תכנן את הביקור שלך ביד ושם

יד ושם פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום. כל הביקורים ביד ושם חייבים להיות משוריינים מראש

חדש ביד ושם:
חוויה אורקולית בבקעת הקהילות
תיאטרון "לגעת בזיכרון"

היחסים בין יהודים לסביבתם בארצות שונות - היבטים היסטוריים ופדגוגיים

אפרת בלברג

חנות מכולת ברובע היהודי בפריס, לפני המלחמה

יד ושם, ארכיון התצלומים 4617/3

לרגל יום העצמאות של ליטא, התאספו יהודי Lazdijai בבית הכנסת לברך את המדינה ואת הנשיא

ארכיון יד ושם, 8758_1

תצלום של המועצה היהודית בעיר Ciechocinek שבפולין, 1930

ארכיון יד ושם, 9656_63

הצער והחמלה, בימאי: מרסל אופולס, 1971

סאנשיין, בימאי: אישטוואן סאבו, 2000

ויסלבה שימבורסקה

חנות מכולת ברובע היהודי בפריס, לפני המלחמה

לרגל יום העצמאות של ליטא, התאספו יהודי Lazdijai בבית הכנסת לברך את המדינה ואת הנשיא

תצלום של המועצה היהודית בעיר Ciechocinek שבפולין, 1930

הצער והחמלה, בימאי: מרסל אופולס, 1971

סאנשיין, בימאי: אישטוואן סאבו, 2000

ויסלבה שימבורסקה

שימבורסקה ויסלבה, שלהי המאה, סדרת קשב לשירה, 1998, עמ' 10

פתיחה

הסוגיה הנידונה ברשימה שלפנינו מתמקדת מטבע הדברים בתקופת השואה, אך אינה מוגבלת רק לתקופה זו. היא נידונה בכל התקופות, וניתן לבחון אותה לאורך ההיסטוריה במקומות רבים ושונים. היא ממשיכה להיות נושא לדיון גם בימינו אנו – אפילו בבחירתו של יהודי למועמד הדמוקרטי למשרת סגן נשיא ארצות הברית, ובתגובות עליה, ניתן למצוא ביטוי לסוגיה מורכבת זו. בתוך הרצף הזה מהווה תקופת השואה שיא ברור ומובהק של מכלול היחסים בין יהודים וקהילות יהודיות לבין סביבתם. ההתרחשויות בתקופת השואה במערכות אלה הן, בדרך כלל, אם כי לא תמיד, שיקוף וביטוי של מארג היחסים שהתקיים קודם לשנות המלחמה והשואה.

בחינה משווה של מכלול היחסים בין יהודים לסביבתם בארצות שונות היא כמובן חשובה ובעלת משמעות. מטרתה של רשימה זו היא ניסיון לבחינה חינוכית-דידקטית של שאלות היסוד העוברות כחוט השני בדיון במכלול היחסים שבין יהודים יחידים וקהילות יהודיות לבין יחידים, חברות ומדינות שבתוכם חיו. משום כך נרחיב את היריעה מעט ונביא התייחסויות גם לתקופות שקדמו לימי המלחמה והשואה ורמיזות לרלבנטיות ולאקטואליות של הדיון.

שאלות יסוד לבחינת מערך היחסים בין יהודים לסביבתם

מערכת יחסים בין היהודים לסביבתם מתקיימת בכל מקום שבו יהודים חיים כמיעוט בתוך חברת רוב לא-יהודית. סוגיה זו של יחסים בין קבוצת מיעוט לחברת הרוב חשובה ורלבנטית בלימודי ההיסטוריה בכלל, בתקופות שונות. בהקשר זה עולות כמה שאלות מפתח, שאינן מתייחסות כאמור לתקופת השואה בלבד:

כיצד יכולה קבוצת מיעוט לשמור על ייחודה בתוך חברת רוב שונה? מה הן ההשפעות של יחסי הגומלין בין קבוצת המיעוט לבין חברת הרוב על הזהות העצמית של השייכים לקבוצת המיעוט? האם זהותם נקבעת רק על ידי הגורם החיצוני, על ידיהאופן שבו הסביבה רואה אותם ומתייחסת אליהם, או על ידי מרכיבים פנימיים ייחודיים של קבוצת המיעוט היהודית? שאלה זו היא מטבעה רחבה מאוד, והיא כוללת מרכיבים מתחומי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה החברתית. היא מתקיימת במשך דורות ושנים ומשנה פניה עם שינוי מעמדם החוקי והחברתי של היהודים. במאמרו של ויגאנטאס וארייקיס העוסק ביחסי יהודים וליטאים, ניתן למצוא התייחסויות לעניינים אלה בתקופות שונות.

בתקופת המלחמה והשואה מקבלות השאלות הללו ממדים נוספים: מרבית העמים שבתוכם ישבו היהודים באירופה – ואף בצפון אפריקה, לצורך ענייננו כאן – היו עמים שנכבשו על ידי הגרמנים או שהיו בעלי בריתם. עמים כבושים נתונים במערכת יחסים מורכבת ומסובכת בינם לבין הכובש. מאמריהן של רנה פוזננסקי ושל ברברה אנגלקינג בוני מאירים עניין זה בהרחבה בהתייחסות לצרפת ולפולין הכבושות. בתוך המערך הזה מצבם של היהודים מסובך ופגיע עוד יותר: להם מייעדים הגרמנים הכובשים טיפול נפרד. השאלה העיקרית העולה בהקשר זה היא: האם בשל הגורל של עם כבוש, על כל מרכיביו, תיווצר כמעט מאליה אחדות גורל עם היהודים הנרדפים? שאלה נוספת שראוי להתייחס אליה היא שאלת הרצף בין מעמדם החברתי והחוקי של יהודים במדינה או בחברה מסוימת לפני המלחמה למה שקורה ליהודים באותו מקום במהלכה. האם העובדה שחברה או מדינה מסוימת מגלה פתיחות וסובלנות כלפי היהודים לפני המלחמה מבטיחה את היחס הזה גם במהלכה? שאלה זו אינה מבחינה בין חברות ועמים שנכבשו לבין עמים אחרים, ובראשם כמובן גרמניה. לגבי גרמניה חשוב להתייחס לתקופה שקדמה לעליית הנאצים לשלטון, היינו לימי רפובליקת ויימאר. כמעט מיותר להזכיר כאן, שבימי ויימאר נהנו היהודים ממעמד כלכלי ופוליטי איתן, והשתלבותם בחברה הייתה רחבה ועמוקה. דוגמה אחרת לעניין זה היא יוון, שניתן לומר שהייתה בה סובלנות כלפי היהודים. אחרי הכיבוש הגרמני השתנו הדברים. לעומתן בבולגריה נשמרה במידה רבה מערכת היחסים ההוגנת, שהתקיימה בין היהודים לבין סביבתם לפני המלחמה, גם במהלכה, ולדעת הקהל הבולגרית יוחד תפקיד מרכזי בהצלתה של יהדות בולגריה.

לסיכומו של פרק זה ראוי לחזור ולהזכיר, שהשאלות המועלות בו אינן ייחודיות לתקופת השואה, והן שרירות וקיימות באופן מובחן ומשמעותי גם במנותק ממנה. נקודת המבט המוקצנת, המוחרפת כל כך בשל אירועי המלחמה, הגזירות והרדיפות, מהווה בהקשר זה גם פריזמה של הסוגיה כולה: אלומת אור המאירה את הסוגיה הרחבה הזאת ומאפשרת דיון רחב בה.

קישורים לפרקים מתוך תכנית הלימודים בהיסטוריה

הסוגיה הכללית של יחסי היהודים עם סביבתם ניתנת לבחינה בתוך פרקי לימוד רבים בתוכנית הלימודים בהיסטוריה. כמעט מיותר להזכיר, שבניתוח יחסי היהודים עם החברה הנוצרית או המוסלמית בימי הביניים ניתן למצוא אותה באופן מובהק. כך גם במהלכים הקשורים בתהליכי הענקת האמנציפציה, כמו למשל בפרק הוויכוח על מעמד היהודים בצרפת בעקבות המהפכה. כך גם בהקשרים של תנועות סוציאליסטיות יהודיות, המציעות פתרון למצוקת היהודים באמצעות המהפכה המעמדית. רעיון האוטונומיה היהודית, שהוצע על ידי אנשים כמו ההיסטוריון שמעון דובנוב, שלפיו תתקיים הכרה של שלטונות המדינה בשונותם ובזכותם של היהודים לשמור על צביון חייהם ותרבותם הייחודיים, ובה בעת לא ייפגע מעמדם האזרחי בחברה היה גם הוא ניסיון מסוים להתמודד עם השינויים שחלו ביחסי היהודים עם סביבתם.

השאלות העקרוניות שהוצגו לעיל עוברות כחוט השני לאורך ההיסטוריה היהודית בחיבור שלה להיסטוריה הכללית. מכאן כמובן חשיבותה הרבה של הסוגיה כולה. בהקשר זה חשוב להתייחס לתגובה מוכרת למדי של תלמידים, שההיסטוריה היהודית אינה אלא רצף של רדיפות, פרעות ופוגרומים. יש כמובן לא מעט דרכים להתמודד עם העמדה המוכרת הזאת: העמדת שאלת המערך הכולל של יחסי רוב ומיעוט והסוגיות הנלוות אליו מאפשרת התייחסות מזווית אחרת, שיש בה מרכיב המנטרל במשהו את "עמדת האנטי" הנזכרת. כמו כן מאפשרת בחינה כזו חיבורים טבעיים בין שתי "ההיסטוריות", זו היהודית וזו הכללית, דבר שאנו נדרשים לו לפי תוכנית הלימודים. לדבר זה ערך מוסף שמעבר לדרישות התוכנית: הוא משקף את המציאות ההיסטורית באופן אמיתי הרבה יותר, שכן ההיסטוריה היהודית לא התרחשה במקום אחר מזו הכללית, וקשרי הגומלין בין יהודים לסביבתם הם לב לבה של ההיסטוריה היהודית. ולבסוף, דבריו של הרצל ב"מדינת היהודים", שהאנטישמיות רודפת את היהודים בכל מקום שאליו ילכו, והיא מהותית למערכת הגומלין שבין יהודים לסביבתם, מתקשרת אף היא לעניין זה. המסקנה שהרצל מסיק מן הניתוח שלו מובילה אותו לפתרון הציוני, לכינוס הקונגרס הציוני הראשון ולהקמת התנועה הציונית. אולם הציונות הייתה כידוע רק אחת מן התשובות למצוקה היהודית בתוך מערכת יחסי הגומלין בין יהודים לסביבתם. בכל הנוגע לאנטישמיות המודרנית, וכמובן לתקופת השלטון הנאצי, המלחמה והשואה, ברור ההקשר מאליו.

הצעות לחומרים שונים לשילוב ושימוש בהוראה

נביא כאן הצעות והדגמות לחומרים לא-היסטוריים שניתן לשלבם בדיון ההיסטורי, שכן הם מייצגים חלק מן הנושאים והשאלות שיידונו לעיל. חלק מן החומרים מתייחס לתקופת השואה עצמה; חומרים אחרים מאפשרים את הרחבת היריעה הלימודית- עיונית.

מן השירה הפולנית

תופעה מעניינת וראויה לתשומת לב היא ריבוי ההתייחסויות אצל משוררים פולנים, במיוחד אחרי 1945, לגורל היהודי בתקופת השואה, לצד התייחסויותיהם לגורל הפולני תחת הכיבוש הנאצי. המשוררת הבולטת בעניין זה היא ויסלבה שימבורסקה, ילידת 1923, כלת פרס נובל לספרות 1996. שירתה זכתה להלל ותשבחות במקומות רבים. רבים משיריה תורגמו לעברית על ידי רפי וייכרט. השיר עדיין שנכתב בשנות ה-50 מתייחס ישירות לגורל היהודי בשואה על אדמת פולין, והקורא כמעט נכנס לתוך המתואר בשיר. באמצעות השיר מציבה שימבורסקה את עצמה בעת ובעונה אחת גם בצד הפולני של הרכבת, כמתבוננת במתרחש, וגם בצד היהודי שלה, זאת אומרת בתוכה, ומצליחה ליצור הזדהות של הקורא עם המבט הכפול הזה.

עדיין/ ויסלבה שימבורסקה
מפולנית: רפי וייכרט1

בקרונות חתומים
בארץ שמות נוסעים
לאן זה כך ייסעו
האם אי פעם יצאו
אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.

השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון
השם יצחק מזמר בשגעון
השם שרה למים משווע
למען השם אהרן, שבצמא גווע.

אל תקפוץ בנסיעה, השם דוד,
אתה שם מובס שנדון להפסיד,
לא ניתן לאיש, קשה מנשוא,
שם בלי בית בארץ זו.

תנו שם סלבי לבנים,
כי כאן מונים על הראש שערות,
כי כאן בין טוב לרע מבחינים
לפי צורת עפעף ולפי שמות.

אל תקפוץ בנסיעה. הבן יקרא לֵך.
אל תקפוץ בנסיעה. עוד לא עת.
אל תקפוץ. הלילה משתרר כצחוק ומגחך
לקול שקשוק גלגלי הרכבת.
ענן מבני אדם מעל הארץ שט,
מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,
דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.
המלה ליער שחור מוליכה.

כך,כן כך, הגלגל משקשק. יער ללא קרחות.
כך, כן כך. ביער נוסע טרנספורט צרחות.
כך, כן כך. ערה בלילה אני שומעת
כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.

כדאי לשים לב לכך ששימבורסקה בוחרת לייצג את הזהות של הנוסעים ברכבת באמצעות שמותיהם – ששמו של אדם הוא אכן מרכיב בולט בזהותו (וראו למשל שירה הידוע של זלדה, לכל איש יש שם), ומאידך ניתן לשנותו בקלות יחסית. האם שינוי השם מאפשר בריחה מן הגורל בימי השואה? התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית, ושימבורסקה עצמה יודעת שהשם הפולני כל כך לֵך אינו מביא ישועה למי שהושם על הרכבת.

משורר פולני ידוע נוסף הוא צ'סלב מילוש, אף הוא חתן פרס נובל (1980), שכתב שירה העוסקת בגורל היהודי בפולין הכבושה כבר ב-1943. בעברית קיימים שלושה קובצי שירה משלו. שיריו הידועים ביותר העוסקים בשואה הם נוצרי מסכן מתבונן בגטו ו-קמפו די פיורי. קמפו די פיורי היא כיכר ידועה ברומא, שבה הועלה ג'ורדנו ברונו על המוקד בשנת 1600. הפירוש המילולי של השם הוא שדה אש, ומילוש הסוציאליסט, שהיה חבר המחתרת הפולנית בימי המלחמה, בוחר לערוך הנגדה בין מה שבפנים (בתוך הגטו) למה שבחוץ, כשהוא מתייחס לחיסולו של הגטו הגדול המצוי בלבה של ורשה ב-1943 גם באמצעות בחירת הדימוי הגלום בשם.

גם קובץ השירה אחרי מהפכות רבות, מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945, (הוצאת כרמל, ירושלים 2000) ראוי לאזכור בהקשר זה. התייחסות לגורל היהודים בשואה מצויה למשל בשיר צמה קטנה, מאת תדיאוש רוזביץ'. שיר זה (תורגם על ידי רפי וייכרט), נכתב ב-1948 במוזיאון אושוויץ. כבר מכותרתו ניתן להבין מה הוא הסמל שבוחר המשורר לתיאור לאחר ביקורו במוזיאון שם.

