מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

גיבורת השואה לנה קיכלר-זילברמן

ד"ר שרון גבע

כשאימא עוזבת את הבית, כל הבית מתערער. על זה נבנתה תכנית ריאליטי, שעקבה במקביל אחרי שתי משפחות שאמהותיהן הוחלפו זו בזו, ועמן חוקי הבית, כלליו, מנהגיו, הגבלותיו והיתריו. ההנחה היתה, שברגע שאימא מתחלפת כל הבית משתנה, ואם אבא יעזוב, מה זה כבר משנה. בתכנית הטלוויזיה, אחרי שבוע חזרו האימהות הביתה והתאחדו עם משפחותיהן הגרעיניות הביולוגיות, בדרך כלל בדמעות. הילדים והילדות שלהן למדו על בשרם איך יתנהל הבית אם תעמוד בראשו אישה אחרת, ואימא שלהם עברה סוג של שיעור בהורות. לנה קיכלר-זילברמן היתה אימא מחליפה לתמיד, ובעבור מאה הילדים והילדות שלה זה לא היה ריאליטי. זו היתה המציאות. 

לנה קיכלר-זילברמן היתה מורה, מחנכת, פסיכולוגית, ויותר מכול: אימא. היא נולדה בשנת 1910 וגדלה בוויאליצ'קה, פולין. אחרי סיום הלימודים בגימנסיה העברית בקרקוב למדה פילוסופיה, פסיכולוגיה ופדגוגיה. בימי השואה איבדה את בתה והצילה ילדים ממוות. אחרי שהיהודים בעיר גורשו לבלז'ץ הצליחה להגיע לוורשה, שם חיה בזהות שאולה, ופעלה להברחת ילדים מהגטו. סיפור ידוע הוא כיצד מצאה ביוני 1942 תינוק חי על גופת אמו והבריחה אותו מחוץ לגטו תחת המעיל, והצליחה למצוא לו מקום מקלט במנזר, על אף שבתחילה סירבו לקבל שם תינוק נימול.

 אחרי המלחמה הגיעה לבית הוועד היהודי בקרקוב, שם פגשה בילדים וילדות שנשארו לבדם, אותם אספה אל חיקה בבית שמצאה בעיירה זאקופנה. משם עשו דרכם לצ'כוסלובקיה ולצרפת, בדרכם לישראל, אליה הגיעו ב-1949. הילדים והילדות נקלטו בקבוצת שילר. היא גרה בתל אביב, לימדה פסיכולוגיה וחינוך, ושמרה על קשר עם הילדים והילדות שלה שבגרו. בשנת 1987 הלכה לעולמה.

במחקרים על נשים בשואה קוראות לבנות דמותה של לנה קיכלר-זילברמן "אם חלופית": אישה שתפסה את מקומה של האם הביולוגית הנעדרת ומילאה את התפקידים המסורתיים והבסיסיים של אימא, הזנה, טיפול, סיעוד ואחר כך גם חינוך, ומעל לכול, הענקת אהבת אם שאינה תלויה בדבר. לנה קיכלר לא היתה היחידה מקרב אימהות כאלה, אבל היתה הידועה מכולן. בין אלה היו מחנכות, רופאות ומדריכות. ביניהן פריצי צוקר שהקדישה חייה לבני נוער בטרזיינשטאדט, ד"ר טובה שמחוביץ, רופאה מוורשה שהקימה שם בית חולים לילדים ונשים במחנה דראנסי שבצרפת שטיפלו במסירות בילדים ובילדות עד שהובלו איתן למוות. לפעמים נדחקו בצילה של דמות מיתית: כזו היתה סטפה וילצ'נסקה, המחנכת בבית היתומים הידוע של יאנוש קורצ'אק, שגם היא לא עזבה את חניכיה וחניכותיה והלכה איתם אל מותם המשותף. כולן היו אימהות מחליפות: לשעות, לימים, לחודשים, אחרות אולי לרגע. רובן ככולן נשכחו.

