ לארצות הכיבוש הנאצי: הבן - באנגליה, והבת - באיטליה. הם משקיעים מאמצים רבים וגם כסף רב באיתור התמונות ובעיקר בחיפוש אחר כלי הכסף מתקופת הרנסנס. אומרת הבת לילי בסרט, בעת ביקור בבית שהיה בית הוריה בהולנד: "רצינו כל כך למצוא משהו שיזכיר לנו את החיים שהיו לנו בבית ההורים". למעשה הפכו שניהם לבלשים. הבן ברנרד גוטמן הפך את איתור אוסף האמנות וכלי הרנסנס למרכז חייו. לפרנסתו עבד כסוכן נסיעות, אך הקדיש זמן רב מאוד וכספים רבים לחיפוש. בשל עלותו הגבוהה של החיפוש נאלצו האח והאחות למכור מה שהצליחו למצוא מן האוסף ובתמורה שקיבלו להמשיך ולממן את החיפוש.

חלק שלישי: תמונת הנוף של דגה

תמונת נוף זו, שערכה גבוה מאוד, הייתה פריט באוסף של פריץ גוטמן, הועברה לפאריס ונגזלה על ידי הגרמנים. מאמצים אדירים הושקעו על ידי המשפחה כדי לאתר אותה. מאחר שגרינג ראה בציור האימפרסיוניסטי אמנות מנוונת, לא הועברו יצירות של אמנים כמו דגה ומונה למוזיאונים בברלין, אלא לשוויץ, וסוחרי אמנות שוויצריים מכרו אותם לאספנים. כולם הרוויחו: הגרמנים רכשו בכספים שהכניסו התמונות שנמכרו יצירות של אמנים שהעריכו: "25 אימפרסיוניסטים היו שווים רמברנדט אחד" אומר בסרט אחד החוקרים של הפרשה. סוחרי האמנות השוויצרים הרוויחו דמי תיווך. הבנקים השוויצרים זכו בחשבונות הגדולים של המסחר. אספני אמנות ומוזיאונים רכשו תמונות יקרות ערך. רק היהודים הפסידו הכול. נכדו של פריץ גוטמן המשיך בחיפוש לאחר מות אביו, ובמקרה גילה את התמונה בקטלוג כלשהו. בקטלוג היה רשום גם מיהו הבעלים של התמונה עתה: תעשיין עשיר, איל תרופות אמריקאי משיקגו. הוגשה תביעה משפטית שהתבררה במשך תקופה ארוכה, ובסיומה פסק בית המשפט בארה"ב שהתמונה תהיה בבעלות משותפת של צאצאי משפחת גוטמן ושל המיליונר שרכש אותה. היא תוצג במוזיאון בשיקגו, והמיליונר ישלם את מחצית הסכום ששילם עבור התמונה לצאצאיו של פריץ גוטמן.

חלק רביעי: מה ניתן ללמוד מן הסיפור?

בקשר לסיפור זה אפשר להציג שאלות מספר:

מה היה ראוי לבניהם של בני הזוג גוטמן לעשות בעניין רכוש הוריהם שנגזל?
האם נכון היה שיחפשו את היצירות ואת אוסף כלי הכסף שבשלו נרצח אביהם?
את מי עליהם לתבוע על אובדן הרכוש רב הערך?
מה יקרה אם יסתבר שיצירות האמנות שנגזלו והוסתרו נמכרו והפכו להיות רכושו של מישהו אחר?
האם ניתן להוכיח שהתמונה הייתה בבעלות הוריהם? (לכל יצירת אמנות יש מסמך המפרט את כל הבעלויות הקודמות שלה. במסמך התמונה של דגה לא נרשם שמו של פריץ גוטמן, אך נרשם שמו של סוחר האמנות הראשי של גרינג)
כיצד הגיע הציור לארה"ב? האם נבדקה בעלותו הקודמת? (סוחר אמנות מכר אותו למיליונר האמריקאי, הבעלות לא נבדקה)
האם החלטת בית המשפט בארה"ב עושה צדק? האם יש בידי בית המשפט כלים לפסוק בסוגיה זו או שזהו עניין שאינו בר הכרעה בבית משפט?
האם צריך מעתה לבדוק את "מגילת הבעלויות" של כל יצירת אמנות חשובה בעולם? עד מתי צריך להימשך תהליך כזה?
והשאלה המהותית ביותר: האם בחיפוש אחרי הציורים והכלים "מוסדר החשבון" בין בני משפחת גוטמן לבין מי שרצחו את הוריהם?

