מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

שואת יהודי צרפת - סקירה היסטורית

לירז לחמנוביץ

קורותיהם של היהודים בצרפת בתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה מהווים פרק ייחודי ומורכב בתוך סיפורה של שואת יהדות אירופה. גורמים שונים חברו זה לזה ויצרו מציאות שונה משאר המדינות שהיו תחת הכיבוש הגרמני, בניהם החלוקה הפנים יהודית בין יהודים ותיקים לבין יהודים מהגרים, משטר וישי הצרפתי ושיתוף הפעולה שלו עם האינטרסים של הגרמנים בכל הנוגע לרדיפת היהודים, דעת הקהל של האוכלוסייה האזרחית ופעולות המחתרת וההצלה של יהודים ושאינם יהודים. הסקירה הבאה תתמקד בתהליכים והאירועים ההיסטוריים אלו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה נתפסה צרפת כמעצמה החזקה ביותר באירופה. אך למרות הישגיה הצבאיים היא סבלה מבעיות פנים חמורות כגון התמעטות האוכלוסייה, אי יציבות מדינית ועליית כוחם של קיצונים משני צדי המפה הפוליטית. כל אלו יחד עם התחזקותה הצבאית של גרמניה בסוף שנות השלושים הביאו בסופו של דבר לכניעתה של צרפת בקו הביצורים 'קו מז'ינו' ולחתימת הסכם שביתת נשק בין גרמניה לצרפת ב – 22 ביוני 1940. כחודש לאחר מכן החליטו חברי הפרלמנט לבטל את משטר הרפובליקה של צרפת, להעניק סמכויות מלאות למרשל הנרי פטן ולהפכו ל'ראש המדינה הצרפתית'. צרפת חולקה, על פי הסכם שביתת הנשק, לחמישה חלקים - אזור מצומצם בגבול הצפוני מזרחי שסופח לממשל הצבאי הבלגי, אזור דרום מזרחי שנמסר לשליטה איטלקית ואזור אלזס ולורן, שסופחו לגרמניה. שני האזורים הנותרים כללו את רוב שטחה של צרפת וחולקו בינה לבין גרמניה:

האזור הכבוש שהיה תחת שליטה גרמנית, כלל את אזורי המערב, הצפון והמזרח ובכלל זה גם את פריז. האזור החופשי, שהיה תחת אחריותה של הממשלה החדשה, בראשותו של המרשל פיליפ פטן וסגנו פייר לאוואל, כלל את כל אזור הדרום וכן את העיר וישי, בה ישבה הממשלה. פטן נתפס באותם ימים לא רק כמנהיג אלא כמשיח גואל שיחלץ את צרפת ממצבה ויביא להתחדשות לאומית. מדיניותו התקבלה כמעט על כל חלקי החברה צרפתית וזכתה לתמיכה רבה מחוגים פוליטיים בעלי אידיאולוגיות מנוגדות. וכך, כשהוא נישא על גלי דרישתם של הלאומנים 'להחזיר את צרפת לצרפתים', הציב משטר וישי את עקרונותיו החדשים – עבודה, משפחה, מולדת – והחל לצמצם את השפעת הזרים ולפגוע בזכויות הפליטים והיהודים. הדבר השתלב בתוך סדר היום הכללי בחברה הצרפתית שהיה רווי באנטישמיות ושנאת זרים. בשנה הראשונה נתקל שלטונו של פטן בהתנגדות רק מקרב קבוצה קטנה מאד בחברה הצרפתית.

יהודי צרפת היו מפוזרים באותה עת באלפי יישובים ובאזורים כפריים. כשליש מהם היו בעלי אזרחות צרפתית, ילידי צרפת הוותיקים שכונו גם 'האיזראליטים'. השאר היו יהודים שהיגרו אל צרפת ממזרח אירופה מסוף המאה ה – 19, ומגרמניה החל משנות השלושים של המאה ה – 20 ונחשבו ל'יהודים זרים' או מהגרים. עם עליית היטלר לשלטון היגרו אלפי פליטים יהודים מן הרייך לצרפת והתיישבו בעיקר בפריז, כך שערב מלחמת העולם השנייה ישבו בה שני שלישים מסך כל יהודי צרפת. במאי 1940 גדל עוד מספר היהודים הזרים בצרפת, עם בריחתם של כ – 40 אלף יהודים מארצות מערב אירופה שנכבשו על ידי הגרמנים כגון בלגיה, הולנד ולוקסנבורג. מכאן שהמספר המוערך של יהודים בצרפת בראשית הכיבוש היה כ-350 אלף נפש, כשיותר ממחציתם היו חסרי אזרחות. היהודים הוותיקים ראו בפטן וממשלתו ממשלה לגיטימית ואמינה היכולה לשקם את צרפת אחרי מפלתה. לא כך היהודים הזרים שסירבו לתת אמון בממשלה המשתפת פעולה עם הכובש הנאצי. חלוקה זו בין יהודים בעלי אזרחות ליהודים זרים הייתה ברורה ונפרדת, הן מבחינה פנים יהודית והן מבחינת המשטר. בהמשך אף הייתה הפרדה זו הרת גורל שכן בתחילה נהנו יהודים בעלי אזרחות מהגנתה של אזרחותם הצרפתית וההבדלים בין שתי הקבוצות הלכו והתרחבו.

עם כיבוש צרפת וחלוקתה נמלטו מיליוני צרפתים לאיזור החופשי בדרום, ביניהם היו גם יהודים רבים שהחלו לנסות לארגן את חייהם מחדש תחת הכיבוש הגרמני ומשטר וישי. מדיניותה של ממשלת וישי הלכה והחמירה עם הזמן. היהודים נאלצו במשך כל אותה התקופה להתמודד עם מערכת חוקים חדשה, עוינת ומשתנה יחד עם אנטישמיות חסרת תקדים, שקיבלה עידוד מטעם הממשלה. לצורך פיקוח על הוצאתם לפועל של הצעדים והחוקים כנגד היהודים, נשלח לצרפת תיאודור דנקר, איש ס"ס מצוותו של אייכמן. הוא היה אחראי על מדיניות אנטישמית זו ודיווח על כך למשרדו של אייכמן בברלין. במקביל נקט משטר וישי אף הוא באופן עצמאי בפעולות נגד היהודים - ביולי 1940 נחקק חוק לבדיקת התאזרחותם של מהגרים. בהתאם לצו זה בוטלה אזרחותם של 16 אלף מהגרים, יותר משליש מהם יהודים. בנוסף, סולקו מהמנהל הממלכתי כל אלו שלא היו 'צרפתים מלידה' ונאסר עליהם לעבוד כרופאים ועורכי דין. שלושה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 1940, פרסם משטר וישי את "חוק מעמד היהודים" שבעצם ביטל את האמנציפציה שניתנה ליהודי צרפת והגדיר מיהו יהודי על פי קריטריון גזע. בעקבותיו נלקחו מהם זכויותיהם האזרחיות והם נושלו מרכושם, פוטרו מהשירות הציבורי וסולקו מעסקיהם, עשרות אלפי בתי עסק ואלפי דירות הוחרמו מיהודים ותואריהם של הרופאים היהודיים נשללו. כוונת החוק הייתה לטהר את מנגנון המדינה, מערכת החינוך, אמצעי התקשורת, הקולנוע, התיאטרון וקצונת הצבא מיהודים. במהלך אותו החודש פורסמו חוקים רבים שדחקו עוד ועוד את היהודים אל מחוץ לחברה הצרפתית, ביניהם החוק לאריזציה של הרכוש היהודי באזור הכבוש. כאמור, בתקופה זו נפגעו מהמדיניות האנטי יהודית בעיקר היהודים הזרים ולא אלו בעלי האזרחות הצרפתית, ואלפים מהם אף הוכנסו למחנות עבודת כפייה או נעצרו במחנות שהוקמו ברחבי צרפת.

במשך כל תקופת המלחמה פעלו בצרפת מחנות ריכוז ומאסר רבים הן באזור הכבוש והן באזור בשליטתה של וישי. מחנות אלו היוו את החוליה הראשונה בתהליך גירוש האוכלוסייה היהודית בצרפת אל מותה. המחנות הגדולים ביותר נמצאו בדרום-מערב צרפת והוקמו כבר בשנת 1939 ובהם נכלאו אסירים פוליטיים. מאוחר יותר החלו לשמש כמקום לריכוז וכליאת יהודים מהגרים ופליטים. בתחילת 1941 הגיעה אוכלוסיית המחנות בדרום לשיא ומספר היהודים הכלואים בהם היה קרוב ל – 40 אלף. בתחילה הוטל הפיקוח על המחנות על משרד המלחמה, אך בסוף שנת 1940 הועברה האחריות לידיו של משרד הפנים. ההנחיות הפורמליות לניהול המחנות היו סבירות אך בפועל תנאי הקיום והמחיה בהם היו קשים ביותר. מחנות הריכוז היו מעשה ידי ממשלת וישי וכל פעולות העזרה של ארגוני הסעד למיניהם השתלבו במסגרת המותרת בידי השלטונות.

בינואר 1941 הקים דנקר את הועדה המתאמת של ארגוני הסעד בפריז, שאיגדה תחתיה את רוב ארגוני הסעד היהודיים הן של היהודים הצרפתים והן של היהודים הזרים. בנוסף, הוקמו בשנת 1941 על ידי דנקר עוד שני מוסדות חשובים - במרץ 1941 הוקם המשרד הכללי לענייני היהודים בצרפת שהיה בעצם הגוף המרכזי לתיאום הפעולות והחקיקה האנטי יהודית, 'הקומיסריה'. גוף זה, שהיה מורכב מאנשי צוות אנטישמים ברובם, הכין את התשתית החוקית לבידוד היהודים וכל מוסדות הממשלה ואף אנשי עסקים שונים פנו אליו בכל שאלה שהיה לה קשר עם היהודים. בהמשך עסקו אנשי הקומיסריה בתעמולה שיטתית נגד היהודים וכן לקחו חלק בתהליך 'האריזציה'. כחצי שנה לאחר מכן, בנובמבר 1941, כאשר פרשו מן הוועדה המתאמת ארגוני הסעד של היהודים הזרים, החליט דנקר להקים גוף מרכזי ומחייב במקום כל שאר הארגונים היהודים, למעט מוסדות הקונסיסטואר. כך הוקם האיגוד הכללי של היהודים בצרפת, אוז'יף. מצידם של הגרמנים היה אוז'יף אמור להיות הנהגה יהודית מרכזית וכפויה בסגנון היודנראטים בפולין, שנועדה לפקח על פעילות היהודים וענייניהם הקהילתיים. אוזי'ף ביטא הן את הרצון הגרמני והן את האינטרס הצרפתי שיהיה מוסד כלל ארצי שיטפל בכל ענייני היהודים, תחת פיקוח 'הקומסיריה', כלומר תחת פיקוחה של הממשלה. הקמתו של גוף זה נתקלה בהתנגדויות הן מצד האיזראליטים, שראו בצעד זה עוד ביטוי של הוקעתם מתוך האומה הצרפתית אליה הרגישו שייכים בכל מאודם והן מצד המהגרים הזרים שחששו מאד מכך שיהיה זה ארגון הדומה לאלו ששמעו עליהם במזרח אירופה ואשר ינוהל בידי יהודים צרפתים בלבד. בסופו של דבר, אוז'יף לא מילא את המטרה הראשונית של הגרמנים, אלא היה רק ארגון גדול לעזרה סוציאלית. למרות שהיה זה גוף אחד, הרי שבפועל, היה אוז'יף לשני ארגונים נפרדים – בצפון היה אוז'יף יחידה ריכוזית מול ארגוני מהגרים אחרים שלא הסכימו לשיתוף פעולה עימו והוקם בניגוד לקונסיסטואר. בדרום היה אוז'יף ארגון סעד ועזרה סוציאלית בלבד. בהמשך פעל אוז'יף גם במחתרת ולקח חלק בפעולות הצלה, סיוע כספי, ייצור מסמכים מזוייפים ועוד.

החל מקיץ 1941 החלו הצרפתים מגלים אי שביעות רצון ממשטר וישי ושיתוף הפעולה שלו עם השלטונות הגרמנים אך למרות קולות כאלו ואחרים המשיכה ממשלת וישי בחיזוק קשריה עם גרמניה. לצורך כך, נחקקו חוקים חמורים יותר כנגד היהודים באיזור הכבוש וכן נערכו מצודים של היהודים הזרים בפריז ובאיזור הכבוש. יהודים אלו נשלחו למחנות המעצר השונים שהוקמו בצרפת. פטן וחבריו לממשל הניחו כי הגרמנים יהיו אסירי תודה על צעדים אלו כנגד היהודים ויעניקו לצרפתים סמכויות פיקוח רחבות יותר בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים. שיתוף פעולה זה והדיכוי הגובר מצד הגרמנים, עוררו בצורה ניכרת פעילות מרי של חוגים בעלי תפיסות פוליטיות שונות וגם בקרב היהודים הצרפתים החלו להתעורר תנועות התנגדות באותה התקופה.

לאחר כשנתיים של רדיפות וחקיקה תוקפנית כנגד היהודים, החלו לצאת אל הפועל תכניות גירוש יהודי צרפת למחנות במזרח, תכניות שכבר נידונו לאחר ועידת ואנזה. עובדי הממשלה הצטוו לעזור ככל יכולתם לגרמנים במעצר היהודים והגרמנים הכינו את הקרקע לגירושים באזור הכבוש. המשלוח הראשון להשמדה יצא במרץ 1942 ובהמשך, ביוני, עוד ארבע רכבות, כולן הגיעו לאושוויץ. ארגון המשלוחים הראשונים הוטל על תיאודור דנקר ובתחילה היו על רכבות אלו אלפי יהודים זרים שהיו עצורים במחנות באזור הכבוש. מיד לאחר מכן החלו מנסים אלפי יהודים לחפש מסתור מפני הנאצים והמשטרה הצרפתית, לברוח לאיזור החופשי או לעבור את הגבול לשוויץ.

ב – 16 ביולי של אותה שנה יצאו 4,500 שוטרים צרפתיים למעצר המוני של יהודים בעלי נתינות זרה בפריז, בהוראת השלטונות הגרמניים. מצוד זה נמשך כשבוע, ובמהלכו נעצרו כ – 13 אלף יהודים שנכלאו באצטדיון החורף, שם הוחזקו בצפיפות, כמעט ללא מים, מזון או מתקנים סניטריים. מהאצטדיון הועברו היהודים למחנות הריכוז ליד פריז ובמהלך יולי ואוגוסט, שולחו רובם, ללא ילדיהם, לאושוויץ. אקציות אלה, שנודעו בכינוי Vel'd'Hiv, הפכו לימים לסמל רדיפות היהודים בצרפת. 

החל מקיץ 1942 החלו יוצאים משלוחים מהמחנות לאושוויץ – בתחילה ממחנות באזור הכבוש כגון פיטיווייה, בון לה רולאנד וכמובן מדראנסי ובהמשך אף ממחנות מהאיזור החופשי כדוגמת גירס, לה-מיל וריבסאלט. אקציות וגירושים התבצעו בשנים אלו גם בערים שונות ברחבי צרפת. 

החל משלב זה חל שינוי בצרפת - גירושים עוררו לראשונה התנגדות ניכרת למשטר וישי בחלקים רחבים בקרב הציבור הצרפתי שכן כבר לא היה ניתן להסתיר מעיניו את דבר המעצרים והגירושים. תגובות שליליות החלו להישמע מכיוון דעת הקהל הצרפתי ואזרחים רבים הושיטו יד לעזרה אם במציאת מקום מסתור ואם בעזרה בחציית גבולות לשוויץ. מחאות פומביות על מעצר וגירוש היהודים הגיעו גם מכיוונם של מוסדות הכנסייה בצרפת וארכיבישופים וכמרים קראו לקהל מאמיניהם לקחת חלק בהסתרתם הפיזית של יהודים, ילדים בעיקר. גם עיתוני המחתרת הצטרפו לגל התגובות כלפי האקציות והגיבו עליהן בעוצמה ובהיקף חסר תקדים. לחץ דעת הקהל הלך וגבר והיא הפכה לגורם פוליטי חשוב, מה שהוביל בסופו של דבר לצמצום הגירושים וכן לארגון פעולות הצלה מוצלחות. ניתן איפה לומר שהדבר הגביל במידה מסויימת את הוצאתו לפועל של הפתרון הסופי בצרפת כפי שתוכנן מלכתחילה.

במקביל, זכה משטר וישי ללחץ הפוך מהצד הגרמני בנוגע למילוי מכסות הגירושים ביהודים צרפתיים. רדיפות היהודים נמשכו ביוזמתו של היינץ רוטקה שהגיע לפריז כמחליפו של דנקר כאחראי על ענייני היהודים בצרפת. מצב זה הוביל לירדיתם למחתרת של מרבית ארגוני הסעד היהודים, שפעלו עד כה לצורך הושטת סיוע ועזרה ליהודים הנרדפים הן בצפון ובדרום. ארגונים כגון 'ועדת רחוב אמלו' ו'אוזה' הפכו לרשתות הצלה יהודיות שפעלו בין היתר במציאת מקומות מסתור עבור ילדים, הקמת בתי ילדים ומעונות, הכנת תעודות ומסמכים מזויפים והעברת יהודים את הגבול לשוויץ או לספרד.

ב – 8 בנובמבר 1942, השתלטו כוחות גרמניים על דרום צרפת וצרפת הפכה כולה לאיזור כיבוש גרמני. בשל נוחות בירוקרטית, השאירו הגרמנים את הפקידות הצרפתית בתפקידיה גם באיזור החופשי, תחת פיקוחם. ממשלת וישי המשיכה להיות ממשלה פעילה ובעלת סמכות על כל שטח המדינה אך כל זאת בתנאי שתמשיך לשרת את האינטרסים הגרמניים, בעיקר בתחום הצבאי. הגרמנים נזקקו ואף קיבלו סיוע רב מהמשטר על מנת להוציא לפועל את תוכניותיהם אך כעת פחות ופחות צרפתים הסכימו לשתף פעולה עם המצודים אחר היהודים. עם הכיבוש הגרמני הלך והתדרדר במהירות מצבם של היהודים בכל שטחה של צרפת ואל המשלוחים למזרח צורפו כעת, לרוב בעזרתה של ממשלת וישי, יהודים בעלי אזרחות צרפתית שעד כה לא צורפו בקלות אל מכסת המגורשים ויהודי צרפת כולה, זרים ובעלי אזרחות, החלו מגורשים למזרח. ממשלתו של פטן הפכה בעיני רוב הציבור הצרפתי ל'ממשלת בובות' תחת ידיהם של הכובשים הגרמנים. במקביל, הפכה תנועת ההתנגדות הצרפתית, הרזיסטאנס, לתנועה משמעותית ורחבה שחבריה היו לא יהודים ויהודים ושעסקה הן בפעולות מחתרת מזויינות והן בפעולות הצלה.

ביוני 1943 נשלח לפריז אלואיס ברונר, אחד מקציני יחידתו של אייכמן, על מנת לסייע בהחשת גירוש היהודים מצרפת. הס"ס קיבל לידיו שליטה מלאה בדראנסי והוא הפך להיות בדיוק כשאר מחנות הריכוז שהקימו הנאצים.

ממשלת וישי, שהפכה לזרוע של הגרמנים והוציאה לפועל את הוראותיהם, הפעילה את המערכת המקיפה של חקיקה אנטי יהודית עד סופו של הכיבוש הגרמני וגירושי יהודים למזרח נמשכו עד לשחרורה של צרפת על ידי בעלות הברית באוגוסט 1944. 

למרות מטרתם של הגרמנים להשמיד את יהדות צרפת כולה, כמו את כל יהדות אירופה בכללה, הרי שבהשוואה למדינות אחרות, אחוז השורדים מבין היהודים הצרפתים היה גדול: כשלושה רבעים מהם ניצלו, בעיקר הודות לפעולות ההצלה ולחצה של דעת הקהל. כרבע מהם נספו, בעיקר בשל שיתוף הפעולה הצרפתי עם ההחלטות הגרמניות.

 
מבוסס על:
  • תולדות השואה – צרפת, אשר כהן (עורך), יד ושם, ירושלים, .1996.
  • להיות יהודי בצרפת 1939 – 1945, רנה פוזננסקי, יד ושם, ירושלים.