לנה קיכלר-זילברמן חיברה את אחד הספרים המוקדמים על נשים ומשפחה בשואה. "מאה ילדים שלי" ראה אור בפעם הראשונה ב-1959 והיה רב-מכר. עד מהרה הופיעו מהדורות נוספות, ועם השנים השלימה את הטרילוגיה כשכתבה את הספרים "המאה לגבולם" ו"בית אמי". ספרה הפך קאנוני והיא לדמות מופת. כך כנראה גם בדורות הבאים: לפני כמה שנים סיפרה לי סטודנטית שקראה את "מאה ילדים שלי" בעודה תלמידה בכיתה ג'. הספר עדיין אקטואלי. לפני שנתיים השתלב במצעד הספרים על משרד החינוך וסיפור הילדים והילדות שחזרו אל עברם תועד בסרט.

הספר "מאה ילדים שלי" היה סיפור עם סוף ציוני טוב. אמנם הילדים והילדות איבדו את הוריהם הביולוגיים, אך מצאו אימא שגם הביאה אותם לישראל. אחרית הדבר לספר הזה יכולה לשמש תעודה נאמנה להצלחתו של פרויקט כור ההיתוך הישראלי, כשהפכה אותם מ"אבק אדם" לבני אדם, כאילו שכחו את הכול. הילדות היו לנשים שלמדו מקצוע נשי מסורתי, כמו אחיות וגננות. הילדים היו לגברים שאחזו בהגה או בנשק והיו ביניהם גם כאלה שנפלו על הגנת המדינה. עידוד ונחמה נוספו לסיפור האם וילדיה כשבגיל 47 ילדה לנה קיכלר-זילברמן בת. לעיתונאיות היא אמרה שזו היא ילדתה המאה ואחת. 

בשנת 1962 זכתה לנה קיכלר-זילברמן באות אשת הנשיא ובאות אם השנה מטעם ארגון נשים עבריות שהוענק לה בצריף של רחל ינאית ויצחק בן-צבי בירושלים. בין הנואמות בטקס היו המשוררת לאה גולדברג, רחל כצנלסון-שז"ר ו"אם הבנים" רבקה גובר, לנה קיכלר-זילברמן דיברה על המשמעות העמוקה של האימהוּת לאישה. ההוקרה חצתה מפלגות, אך לא גברה על זו שחשו כלפי האימהות הביולוגיות. בימים בהם היתה הפוליטיקה קשורה בטבורה למפלגה, לתנועה, לקבוצה, לאורח חיים ישיר וגלוי, ברצונו העלה על נס וברצונו הדיר, שבלהט המחלוקת, הוויכוח והפולמוס השתמש, כהיום כן אז, בשואה, לאימא מחליפה לא היה סיכוי.

יום הזכרון לשואה ולגבורה הוא הזדמנות לשוחח ולספר על גילויי גבורתן של נשים בתקופת השואה ועל מגוון דרכי ההתנגדות שלהן לדה-הומניזציה שכפה הכיבוש הגרמני באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אך סיפורים על נשים בשואה מתאימים לשיחה ולדיון גם בימות השנה האחרים. למשל, הסיפור על לנה קיכלר-זילברמן ומאה הילדים והילדות שלה מתאים לדיון חינוכי ביום המשפחה: זוהי הזדמנות לספר על משפחה אחרת, שונה מהמקובל. "כל אחד חייב לקרוא את הספר הזה, כמו יהודי אדוק הקורא בתפילה", אמרה רחל ינאית בן-צבי על הספר "מאה ילדים שלי". אמנם בארץ היה הספר לסיפור ציוני מובהק, אך אחרי הכול, סיפור גיבורה זו הוא בראש ובראשונה סיפור אנושי.

 

על לנה קיכלר-זילברמן והתקבלותה בארץ תוכלו לקרוא בהרחבה בספרה של ד"ר שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית (הוצאת הקיבוץ המאוחד) ובבלוג אל מדף ספרי ההיסטוריה. בימים אלה רואה אור קובץ מאמרים בעריכתה בנושא הוראת השואה, השואה: שעת החינוך (הוצאת מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד).