מהות הזיקה בין נושא "זכויות הילד" בימינו לבין רמיסת הזכויות האנושיות בתקופת השואה
ביטויים כמו "זכויות הילד" או "הילד בסיכון" נעשו, בימינו, מוכרים ושגורים. בזכות אמצעי התקשורת מצויים בישראל, ילדים רבים שיודעים על קיומם של ארגונים שהביטויים הללו נמצאים, באופן קבוע על סדר-היום שלהם, כמו שדולת אב"י – האגודה הבינלאומית לזכויות הילד, עמותת אל"י – האגודה להגנת הילד, המועצה הלאומית לשלום הילד, או יוניס"ף.
ילדים ומבוגרים עשויים להכיר ארגונים וביטויים כאלו דרך אמצעי תקשורת המוניים שבחלקם מופנים למבוגרים, בהם מתקיים מפעם לפעם דיון בזכויות הילד, ובחלקם מופנים במישרין אל ילדים (כגון: טלוויזיה חינוכית, ערוצי הילדים, או עיתוני ילדים ונוער). עצם קיומם ושגשוגם של ערוצים וספרים שמופנים לילדים, בישראל- כבמדינות רבות אחרות- אינו מובן מאליו. הפנייה אל ילדים והדיון המתנהל על איכות חייהם מושפע בחלקו מרעיונות שמקורם במחצית הראשונה של המאה העשרים ובמיוחד בשנות השלושים והארבעים (מלחמת העולם השנייה והשואה). לחלק מרעיונות אלה זיקה לעבודותיו של יאנוש קורצ'אק שמשנתו החינוכית וההומנית התפרסמה עוד טרם השואה ומעשיו בתקופת השואה זכו לתהודה רבה לאחריה.
דווקא עובדת קיומה של מעין "אמנה" (או הסכמה) אוניברסלית בלתי כתובה לפיה על המבוגרים להגן על הילדים, גורמת לכך שגילויי רוע ואכזריות של הורים כלפי ילדיהם בפרט ושל מבוגרים כלפי ילדים בכלל, מתקבלים בתדהמה וזעזוע. לפיכך, תשומת-לב ציבורית מיוחדת ניתנת על מנת לנסות ולהקל, אם לא למנוע כליל, את רמיסת הזכויות של ילדים ואת שיבוש המהלך התקין של הילדות. יש מקום לשער כי לא מעט מהפעילות שהתפתחה סביב נושא זכויות הילד על ידי ארגונים התנדבותיים וממשלתיים, לאומיים ובינלאומיים משקפת את "רוח התקופה" (Zeitgeist) של ראשית המאה העשרים ובמיוחד את שנות השואה. הרבה מהפעילות התרכזה מאז בניסיונות לשיתוף פעולה בינלאומי כדי למנוע כרסום בזכויות האנושיות הבסיסיות, כחלק מהתגובות "שלאחר השואה".
אחד הרגעים המכוננים של הפעילות הבינלאומית בתחום זכויות הילד מתקשר למשפטי נירנברג. במשפטים שהסתיימו באוקטובר 1946 הושקעו מאמצים לחשיפת הזוועות שנגרמו על ידי הנאצים ועוזריהם. תוך כדי כך נודעו גם פרטים על גורלם הנורא של הילדים היהודים בגטאות, ובמיוחד על גורל הילדים בגטאות הגדולים כמו ורשה ולודז' ובהמשך במחנות ההשמדה. בשנות הארבעים והחמישים החלו להתפתח הסדרים בינלאומיים שיעדיהם המוצהרים מתרכזים בשמירה על ילדים, על רווחתם ועל זכויותיהם. על פי האמנה הבינלאומית לזכויות הילד מציין המושג "ילדים" כל אדם שטרם מלאו לו שמונה עשרה שנים. כן מודגש באמנה כי אין כל הבדל בין ילדים לפי מוצאם או מקום המגורים שלהם. האמנה הנוכחית לזכויות הילד התקבלה בעצרת האו"ם, ב- 20 בנובמבר 1989 ונכנסה לתוקפה בישראל ב- 2 בנובמבר 1991.
בין 54 הסעיפים של האמנה בולטת ההתחייבות של כל אחת מהמדינות החתומות על האמנה לפעול כדי לפתח שירותים שיסייעו לרווחתם ולשגשוגם של ילדים באשר הם. לפיכך:
- כל מדינה מחויבת לקיים שירותים של חינוך וטיפול רפואי לילדים (מתחת לגיל 18).
- כל מדינה מתחייבת להגן ככל האפשר על ילדים מפני נזקים ופגיעות כמו הזנחה והתעללות הנובעות מהתעלמות מצרכים שמתגלים אצל ילדים (רעב, צמא, עייפות וכו') ניצול בעבודה, ניצול מיני, מסחר בילדים ועינויים גופניים ונפשיים.
- כל מדינה נדרשת להכין תשתית שתאפשר לדאוג לצרכים ייחודיים של ילדים שונים כמו איבזור מיוחד לילדים נכים, סידורי-אומנה לילדים יתומים או לכאלה שמשפחתם איננה מתפקדת וסיוע לילדים פליטים.
האמנה לזכויות הילד קובעת כי על כל מדינה להבטיח את הזכויות של ילדים לחיים, לאזרחות, לזהות אישית ולפרטיות. על כל מדינה מוטלת אף החובה להשקיע מאמצים מתמידים לבירור נקודת ההשקפה האישית של הילד, בהתאם לגילו וליכולתו בכל נושא אשר עשוי להיות שנוי במחלוקת. כמו-כן נאסרת באמנה לזכויות הילד האפשרות של הטלת עונש מוות על מי שמוגדרים כילדים ונתבעת מכל מדינה התחייבות לפעול מתוך דאגה מתמדת ובתום-לב לטובתם של הילדים.
במשך השנים הקימו פעילים של "החברה האזרחית" התארגנויות אשר מיועדות לסייע למדינות השונות לקיים בפועל את הנדרש מהן לפי האמנה. גם בישראל מכריזים יותר מחמישים ארגונים על זיקתם לזכויות הילד ולא מפתיע למצוא ביניהם את "האגודה על שם יאנוש קורצ'אק בישראל": העיון בסעיפי האמנה אכן עשוי להזכיר פרקים רבים במשנתו של אבי היתומים, הרופא והמחנך שנרצח באוגוסט 1942, כאשר סירב להיפרד מהילדים ומעמיתיו לעבודה בבית היתומים בגטו ורשה, ועלה עמם לקרונות הרכבת שהובילו אותם למחנה ההשמדה טרבלינקה. הכרות עם סיפורם של הילדים בשואה הוא צעד ראשון בהנצחת זכרם ובמסגרת הניסיון החינוכי וההומני להבטיח שסבלם הנורא לא יישכח ושהלקחים המתאימים יפרו ויקדמו את הטיפול בילדים.
באתר יד ושם מצויים מספר אתרים ואנדרטאות המוקדשים לזכרם של כמיליון וחצי הילדים שנספו בשואה: בין האתרים הללו נזכיר את אנדרטת "יד לילד" ואת האנדרטה המצויה בסמוך לה, המוקדשת לזכרו של יאנוש קורצ'אק ותלמידיו, בהן מתקיימים מידי פעם טקסים רשמיים ופרטיים. מלבד האמצעים הסמליים, מוקדשים ביד ושם מוצגים, פעילויות חינוכיות וספרים רבים לסיפורי החיים הממשיים של ילדים שנספו בשואה עוד בהיותם בגטו. כזהו למשל סיפורו של ילד בן ארבע, בובוס [רוברט] גורדוס שהירבה לצייר רכבות. אולי ניסה בובוס להתגבר באמצעות ציוריו על החששות המציאותיים כל כך שהיו לו מפני הגירוש, ברכבת משא, מגטו זווירניץ (Zwierzyniec) שאליו הגיע עם חלק ממשפחתו אחרי מנוסה מוורשה. בובוס נפטר מאסכרה (מחלה מדבקת הנקראת גם דיפטריה) שאי-אפשר היה לטפל בה כראוי בתנאים ששררו בגטו.
בין הניסיונות הללו לטיפוח הילדים בשואה ראויים להבלטה מיוחדת המאמצים לכלול עבור הילדים גם בעולם הקודר והאכזר של הגטאות הזדמנויות לחיים רגילים. "מה היה קורה"- שואל למשל הנער יצחק רודאשבסקי ביומנו, "אילולא היינו הולכים לבית ספר, למועדון, אילולא קראנו ספרים. היינו מתים מדכדוך בין חומות הגטו". לוסי דווידוביץ שיבצה קביעה זו של יצחק רודאשבסקי על חשיבותם של בתי הספר והספריות במרכזו של הפרק "חיים ומוות בגטאות מזרח אירופה", בספרה ומנסה כנראה להטעים בכך עד כמה חיוניים עיסוקים משמעותיים לילדים.
המקורות שמהם עולים ומצטיירים החיים של הילדים בגטאות רבים ומגוונים: לצד שמות שגורים יחסית כמו זה של יאנוש קורצ'אק עולים מהמקורות שמות אנונימיים, שבחלקם זכו להכרה רק בשנים האחרונות. חשוב להמשיך ולהזכיר את הראשונים, אבל רצוי לעודד גם הצבה של יד ושם לאחרונים: היו אנשים, שעל אף שיכלו ככל הנראה להימלט מגורל הגטאות, העדיפו להישאר עם בני עמם ולסייע ככל יכולתם. כזה היה אברהם גפנר, איש עסקים ופעיל ציבור, שנשאר מרצונו בגטו ורשה, ולבתו שבארה"ב, כתב בשנת 1943, שהוא רואה את הישארותו בגטו בין אחיו ואחיותיו כצעד הנכון ביותר בחייו. גפנר היה מעורה בפעולות עזרה וסעד, בעיקר עבור ילדים ויתומים. הוא נספה במהלך המרד בגטו.
חיי היום יום של ילדים בגטאות
אנו מצויים במפנה הדורות. רבים מניצולי השואה כבר אינם עמנו, אך יש לנו עדיין את היכולת והזכות לשמוע את סיפורם של חלק מאותם ניצולים שהיו ילדים בתקופת השואה ושרדו כליאה קצרה או ארוכה בגטאות. רבים ביניהם הסתפקו עד כה בדיווחים קצרצרים, אם בכלל, לבני משפחותיהם או לידידיהם על קורותיהם בגטאות בפרט ובתקופת השואה בכלל. עם זאת, ככל שהזמן חולף, אנו עדים ליותר ויותר ניצולים שחשים צורך לשתף את בני משפחתם בפרט ואת הדורות הבאים בכלל בחוויותיהם מתקופת השואה. עם חלוף השנים התברר שאין אפשרות להתייחס לגורלם של ניצולי השואה כאל מיקשה אחת: אין סיפורו של ניצול שואה מוורשה דומה לסיפורו של ניצול שואה ממינסק ואין סיפורו של ניצול שואה שבילדותו הוחבא בבור תפוחי אדמה לניצולי שואה ששנות ילדותו עברו עליו במנזר בזהות שאולה. ראויה גם לתשומת לב העובדה שהתנסויות ואירועים רבים היו אקראיים ושרירותיים לגמרי וכן שגורל הילדים בשואה בכלל ובגטאות בפרט הושפע לעתים באופן מכריע מהעובדה שהיו הבדלים ניכרים בין הגטאות השונים: בידודם הגיאוגרפי, התנהגותם של הממונים על הגטו, התנהלות האוכלוסייה הסובבת כלפי היהודים באזור ועוד. רע במיוחד היה מצבם של הילדים שהגיעו כפליטים לגטאות שהוקמו בדרך כלל בערים גדולות, כמו וורשה, מאחת מהערים והעיירות שמהן גורשו יהודים:
- הילדים הפליטים מצאו את עצמם בסביבה זרה כשלעתים אפילו לא הכירו את הלשונות המדוברות העיקריות בגטו שאליו הגיעו.
- הילדים הפליטים נפגעו יותר ממחלות מדבקות, בין היתר בגלל התזונה הדלה באיכותה ובכמותה שקיבלו בדרך כלל במרכזי חלוקה ציבוריים של אוכל לפליטים ובגלל תנאי המגורים הקשים שנכפו עליהם, למשל במוסדות ציבוריים.
- הילדים הפליטים שהיו חסרי מגן, עלולים היו גם להפוך ל"טרף קל", במיוחד למנצלים, חסרי מצפון, אשר פעלו בגטו עצמו ומחוצה לו.
הילדים המקומיים, היו עשויים לחוש ביטחון עצמי מעצם היכרותם עם האזור שבו שכן הגטו ועם המנהגים ואורחות החיים שאפיינו את הסובבים אותם. הביטחון העצמי והתעוזה היו עשויים לסייע להם במגעם עם הסביבה. הניסיון להצלה עצמית מתואר למשל בסיפורה של מרישיה שפירו. מרישיה תיארה בשנת 1946, כאשר היתה בת 11, כיצד הצליחה להימלט מגטו וורשה כשהייתה בת שבע-שמונה, ולשרוד "בצד הארי" כמעט בגפה כמרישיה ווז'טווויץ'.
לרבים מהמקורות אשר מתארים כיצד שרדו פה ושם ילדים למרות הכליאה בגטאות משותף יסוד של הצלה עצמית, כשהילד נושע, בין היתר, בזכותה של יוזמה ממולחת ומפתיעה, בזכות אמונתו בעצמו ובצדקתו שמסייעת לו להשתמש בכישורים חיוניים וכמובן בסיוע של גורמים שמקורם במקריות ומזל. כך למשל מופיע סיפור על הצלה "כמעט-עצמית" של ג'יוניה ילדה יהודיה שנכלאה בגטו ראדום, בספר עץ הערמון של חנה אש. מהספר עולה, כי לפני הכיבוש הנאצי גדלה ג'יוניה בבית מרווח, שבקרבתו צמח עץ ערמון ענקי. הוריה של ג'יוניה אומנם אסרו עליה, בזמנו, לטפס על עץ הערמון, אבל כשהגיעה, אחרי הכיבוש, שעת מבחן נוראה מתברר כי הזריזות והדעתנות שג'יוניה רכשה תוך כדי טיפוס אפשרו לה דווקא להיטיב ולפעול בהצלחה ולסייע למשפחה כולה להתמודד לפחות לזמן מה עם המעבר לגטו ועם תנאי חיים שהשתנו באופן כה קיצוני:
"עץ הערמון שלי זיכרונותי המוקדמים ביותר קושרים אותי אליו. דומה שבטרם למדתי ללכת כבר ידעתי לטפס עליו. בגלל העץ ומעללי עליו הדביק לי אחי אולק כינוי שלא היה חביב עלי - 'ג'יקוסקה' (פראית)- ועוד קודם שידעתי קרוא וכתוב קנה לי במתנה ספר הנושא שם זה.
וכן "זה היה מעשה אמיץ ג'יוניה, מעשה נבון" חזרה אמא ונשקה לי "הם ערכו חיפוש על כולנו...". הזריזות של ג'יוניה חוזרת גם, כשהיא נאלצת להיחלץ מרודפיה:
"נער אחד השיג אותי, תפס במטפחת ראשי והפיל אותי ארצה [...] קימצתי אגרופי וחבטתי בפרצופו [...] הנער החליק על השלג ונפל. הוא אחז ברגלי אך גברתי עליו ובנעלי המסומרות בעטתי בראשו. דם אדום כיין נזל מאפו הפצוע על השלג הלבן. האדום האדום הזה הזניק אותי על רגלי והם נשאו אותי בקלות בין השיחים, אל חצרות הבתים הקרובים...".
התושייה של הילדים היהודים בגטאות נרשמה גם ביומנם של אלה מביניהם שהיו עדי ראייה למאורעות, וחדרה גם ליצירות ספרותיות שבהן התפעלו המחברים מחכמתם ותושייתם של הילדים בגטו. ביטוי חד לתצפיות בילדים בגטו ורשה ניתן למשל ביומנו של המורה חיים אהרן קפלן. באחד הימים הגיע קפלן לבית הקברות ונתקל שם במעין "מגפה של חטוטרות" אצל הילדים היהודיים שנמצאו במקום. מהיומן של קפלן מתברר כי ה"גבנונים" הללו היו תחבולה מתוחכמת של הילדים המבריחים שסייעו להברחת מזון לגטו: המבריחים הקטנים גילו עד כמה חשוב שידיהם ורגליהם יישארו חופשיים ככל האפשר כדי להבטיח לעצמם יותר סיכויים למנוסה מהירה, בשעת הצורך. וכך נתלו המטענים המוברחים על כתפיהם באופן שמזכיר את הסידור המסורתי של נשיאת מים, על ידי השואבים-באסל ובדליים שהיה נהוג עדיין בחלק ממקומות הישוב הנידחים באותה תקופה.
כן מצויים גם סיפורים ועדויות על ילדים יהודים בגטו שגורלם נכרך, לטוב או חלילה לרע, בגורלם של מבוגרים משמעותיים. במקרים רבים היו הללו ההורים, או דודות ודודים, אחיות ואחים - שלקחו על עצמם להמשיך ולנסות לתת לילדים, משהו מכל מה שמקובל לתת לילדים בתקופות חיים תקינות ו"נורמליות". אבל, לא תמיד לוו הילדים היהודים בגטו ואל מחוצה לו רק על ידי קרובי המשפחה. הילדים עצמם ידעו כי העת בגטו שונה מכל מה שהכירו לפני-כן. עולם המבוגרים בגטו נפרץ בפניהם באחת:
"אנחנו הילדים שכחנו לשחק, שכחנו לצחוק, עצובים וקפואים ולעולם רעבים, למדנו לחיות בשקט להתבונן סביבנו ולהקשיב לשיחותיהם של המבוגרים. מן השיחות הללו למדנו על כל מה שקורה בגטו. זה מכבר הפסיקו המבוגרים להסתיר מפנינו דברים. הפסיקו לדבר רוסית ביניהם כדי שלא נבין".
לכאורה, מצטיירת מכך תמונה קודרת למדי של קריסת המשפחה ושל אוזלת היד של המבוגרים נוכח תנאי הגטו, אבל דווקא משום כך יש מקום להשלים את התמונה על ידי אזכור של כמה מהגילויים המופלאים על פיתוח מפעלים ו"מפעלונים" שבהם הוכיחו מבוגרים יהודים רבים בגטאות, עד כמה הילדים ועתידם חשובים להם ומהווים עיקר ומרכז בחשיבתם ובעשייתם. גם חנה אש מתארת מאבק שנוהל ע"י הורים משכילים כנגד הפגיעה בזכותם של ילדי הגטו לחינוך מהימן ומסודר: "שקועה הייתי בהכנת שעורי הבית שקיבלנו מאבא כל יום – לבל נגדל 'בורים עם הארץ' , כדבריו- בהעדר בית-ספר ומערכת לימוד ממוסדת". וגם נעמי מורגנשטרן המספרת את סיפורה של מרטה, בספר בת כזאת רצינו מתארת מאבק דומה. מקום מרכזי בספר תופס סיפורו של "בית הספר של מרטה". בית ספר זה, על שפע משימותיו, עשוי להזכיר, אם רק נתעלם מנסיבות הקמתו – את אותה תנועה של חינוך ביתי, או "חינוך בבית", אשר מוצאת לה גם כיום, מהלכים בליבותיהם של לא מעט הורים ותלמידים. מרטה מספרת, בגוף ראשון, על מה שזכור לה מאותם ימים שבהם הופעל בעבורה "בית הספר הפרטי" במרתף של בית המרקחת הצ'ורטקובי:
"למדתי לקרוא, לכתוב ולפתור תרגילים בחשבון. שיננתי את לוח הכפל, ציירתי על קרטונים ישנים שעונים בכל מיני צורות, ולמדתי לקרוא בשעון עם ספרות, בשעון בלי ספרות ובשעון של אותיות רומיות. ציירתי ימים ואגמים, הרים ועננים ובמיוחד פרחים שאמא הכירה היטב" .
ולא רק תוכניות לימודים "פותחו" ב"בית הספר", אלא גם יחסים מיוחדים של אימון ואמון: "הייתי תלמידה טובה ושקדנית, והייתה לי מורה וחברה נהדרת, אמא".
לא רק האמהות, או יתר קרובי המשפחה שבגטו חשו מחויבות חינוכית כלפי הילדים היהודיים שנקלעו לחיים בגטאות. ספירה רפפורט מתארת בספרה יהודייה גזעית את ציפורה (פייגה) ברוכסון מבית חייט ששילבה בחייה בגטו סלאבודקה שבקובנה את הדאגה לרווחתם של ילדיה כאשר "בישלה יש מאין, קוששה זרדים להסקה, שאבה מים וכיבסה את כל בגדינו". אבל, ציפורה הופכת בהמשך לכך גם למעין גננת/מטפלת לילדים של עובדות הכפייה, שיוצאות לעבודתן מהקסרקטינים שאליהם צופפו הנאצים את יהודי גטו קובנה. ב- 27 במארס 1944 נפתחה פעולת גירוש נוראה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שכונתה "אקציית הילדים והזקנים". ציפורה, שיצאה במהירות, לבושה בחלוק ונעלי בית הבחינה במתרחש, וזיהתה בין המגורשים שכבר נאספו, ילדים שהוריהם הפקידו בידיה. הגרמנים "מואילים" לומר לה, כי אין היא חייבת להצטרף לילדים המגורשים שעליהם היא אחראית. אבל ציפורה איננה רואה כיצד תוכל למעול באמון שניתן לה, על ידי מי שהפקידו בידיה את ילדיהם, לפיכך היא מתעקשת ועונה: "אני צריכה להשגיח על הילדים, הם לא יכולים ללכת לבדם הם קטנים מדי". הנאצים לא טורחים להתווכח איתה ואומרים לה "טוב , אז תעלי גם את אל המשאית". בשלב זה שבו כבר הייתה ברורה למדי עבור מבוגרים ואף ילדים מטרת הגירוש ויעדו, הייתה ציפורה מוכנה לוותר על חייה ובלבד שלא תמעל באמונם של הורי הילדים. מעשיהם של ציפורה ושל אחרים, ככל הנראה רבים אחרים שלעולם לא נדע עליהם כיוון שהנאצים השמידו כל זכר לקיומם, מהווים הוכחה ניצחת לקיומו של צלם אנוש ושל רגשות אהבה וחמלה בעולם שבו מושגים אלה קיבלו משמעות חדשה והרת-גורל.
לקריאה נוספת
- אילתי, שלום, לחצות את הנהר, יד ושם וכרמל 2000.
- ארד, יצחק, גוטמן, ישראל ומרגליות, אברהם, השואה בתיעוד, יד ושם, תשל"ח, עמ' 182, עמ' 226-227 ועמ' 263-264 .
- אש, שאול, ויגודר ג'ופרי, "תיעוד בעל- פה ואפשרות השימוש בו" בתוך: עיונים בחקר השואה ויהדות זמננו, יד ושם, האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון ליאו בק תשל"ג, עמ' 342-351.
- גוטמן ,ישראל, שצקי, חיים, השואה ומשמעותה, מרכז שזר, 1987, פרק תשיעי "גורל ילדים ונוער בתקופת השואה".
- גולן,שמאי, השואה - פרקי עדות וספרות, עמ' 47, עמ' 77-79, עמ' 91.
- ליבליך, רות, יומנה של רותקה, מכון חדוה איבשיץ 1990 [התגלה ע"י הלינה בירנבאום ושרה נשמית (שנר).
- מכמן , דן, השואה וחקרה, מורשת, בית לוחמי הגטאות ויד ושם 1998, עמ' 107-121.
- Norman, Davies, a History of Poland, Oxford University, part 2, p.445
