מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

תרומתם של רופאים ניצולי בישראל: 1952-1945

ד"ר רחל הרצוג

עליית שארית הפליטה לישראל, החל משנת 1945, הביאה עמה רופאים ששרדו את השואה, וככל אנשי שארית הפליטה, הם היו צרובי טראומה והיה עליהם להסתגל מחדש לחיי יום-יום של חופש בחברה חדשה. החברה החדשה הייתה שרויה במאבק על עצמאותה ועל הקמת המדינה, ולא היו בידיה זמן ואמצעים להבינם ולקלטם, הגם שנזקקה להם מאד. 

מתום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנת 1952, עלו ארצה כ-1350 רופאים, רובם המוחלט ניצולי שואה. בסוף שנת 1952 היו הרופאים הניצולים כשליש מרופאי ישראל.

המפגש בין הרופאים הניצולים ובין החברה הישראלית היה חלק מהמפגש של כלל ניצולי השואה והחברה הישראלית, אך הוא הושפע גם משלוש עובדות שעמדו בבסיסו כמכלול וייחדו אותו:

א. נושא הבריאות היה אחד הנושאים הבעייתיים והקשים ביותר שעמם התמודדה מדינת ישראל בשנים הראשונות להקמתה, ומשום כך עמד עניינם של רופאים אלה בלב בעיות הבריאות; 

ב. רוב הרופאים הניצולים נקלטו בישראל במערכת הבריאות הציבורית. מערכת זו קבעה את מעמדם כציבור מאורגן של עובדים שכירים בעל סממנים פועליים, ככלל העובדים השכירים במגזר הציבורי בישראל, על אף העובדה שכרופאים הם יכלו להימנות עם אליטה חברתית.1 

ג. מקצוע הרפואה נושא אפיונים מיוחדים, וביניהם: 

  1. לרופאים, כקבוצה, יש השפעה רבה על השירות הרפואי ועל מערכת הבריאות בכללה ועל ההתפתחות והעיצוב של מגזר הבריאות;2 
  2. הרופאים נוטים להמשכיות מקצועית בשל שנות ההכשרה הארוכות ותחושת הייעוד שבמהות המקצוע; 
  3. ברפואה יש חשיבות רבה למערכת יחסי אמון בין המטפל והמטופל; 
  4. במסורת היהודית שמור למקצוע הרפואה מקום נכבד; 
  5. הרפואה קשורה לנושאים ביו-אתיים, וצל השואה ירחף עליהם תמיד. 
  6. ייחודם של הרופאים קשור גם בפרק עמידתם של הרופאים היהודים במערכות הרפואה היהודית שהוקמו בגטאות, במחנות הריכוז, במחנות העבודה ובקרב הפרטיזנים. מרים עופר הראתה כי המערך הרפואי היהודי שהוקם תחת השלטון הנאצי הוא תופעה שאין לה אך ורע בשום מקרה של רצח עם.3

