ב-29 – 30 בספטמבר 1941 רצחו הנאצים בבאבי-יאר, גיא הריגה סמוך לבית הקברות היהודי הישן בקייב, 33,000 יהודים. לימים נעשה המקום הזה בקייב לסמל השואה בברית המועצות. מה ידעו היהודים והלא-יהודים כאחד על מה שהתרחש ביום ההוא? מדוע התייצבו רוב היהודים על-פי הוראותיהם של הגרמנים? האם ידעו על המדיניות הרצחנית של גרמניה הנאצית?
מה הניע את תמרה מיכאסייבה, אישה רוסיה לא-יהודייה שמצאה את עצמה בתוך שיירת היהודים שצעדו לעבר באבי-יאר, להצטרף מרצונה החופשי אל קהל היהודים?
בחודשי המלחמה הראשונים, מאז הפלישה לברית המועצות, ("מבצע ברברוסה" 22.6.1941), ועד ספטמבר כבר הספיקו הגרמנים לרצוח עשרות אלפי יהודים בשטחים שכבשו. ואף על פי כן היה המידע בדבר המתרחש שם דל ומקוטע. קייב הייתה מוצפת שמועות, שעוד גברו כשפרסמו הגרמנים ב-28 בספטמבר צו ובו נדרשו כל היהודים להתייצב בבוקר יום המחרת בנקודת האיסוף.
בעלה של תמרה, פטר רזניקוב, יהודי וקצין בצבא האדום, נעלם בימיה הראשונים של המלחמה. תמרה ניסתה לחפש אחריו, אך לשווא. היו שמועות שהפיקוד הגרמני הגיע לידי הסכם עם הסובייטים בדבר חילופי היהודים בשבויי מלחמה גרמנים: משפחה יהודית אחת תמורת שבוי מלחמה אחד. תמרה באה לנקודת האיסוף מתוך כוונה להתחזות ליהודייה ולהיכלל בעסקת החליפין כדי שתוכל להמשיך ולחפש אחר בעלה בשטח הסובייטי.
בתוך זמן קצר מצאה את עצמה תמרה בטור ארוך שבהמשכו היתה גדר שהפרידה בין היהודים ליתר האוכלוסייה. תחילה נדרשו למסור את החפצים ואחר כך להירשם. תמרה שאלה גבר בלונדיני תכול עיניים שעמד על-ידה עם ילדו, אשתו וחמותו היהודים "מה דעתכם, אנחנו נוחלף עוד החודש?". הגבר הביט בה בתימהון והבין שהיא אינה יהודייה ובעת שעזב את המקום החליט להוציא גם אותה מחוץ לשיירה המגודרת הנשמרת בידי אנשי המשטרה ובכך הציל את חייה.
תמרה לא הייתה היחידה שהאמינה לשמועות. שמועות התהלכו במקומות רבים אחרים. דיברו על גיוס מיוחד של עובדים יהודים, לעתים קרובות אף הוזכרה ארץ ישראל כמקום יישוב.
יש ראיות לכך שלעתים הפיצו הגרמנים והשוטרים המקומיים שמועות במתכוון, אבל לעתים קרובות נפוצו הללו באופן ספונטני בקרב היהודים עצמם. וכאמור לא רק היהודים האמינו לשמועות בשל מחסור בידיעות מבוססות אלא גם רבים מן התושבים המקומיים. מקצתם אף הניחו, כי היהודים "ירוויחו" – הם יעקרו למקום טוב יותר בחסות הגרמנים בשעה שהתושבים המקומיים ייוותרו כתמיד לסבול במקום מגוריהם.
ואולם היו גם מי שלא נטו להאמין לשמועות החיוביות והיו פסימיים מאוד בנוגע לעתיד הקרוב. מיכאל טנקלבסקי בחר שלא להתייצב לפי הוראות הגרמנים והעיד שהסתתר בבית כלשהו וצפה ביהודים, ובכללם אחותו ואביו, שהובלו לבאבי יאר, סיפור המבליט את הדילמה הנוראה שליוותה את הבחירות של כל יהודי ויהודי.
הדעת נותנת שחלק מן היהודים חששו במהלך הצעידה לבאבי יאר מן הגרוע מכל. דינה פרוניצ'בה, אחת הניצולות היחידות מן הרצח בבאבי יאר, הזכירה בעדותה יהודים זקנים שהלכו בטור והתפללו. אבל רובם תפסו את זוועת המתרחש רק כשהתקרבו אל גיא ההריגה – עד אותו הרגע לא נשמע דבר שהרי מתוך הרמקולים בקעה מוזיקה רמה שעמעמה את הכל. פרוניצ'בה ציינה כי רק כששמעה מרחוק את היריות היא "החלה לתפוס מה התרחש".
נדמה היה שהאירועים של הרצח ההמוני של היהודים היו צריכים להתפשט במהירות הבזק ברחבי כל השטחים הכבושים בידי הגרמנים ולא רק בידי היהודים אלא גם בידי הלא-יהודים שיכלו לנוע בחופשיות רבה יותר מאשר היהודים. כבר בסוף אוגוסט, חודש לפני באבי יאר, רצחו הגרמנים בקמניץ-פודולסק, הממוקמת 450 קילומטרים מקייב, 23,000 יהודים. עדויות על מאורעות ספטמבר בבאבי-יאר גם היו צריכות להגיע אל היהודים במקומות אחרים באוקראינה, ולא רק באוקראינה, ולהשפיע על ההבנה של כולם באשר למתרחש. אבל הדבר לא קרה. מדוע לא הגיע המידע ומדוע כשהגיע מידע הטילו בו ספק – אלה שאלות למחקרים עתידיים.