שירים אחרים בקובץ עוסקים בגורל העם הפולני תחת הכיבוש הנאצי. (כמו שיריה של אנה סבירשצינסקה). לא בהכרח מצויה בהם התייחסות גם למה שקרה ליהודים באותה עת עצמה. עם זאת רבים מן השירים הכלולים בו משקפים את תופעת חשבון הנפש וההתייחסות לשואה ולנוכחותה על אדמת פולין ברבדים שונים.

משהו מהסרטים

הצער והחמלה, בימאי: מרסל אופולס, 1971 - סרט זה, שנוצר על ידי בימאי צרפתי בתקציב לא גדול, היווה פריצת דרך בהתבוננות של הצרפתים על עברם בתקופת המלחמה. כשנסתיימה מלחמת העולם השנייה הובלטה מאוד המחתרת הצרפתית, ונוצר הרושם שצרפתים רבים מאוד היו חברים בה, ומכאן שההתנגדות לכיבוש הגרמני ולשלטון וישי משתף הפעולה הייתה תופעה נפוצה ביותר. אופולס קרע בסרטו את המסכה הזאת מעל פני הצרפתים. הוא בחר עיר קטנה אחת, קלרמאן-פראן, כמקרה המבחן שלו, ויצר סרט דוקומנטרי בן ארבע שעות וחצי. הניו יורק טיימס כתב על הסרט הזה ש"אלה ארבע וחצי השעות הקצרות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע".

הסרט מורכב משיחות, ריאיונות וזיכרונות של תושבי העיר שהיו מוכנים להשתתף בסרט, וגם שיחות עם אנשי ממשל צרפתים, גרמנים ובריטים, לצד סופרים, איכרים, אומנים, וגם גרמנים שלחמו בצרפת או שהו בה בזמן המלחמה. כך מביא הסרט פסיפס אנושי, מורכב מאנשים רגילים ומאנשי ממשל ומעצבי תרבות, המתאר הן את התנהגותם של צרפתים "רגילים" בימי הכיבוש הגרמני והן את האופן שבו הצדיקו ותרצו את התנהגותם לעצמם. בדרכו המיוחדת מביא אופולס את הצופה להעמיד את עצמו במקומם של האנשים שבסרט. מן הסרט עולה בבירור שרבים מאוד שיתפו פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאציים. כל התופעות שהתקיימו בצרפת בימי המלחמה, ודיון בהן מצוי במאמרה של רנה פוזננסקי, שלא כולן קשורות ליהודים אם כי ודאי מקרינות עליהן, באות לידי ביטוי בסרט זה, שזכה לשבחי המבקרים והיה גם מועמד לפרס האוסקר.

לא ניתן כמובן להראות סרט ארוך כל כך לתלמידים במסגרת שיעור רגיל. גם לא קל להשיגו, אם כי נעשו עותקים חדשים של הסרט באיכות טובה (הסרט צולם במקור בשחור-לבן). עם זאת כדאי להזכירו ולספר על קיומו לתלמידים ובעיקר להתייחס לתגובות שעורר בצרפת לאחר שהוקרן, בקולנוע קטן מאוד בפריס, בראשונה. יש הרואים בסרט זה את קו פרשת המים שפתח את הדיון הציבורי במה שקרה באמת בצרפת בתקופת הכיבוש, את התחלת החשיפה של האנטישמיות הצרפתית שנשכחה או הושכחה עם תום המלחמה, כשהאשמה לכל מה שהתרחש בצרפת תחת הכיבוש הוטלה על הגרמנים. נקודת המבט שסרט זה מציג בסוגיית יחסי יהודים וסביבתם היא בעיקר זו של הסביבה הצרפתית. ללא ספק ראוי להמליץ על הסרט לחובבי הקולנוע בין התלמידים, ואם הדבר אפשרי כדאי להראות קטע לא ארוך מתוכו.