    עם השחרור המשיכו הרופאים הניצולים בעבודתם במחנות ששוחררו. במחנות העקורים על אדמות גרמניה, אוסטריה ואיטליה, הרופאים הניצולים היו הראשונים להקים את בתי החולים היהודיים, בסיוע הג'וינט והצבא האמריקאי.4
  • 1. יהודית ט' שובל, עפרה אנסון, העיקר הבריאות, מבנה חברתי ובריאות בישראל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים. ירושלים, תשס"א, עמ' 394-392 (להלן: "יהודית שובל ואח', העיקרי הבריאות").
  • 2. יעל ישי, "עצמת הרופאים במדינת הרווחה – מסגרת ניתוחית וחקר מקרה ישראלי", ביטחון סוציאלי, 41, פברואר 1994, 199, עמ' 23-20. ישי מצביעה על כך שעצמתם של הרופאים באה לידי ביטוי בעיקר בתחום המקצועי-פרופסיונלי, וכי מעורבותם בעיצוב מדיניות הבריאות הייתה בדרך כלל שולית מאוד. בדיקתה מתמקדת בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20; אורית רוזין ונתן דוידוביץ, "ההסתדרות הרפואית בישראל בשנות החמישים ובשנות האלפיים", עיונים בתקומת ישראל – מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל (להלן: "עיונים בתקומת ישראל"), 19, 2009, עמ' 91-56. רוזין ודוידוביץ דנים בחלקה של האליטה הרפואית, באמצעות ההסתדרות הרפואית בישראל, בעיצוב הבריאות בארץ. לעמדתם, רק בשנות ה-80 החלה ההסתדרות הרפואית לפעול בזירה הציבורית לקידום אינטרסים ציבוריים, ובשנות ה-2000 יש לה כוח ויוקרה רבים שמאפשרים לה לפעול בזירה זו.
  • 3. מרים עופר, מערך הרפואה בגטו ורשה בתקופת השואה: ארגונו ואתגריו המקצועיים בתחומי הרפואה והאתיקה בהקשר היסטורי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, 2009 (להלן: "מרים עופר, מערך הרפואה בגטו ורשה בתקופת השואה"), עמ' 350-345.
  • 4. ראו לדוגמה, זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ניצולי השואה בגרמניה הכבושה, יד ושם, ירושלים, תשס"ז (להלן: זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה), עמ' 32, ו-44-43, על ההתארגנות בגרמניה בשטח האמריקאי; עדה שיין, בריאות בתנאי עראי, שירותי בריאות לניצולי שואה באוסטריה, 1953-1945, יד ושם, המכון הבין-לאומי לחקר השואה, ירושלים, תש"ע, עמ' 53-38, על ההתארגנות במחנות העקורים באוסטריה.

עליית הרופאים הניצולים בתקופת טרום-המדינה:

הידיעות על עלייתם הצפויה של רופאים ניצולי שואה, הגיעו ליישוב היהודי בארץ כבר בשנת 1944, בד בבד עם הידיעות הראשונות על מצב התחלואה הקשה בקרב שארית הפליטה ברחבי אירופה. אנשי הממסד הרפואי בארץ התכנסו כדי להיערך לקליטת עלייה זו מבחינה בריאותית ולקליטת הרופאים, מתוך דאגה לרופאים הבאים עצמם, "הפליטים", בתחושות חמלה והבנה כי הם יהיו במצוקה כלכלית, ומתוך דאגה לבריאות הציבור בארץ והחשש מפני רופאים שאין כל עדות לטיב עבודתם הרפואית. לצורך קליטת עולים חולים הוקם השר"ל, השירות הרפואי לעולה. עמדת רוב אנשי הממסד הרפואי הייתה שאת השירות הרפואי לעולים יעניקו רופאי הארץ, המכירים את התנאים הסביבתיים, אך נשמעו גם דעות שהטיפול הרפואי בעולים צריך להיות בידי הרופאים העולים.

בעוד ניטש הוויכוח על דרכי הקליטה של עלייה זו, החלו ההכנות למלחמת השחרור. במחצית השנייה של 1947 קם השירות הרפואי, וד"ר חיים שיבר, לימים פרופ' שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות ומנהל בית החולים תל השומר, גייס לשורותיו רופאים בני הארץ ורופאים ניצולי שואה, וביניהם רופאים שלחמו במלחמת העולם השנייה בצבא האדום ובצבא הפולני, ורופאים מומחים בתחומים ככירורגיה, עיניים, נוירוכירורגיה ועוד. למעלה מ-100 רופאים ניצולים השתתפו במלחמת השחרור, חלקם גויסו בחו"ל וחלקם כבר היו תושבי הארץ. בזיכרונות שכתב למעלה מ-20 שנה לאחר התרחשותם האדיר פרופ' שיבא את חלקם של הרופאים הניצולים  שגייס בקורות חיל הרפואה במלחמת השחרור.

מערכת הבריאות במדינת ישראל קולטת את הרופאים הניצולים – תורמים ונתרמים:

העלייה הגדולה הכפילה את אוכלוסיית המדינה פי שניים בערך. כ-46.5% מהעולים היו ניצולי שואה, שרידי חרב, שנשאו בנפשם ובגופם את זוועות השואה ואת שנות הנדודים שלאחריה. כ-52% מהעולים היו יוצאי אסיה וצפון אפריקה, ורבים מהם נשאו בגופם את תלאות הדרך וגם מחלות שמקורן בארצות מוצאם. 