סיכום

כפי שנאמר, העמדת סיפור יחיד במוקד הדיון בפרשה זו הופך אותה מעניין כללי, שמתעסקים בו מנהיגים ונציגים במקום מרוחק וממילא אינו נוגע ישירות לתלמידים, לסיפור אישי שבו מגולמות גם הסוגיות והדילמות הרחבות יותר. גם אם יבחר מי מן המורים לקיים בימת דיון על הנושא בשל היותו אקטואלי, רצוי להביא במסגרתה סיפור אישי - זה או אחר - כדי להדגים באמצעותו הן את המשמעות האמיתית של גזל הרכוש והן את הבעייתיות של כל המשא ומתן המתנהל בעניין זה זמן ממושך על ידי ארגונים וגופים יהודיים.

לעתים קרובות מתקשים יחידים לתבוע בעצמם את החזרת הרכוש. לא תמיד ברור ממי צריך לתבוע; תביעות כאלה עולות כסף רב, ולכן ברור שניהול משא ומתן על ידי גופים ייצוגיים יש לו סיכוי טוב בהרבה להצליח. כשגופים ייצוגיים מנהלים את המגעים גם התקשורת נכנסת לתמונה, והכיסוי התקשורתי מסייע לקידומו של המשא ומתן. עם זאת יכול הפרסום להפוך גם למכשיר בידי אלה המבקשים להציג את היהודים כרודפי בצע וממון. נראה שגם העוסקים במשא ומתן מודעים לצד התדמיתי של העיסוק בפיקדונות ובפיצויים ולסכנה של התגברות האנטישמיות בעקבותיו. סקרים הראו שבשוויץ הייתה התפרצות של עמדות אנטישמיות בעקבות פרשת הפיקדונות בבנקים השוויצריים. ממשלת שוויץ גם הביעה תרעומת פומבית על הענקת אותות הערכה למנהלי המשא ומתן מטעם הארגונים היהודיים בהשתתפות ראש ממשלת ישראל.

חשוב גם להזכיר בקצרה את ההבדל העקרוני בין המשא ומתן להשבת הרכוש היהודי לבין הסכם השילומים והפיצויים שנחתם בשנת 1952 עם ממשלת גרמניה המערבית. הסכם השילומים היה, בהגדרה כללית, הסכם בין העם הגרמני לבין העם היהודי, וממשלת ישראל הייתה שותפה בו כנציגת העם היהודי. אפשר לומר שההסכם היה ביטוי להכרה באחריותם של העם הגרמני ושל ממשלתו לשואה. מן המפורסמות שההסכם עורר מחלוקת עמוקה בישראל, מחלוקת שבאה לידי ביטוי חריף גם בכנסת. המחלוקת ביטאה את הדילמה הכרוכה ברעיון שהפיצויים האישיים והשילומים שניתנו למדינת ישראל כנציגת העם היהודי עלולים להיתפס כסיומו של החשבון ההיסטורי של העם היהודי עם העם הגרמני ואולי אף כביטוי של כפרה. המשא ומתן הנוכחי אינו מתקיים דווקא עם גרמניה, הוא מתייחס לנכסים מסוגים שונים שנגזלו מבעליהם בארצות אירופה השונות בתקופת השלטון הנאצי, והעובדה שהוא מתקיים יותר מ-50 שנה אחרי המלחמה קשורה גם לעובדה שיש קושי אמיתי בהתייחסות לצד החומרי-כספי של השואה. הכלל המנחה משא ומתן זה הוא שמה שנשדד יש להחזירו לבעליו החוקיים, ליורשיו או לנציגיו.

מבחינה חינוכית וערכית הסוגיה שנדונה כאן אינה פשוטה. אין ספק שגזל הרכוש הוא אחד ההיבטים הפחות נלמדים של פרק המלחמה והשואה. עם זאת, כאמור, הדיונים על הפיצויים ועל סכומי הכסף הגדולים כל כך שיזכו בהם יחידים וארגונים יכולים לעורר את הטענה שהם מכפרים כאילו על האובדן והשוד והגזל. חשוב לא להימנע מן הדיון בסוגיות המורכבות, וההסתייעות בסיפור אישי היא דרך מקרבת המאפשרת ליצור עניין והזדהות עם הנושא כולו.

ונסיים בדבריה של לילי גוטמן, בתו של פריץ גוטמן, בת ה- 78, אחרי שנמצא הציור של דגה בבעלותו של המיליונר האמריקני, והוגשה תביעה משפטית שמחירה רב מאוד, ולפני שניתנה פסיקת בית המשפט: "אחרי כל השנים הללו אינני בטוחה שהיה כדאי. הכאב כה גדול ואינו מרפה. עייפתי מכל זה."

בלברג אפרת, בשביל הזיכרון, גיליון 31, ביה"ס המרכזי להוראת השואה, יד ושם, ירושלים 1999, עמ' 55 - 62.