סאנשיין, בימאי: אישטוואן סאבו, 2000 - הסרט הוא סאגה משפחתית של חמישה דורות במשפחת זוננשיין, משפחת יהודים הונגרים, סאגה שמתחילה עוד בימי הקיסרות האוסטרו-הונגרית ומסתיימת לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי בהונגריה. במאמר העוסק בהונגריה מזכיר רפאל ואגו את הסרט בהקשר היחסים שבין יהודים לסביבתם בהונגריה ובמיוחד במה שנוגע למחקר ההיסטורי בהונגריה עצמה (כנ"ל) במקום זה נרחיב בהיבטים דידקטיים ובהקשרים לימודיים שהסרט יכול לסייע בהם.

אישטוואן סאבו הוא יוצרם של סרטים ידועים כמו מפיסטו וקולונל רדל, שעסקו בנושאים הקרובים לנאציזם, לטוטליטריות וליחיד בתוכם. בסרטו סאנשיין הוא נוגע גם בנושא היחסים והקשרים של יהודים עם סביבתם.

סיפור העלילה של הסרט לא יובא כאן בפירוט. נתייחס למוטיב העובר בסרט לאורך הדורות המתוארים בו, והוא שאלת הזהות וההשתלבות של יהודים בסביבתם, המחיר הנדרש מהם למען השתלבותם בה ומשמעותו של המחיר הזה מבחינה פנימית, יהודית ואנושית כאחת. הסרט מתייחס להונגריה על כל גלגוליה השלטוניים והאידיאולוגיים, משלהי המאה ה-19 ועד סמוך לסיומה של המאה ה-20. בסצינת הסיום של הסרט ניתנת לכאורה תשובה על שאלת מחיר הזהות וההשתלבות, כשהגיבור המספר מגלה את המכתב שכתב אבי סבו לצאצאיו, הקורא להם להשתלב בסביבתם אך לא לאבד את זהותם וגאוותם הפנימית.

כמה נקודות עקרוניות הנוגעות לענייננו עולות מהסרט, ובחינתן מדגישה עניינים ומוטיבים מייצגים. בני הדור השלישי במשפחת זוננשיין מחליטים לשנות את שמם כדי להתקדם בחברה ההונגרית הקיסרית בלי שיוכרו כיהודים במבט ראשון. ההצעה מובאת לאיגנץ זוננשיין, שופט בהונגריה בימי הקיסר פרנץ יוזף שהקיסר הוא האדם הנערץ עליו ביותר, על ידי הממונים עליו. (בעניין זה יש ביטוי ליחסם המעריץ של יהודי הקיסרות האוסטרו-הונגרית אל הקיר"ה – הקיסר ירום הודו). הממונים עליו מעריכים אותו כשופט ורוצים לקדמו, אך שמו היהודי הוא לו לרועץ. כך נוצרת הסיטואציה שבה המשפחה כולה משנה את שמה, למעט הוריו של השופט, היינו הדור הקודם. את השם הם בוחרים מתוך מילון שמות; הקריטריון הקובע: שם הונגרי ככל הניתן. תהליכי ההתבוללות והשפעות החילון המוכרים לנו מן ההיסטוריה מיוצגים כאן על ידי מקרה של יחיד. וכמו בקולנוע, היחיד משקף תופעה.

בנו של השופט (בן הדור הרביעי במשפחה) הוא סייף מוכשר ביותר הנתקל בבעיה שמועדון הספורט היוקרתי, שממנו צומחים האלופים, הוא מועדון צבאי. התקופה היא בין שתי מלחמות העולם, הונגריה כבר מדינה עצמאית שהרגשות הלאומיים בה חזקים ובעלי אופי אתני. יהודי, גם אם שינה את שמו, אינו יכול להתאמן במועדון הצבא. באחת הסצינות בסרט הדברים נאמרים במפורש, והנימות האנטישמיות הנלוות אינן מוסתרות כלל. בני הדור הרביעי מחליטים אפוא להמיר את דתם ולהפוך קתולים. מבחינה היסטורית יש כאן שלב נוסף במערך יחסי היהודים עם סביבתם, שלב המייצג תופעה שראוי לשאול על שכיחותה ועל תוצאותיה.

בדרמה שהסרט מציג המעשה מועיל מאוד: הסייף המוכשר מתאמן במועדון הצבא, מוביל את נבחרת הונגריה להישגים כסייף הראשון שלה, שהחשוב שבהם הוא זכייה במדליית הזהב באולימפיאדת ברלין ב-1936, זו המכונה לעתים האולימפיאדה הנאצית (עניין שהוא סמלי בפני עצמו ורק נרמוז אליו בהקשר הנוכחי).כל זה אינו מעלה או מוריד לגבי גורלו של הסייף האלוף ומשפחתו ב-1944, כשהגרמנים נכנסים להונגריה. מבחינת האידיאולוגיה הנאצית המרת הדת אינה משנה כידוע את ההשתייכות הגזעית. הסייף האלוף הלאומי והאולימפי מגיע למחנה – לא ברור בדיוק לאיזה מחנה הכוונה, אך מבחינת המשמעות בהקשר של הסרט אין לדבר חשיבות רבה – ונדרש להכריז על עצמו כיהודי בידי המשמרות ההונגרים הפועלים שם. הוא חוזר ומכריז את שמו ההונגרי ומוסיף ומזכיר את דבר היותו אלוף אולימפי הונגרי, ואינו מוכן להיענות לצו הדורש שיאמר שהוא יהודי.בכל פעם שאינו מציית להוראה הוא מוכה בצורה קשה, ולבסוף מוצא להורג לפני כל האסירים בדרך אכזרית ונוראה.

ברצף סיפורי זה מצוי הקונפליקט כולו: שאיפת ההשתלבות של היהודים בחברה, שלמרות תהליכי חילון וליברליות מסוימת אינה חדלה לראות בהם שונים ואחרים, הדבקות של היהודים בזהות האזרחית-לאומית (הלא יהודית) שלהם, ההשפעות של תהליכי החילון והאמנסיפציה בכיוונים של התבוללות ואף המרת דת – וחוסר המשמעות של כל אלה בתקופת השואה, המעצימה ומחדדת את הבעייתיות.

כדאי להציע לתלמידים לצפות בסרט עם זאת כדאי לציין שזהו בראש ובראשונה סרט עלילתי, ובארצות הברית הוא הוגבל לצפייה לגילאים מבוגרים יותר בשל סיפורי האהבה המצויים בו המוצגים בריאליזם חריף. הוא מתאים לתלמידים בוגרים גם בשל עלילתו ותמונות שונות במהלכו – ובראשן סצינת ההתעללות שהוזכרה לעיל – וגם בשל אורכו. אורכו של הסרט שלוש שעות, ובניגוד למה שנאמר על סרטו של אופולס, אלה שלוש שעות ארוכות מאוד. סיפור הסרט מורכב ומסתעף לכיוונים שונים. לענייננו העיקר הוא הפניית תשומת הלב לדילמות ולשאלות שנבחנו בפרק הראשון לעיל, העולות בסרט גם מעבר לסיפור העלילה.

השחקן הבריטי רייף פיינס מגלם בסרט שלושה דורות שונים במשפחה. הדמות האחרונה היא זו של בן הדור החמישי, הדור שחי ושירת את המשטר הקומוניסטי וחווה גם את ההתפכחות מן הקומוניזם. הוא גם זה המגיע לחזרה מסוימת לשורשיו היהודיים, ולו באמצעות שיבה לשם המשפחה המקורי. במובן זה חורג הסרט מעבר לגבולות תקופת השואה וייחודה, ונוגע בצדדים האקטואליים של סוגיית השתלבות היהודים בחברת הרוב לאחריה, על כל המשתמע מכך. נוכחותה של מדינת ישראל ושאלת הנאמנות הכפולה של יהודים ביחס אליה מצויה אף היא בסרט. הסרט מומלץ בעיקר למורים, גם בגלל מבנהו ועלילתו וגם בשל היותו פריזמה למורכבות הגדולה של הסוגיה הנדונה. נראה שצפייה בו מחדדת ומעמיקה את ההבנות והתובנות בהקשרים אלה, ובכך יכולה להיות לעזר בהעברת הנושא על הקשריו השונים לתלמידים.

נזכיר כאן גם את מאמרו של יאן בלונסקי "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו", הפותח בהתייחסות לשירו של מילוש הנזכר לעיל ושממנו לקוחה גם הכותרת, ועמו את מאמרו של שמואל קרקובסקי "היחסים בין היהודים לבין הפולנים בשנות השואה – גישות חדשות וישנות בהיסטוריוגרפיה הפולנית". שני המאמרים מצויים בקובץ יד ושם י"ט, (ירושלים תשמ"ט) ואף הם מציגים נקודות מבט חשובות המתקשרות לסוגיה שלפנינו. גם בגיליונות קודמים של בשביל הזיכרון יש ביטוי להיבטים שונים של הנושאים הנידונים כאן, ונזכיר אחדים בלבד: גיליון העוסק בבלקנים (33), הכנסיות והשואה (35), וכמובן הגליון המוקדש לחסידי אומות העולם (29)

ונסיים בציטוט מדבריו של יאן קארסקי, חסיד אומות העולם מפולין ואזרח כבוד של מדינת ישראל. על האיש ופעולתו בעת המלחמה ניתן לקרוא (בין השאר) בערך המתאים באנציקלופדיה של השואה. הדברים המובאים לעיל נאמרו על ידו בהרצאה פומבית בארצות הברית (שם הוא מתגורר מאז תום המלחמה), לאחר שנים שבהן לא דיבר על קורותיו במלחמה ולא התראיין או הביע דעה בכל הקשור אליה. לאחר שחזר להתייחס לאירועי התקופה ולחלקו בהם אמר:

"האל חלק לי תפקיד, לדבר ולכתוב בעת המלחמה, בעת – כך היה נדמה לי – שהיה הדבר יכול לעזור. זה לא עזר. יתר על כן, כשהמלחמה הסתיימה התברר לי שממשלות, מנהיגים, מלומדים, סופרים, לא ידעו מה קורה ליהודים. הם הופתעו. הרצח של ששה מיליון חפים מפשע היה סוד. אז הייתי ליהודי. כמו משפחתה של אשתי – שכולם נשמדו בגטאות, במחנות ריכוז, בתאי הגזים – כך כל היהודים הנרצחים היו לבני משפחתי. אך אני נוצרי יהודי. אני קתולי מאמין. למרות שאיני כופר, אמונתי אומרת לי שהחטא הקדמון השני כבר התרחש על ידי האנושות: על ידי שיתוף פעולה, או השכחה ושכחה, או אי דעת מכוונת מעצמה, או חוסר רגישות, או עניין רק בעצמם, או צביעות, או רציונליזציה חסרת לב.חטא זה ירדוף את האנושות עד קץ כל הימים. הוא לבטח רודף אותי. ואני רוצה שכך יהיה הדבר".

בדבריו מפנה קארסקי את הקורא אל נקודת החיבור שבין היחיד, החברה והמדינה בבחינת יחסי הגומלין בין היהודים לסביבתם. הפריזמה שלו היא זו של תקופת השואה, השבה ומחזירה אותנו אל הנושא העיקרי של חוברת זו (בשביל הזיכרון, גיליון 39). מנקודת הראות של היחיד מצביע קארסקי על ממשלות ומנהיגים, על מעצבי דעת קהל מסוגים שונים ועל מנגנוני ההתייחסות שהיו קיימים לגורל היהודי, ומתוכם גם על מקומו של היהודי בחברה הסובבת אותו. שוב חוזרים הדברים ועולים, והשלכותיהם החינוכיות-ערכיות ברורות: חברות ומדינות מורכבות קודם כול מיחידים, ואת מעשיהם ומחדליהם של אלה אנו בוחנים ומנתחים בלימודי ההיסטוריה. הכרת ההיסטוריה והתמודדות עם העבר הן אבני פינה בבנייתו של העתיד.

בלברג אפרת, בשביל הזכרון, גיליון 39, ביה"ס המרכזי להוראת השואה, יד ושם, ירושלים 2000, עמ' 45-38.