הייתה זו עליה ללא סלקציה רפואית: התחלואה בקרב העולים הייתה רבה. שיעורים גבוהים של מחלות כרוניות קשות כשחפת ומחלות נפש ומחלות מדבקות כגרענת, גזזת ועגבת, ומחלות זיהומיות מדבקות כטיפוס מעיים, החרידו את ראשי מערכת הבריאות. שיעורים נוסקים של תמותת תינוקות עד לכ-157 תינוקות לכל אלף תינוקות חיים במעברות, מגיפות ובמיוחד מגיפת שיתוק ילדים, זעזעו את הציבור. ריכוזי עולים בתנאי דיור ותברואה לקויים באזורים הנטושים העלו עוד יותר את שיעורי התחלואה. בעיית הבריאות הייתה לאחת הבעיות הקשות של מדינת ישראל. היה צורך מידי בהרחבה משמעותית של מערכת הבריאות הציבורית – בהוספת מיטות במערכת האשפוז הכללית ומיטות לחולי שחפת ולחולי נפש; בהגדלת מספר מרפאות קופות החולים ובהרחבת פריסתן; ובהרחבת הרפואה המונעת. להרחבת מערכת הבריאות, ולמוקדי המצוקה של חולי ונכות, נדרשו רופאים. נדרשו רופאים גם לאזורים שאליהם הרופאים ותיקים בארץ לא נטו לפנות – בריכוזי עולים מרוחקים ממרכזים עירוניים ובספָר. לצורך זה עמדו לרשות מערכת הבריאות הרופאים העולים, רובם המוחלט ניצולי שואה. המערכת שלא הצליחה להניע רופאים ותיקים לעבוד באזורים של ריכוזי עולים, שלחה לאזורים אלה רופאים עולים. 

ארבע מסגרות רפואה פעלו במערכת הבריאות הציבורית של ראשית המדינה: רפואה מונעת (בדיקות כניסה וחיסונים), מקדמת בריאות (תחנות לאם ולילד ושירותי רפואה במערכת החינוך), מרפאות (לימים רפואת קהילה), ואשפוז. הן פעלו ללא כל תיאום ושיתוף פעולה ביניהן. קופת חולים כללית שביטחה את רוב אזרחי ישראל ברחבי הארץ קיימה את כל מסגרות הרפואה. משרד הבריאות קיים בתחילה מסגרת מקדמת בריאות, מסגרת מרפאות ומסגרת אשפוז שהייתה הגדולה והעיקרית ביניהן. את המרפאות הפעיל המשרד בעיקר במחנות העולים  באמצעות  השר"ל. בתי החולים הדסה ירושלים והדסה תל אביב קיימו גם מסגרות של רפואה מונעת. מלב"ן (שם שנגזר מהמילים "מוסד לטיפול בעולים נחשלים") קיים מסגרת אשפוז ובהדרגה התרחב גם למסגרת שיקום. בכל המסגרות האלו, לרבות השירות הרפואי של צה"ל נקלטו רופאים ניצולים, אך העיקריות שבהן היו מערך המרפאות ומערך האשפוז.

מערך המרפאות:

הצורך הדחוף של השר"ל ברופאים שיעניקו את הטיפול הרפואי הנדרש לעולים, אך במסגרת ארעית, הפך אותו למקום עבודה שבו נקלטו רופאים ניצולים, ובמיוחד בשיאה של העלייה הגדולה, שנת 1949. מנהלי השר"ל, שהיו רופאים ותיקים בארץ, נעזרו ברופאים בכירים בעיקר מקופת חולים, אך בעבודת היום-יום הרפואית הקשה ומצילת החיים נשאו רופאי השר"ל, ניצולי שואה, ולידם אחיות רבות, גם הן ניצולות שואה. 

בד בבד עם פעילות השר"ל במחנות העולים התפרס מערך המרפאות של קופות החולים באזורים שבהם התיישבו העולים החדשים. עם הגידול הניכר במספר הנקודות החדשות והמרוחקות, ללא תיאום עם קופות החולים וללא אפשרות להיערכות מתאימה, ובהיעדר כל אפשרות לכפות על רופאים לעבוד שם, הרופאים הראשונים שהיו זמינים לקופות לשם שירות במקומות אלה היו על פי רוב רופאים שטרם מצאו עבודה בעיר. מדרך הטבע הם היו המבוגרים שבעולים, רובם ניצולי שואה שסיימו לימודיהם לפני השואה. על רופאים אלה הלינו המעסיקים כי קשה להעסיקם בשל הסיבות הבאות: (א) הם לא עסקו ברפואה ולא נחשפו לחידושי הרפואה במשך כעשר שנים, מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד עלייתם ארצה; (ב) אינם מכירים את תנאי הסביבה והאקלים באזור; (ג) אינם יודעים עברית; (ד) באו מאסכולות שונות ויש צורך בהאחדת השיטה הרפואית; (ה) הם ביקשו  בעיקר במרכז; (ו) גילם גבוה. למרות הקשיים האלה הם הופנו לריכוזי העולים, ובמבחן השנים הוכרה והובנה תרומתם למערכת הבריאות ולחברה הישראלית. וככל שגבר המחסור רופאים  לא הוזכרו עוד תלונות אלו.

קופת החולים של ההסתדרות הכללית, שנשאה בעול העיקרי של קליטת העלייה, איישה את מרפאותיה בריכוזי עולים מרוחקים ממרכזים עירוניים ברופאים ניצולי שואה בני 50 ומעלה, שלא הצליחו להיקלט באזורי המרכז, שבהם העדיפו רופאים אחרים לעבוד. כך אירע שבאזורי המצוקה האלה היו הרופאים הניצולים לשומרי הסף של בריאות עולים חדשים כמותם, אך בני פזורות שונות, לעתים ללא הבנת שפתם והרגליהם. עבור תושבי המקום הם ייצגו את הרופא הכללי המטפל במכלול הבעיות הרפואיות שלהם ושל בני משפחותיהם, ובו הם נתנו את אמונם. אך הם גם ייצגו את הממסד הרפואי, המבקש לשנות את הרגלי הבריאות שלהם.

באמצע מאי 1950 החלו מחנות העולים להיסגר, והוקמו המעברות הראשונות. תפקידו של השר"ל תם, ורבים מרופאי השר"ל, שצברו כבר ניסיון עבודה בארץ, נקלטו במוסדות רפואיים אחרים ובמשרות קבועות. קופות החולים נכנסו למרפאות במעברות ללא כוח אדם מספיק. המחסור ברופאים במעברות נוסף על המחסור שכבר היה קיים ביישובים המרוחקים ואף קשה ממנו, בשל שיעורי התחלואה הגבוהים, התנאים הפיסיים והתברואתיים הגרועים והאווירה הקשה ששררה בקרב תושבי המעברות. מאחר שאת רוב המרפאות החדשות פתחה קופת חולים כללית, הסתמן המחסור העיקרי במרפאותיה. לפתרון המחסור ברופאים נהגו מספר פתרונות וביניהם גיוס רופאים למעברות בצווי חירום וגיוס משולב של רופאים לשירות חובה בצה"ל ובמעברות. צעדי הממסד הרפואי הביאו אל האזורים גם רופאים ניצולים צעירים. 

הרופאים העולים שעבדו במעברות, בהתיישבות העובדת, ובספר, כעובדים קבועים, כמגויסים או שעבדו במסגרת זו כתנאי לכניסה להתמחות במקצוע רפואי – נפגשו עם כל קצות החברה הישראלית: מיושבי הקיבוצים, שאותם העריכו על דרך חינוכם את הנוער להרגלי בריאות נכונים, ועד אנשי המעברות, שאת הרגלי הבריאות וצריכת הבריאות שלהם הם ביקרו וביקשו לשנות. החשיפה לבעיות האתיות שעלו ברפואה במגזרים אלה, כמו כפיית טיפול רפואי, לא הביאה לנקיטת עמדות מפורשות בנושא. מנגד, דווקא העבודה הרפואית הקשה והמאומצת במקומות אלה האיצה את השתלבותם בחברה, משום תחושת התרומה שמילאה אותם. בשירות במעברות בספר ובכפר חשו הרופאים כי הם תורמים לחברה הישראלית בכללה וכי המדינה זקוקה להם. 

מערכת האשפוז: 

בבתי החולים הכלליים נקלטו רופאים בעיקר בבתי החולים הממשלתיים שזה קמו, אך גם בוותיקים, שמספר מיטותיהם גדל בעקבות העלייה הגדולה. בתי החולים לחולי שחפת קלטו רופאים ניצולי שואה בעלי ניסיון בתחום, בעיקר רופאים שעבדו באירופה במוסדות הג'וינט לניצולי שואה. בתי החולים הפסיכיאטריים סבלו ממחסור ברופאים, ומשלא נמצאו רופאים מומחים בתחום העצבים והפסיכיאטריה קלטו רופאים בתחום הרפואה הכללית, רובם היו ניצולי שואה. מערכת האשפוז נזקקה לרופאים גם לשם טיפול בעולים: הרעיון לייבא אלף מיטות לאשפוז ניצולי שואה חולים ולהעסקת רופאים ניצולים לא מומש, אך בשנת 1949 הוגשמה מטרתו משהוקם מלב"ן בשיתוף בפעולה בין ארגון הג'וינט, ממשלת ישראל והסוכנות היהודית. חלק ניכר מרופאי מוסדות מלב"ן (שיועדו לחולי שחפת תחילה) היו ניצולי שואה. שתי סיבות היו לדבר: (א) חלק מהרופאים עבדו בבתי החולים של הג'וינט למען שארית הפליטה באירופה, ובבואם ארצה נקלטו במלב"ן הודות לעבודתם בג'וינט; (ב) רק רופאים ותיקים מעטים ביקשו להתקבל לעבודה במלב"ן.

השתלבותם של הרופאים הניצולים בחברה הישראלית הייתה מהירה משום שהשינוי שנדרש מהם לא היה גדול. הם המשיכו לעסוק במקצועם והשתלבו במהירות במערכת הבריאות. רובם החלו אמנם בשלבים הנמוכים של הסולם המקצועי, אך כבר משנת 1952 אפשר למצוא אותם בדרגות ניהול. הדבר מעיד שקידומם המקצועי היה ככל קידום מקצועי ברפואה: פרי כישורים, ניסיון והצלחה בעבודה, וגם מעיד על נכונות הממסד הרפואי לקלוט ולקדם. הכניסה המהירה לעבודה במערכת הבריאות שכה נזקקה להם העניקה לה כוח אדם מקצועי שתרם את חלקו בתקופה הקשה בתולדותיה, אך בה במידה הרופאים עצמם זכו בכך שניתנה להם אפשרות מהירה להשתקמות אישית ומקצועית ובכך שבדרך זו הם נכנסו לחברה הישראלית ועד מהרה היו לחלק בלתי נפרד ממנה. 

כניסתם של הרופאים הניצולים למערכת הבריאות תרמה לגידולו של דור צברים בריאים, ילדי עולים וילדי ותיקים, ולשיקום הבריאות של העלייה הגדולה, ובתוכה ניצולים כמותם. הם תרמו בכך שלקחו חלק בפתרון משבר הבריאות של שנות העלייה הגדולה ונתרמו מכך שהייתה זו דרך להשתלבותם בחברה הישראלית. 

בסיפור המפגש בין ניצולי השואה לחברה הישראלית שמור מקום של כבוד לסיפורם של הרופאים ניצולי השואה. ניצולים שמצאו בתוכם את הכוח לקום מהאסון, לגייס תעצומות נפש למקצוע תובעני המיטיב עם בני אדם ולהיות נדבך חשוב בבניית שירותי הבריאות במדינת ישראל הצעירה ובקליטת רבבות העולים שזרמו אליה.