מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

"אני לא כאן ולא שם" – על אהרון אפלפלד

ג'קי מצגר
  1. אהרון אפלפלד, סיפור חיים, הוצאת כתר, ירושלים, 1999, עמ' 50.
  2. שם, עמ' 6-7.
  3. שם, עמ' 113.
  4. שם, עמ' 103-102. 
  5. אהרון אפלפלד, קטרינה, הוצאת כתר, 1989, עמ' 117.
  6. פול צלאן, ניצול שואה וסופר יהודי מוכר ביותר בעולם, שכתב את כל שיריו בגרמנית. הזכיר את גרמניה- Deutschland, רק פעם אחת בכל יצירתו בשיר המפורסם 'פוגת המוות'.  
  7. אהרון אפלפלד, באדנהיים עיר נופש, הקיבוץ המאוחד, תש"ם, עמ' 103. 

אהרון אפלפלד הלך לעולמו בשבוע הראשון של שנת 2018 והשאיר אחריו שובל מואר של דמויות רבגוניות שיצר מזיכרונותיו מתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה.

אפלפד נולד בשנת 1932 בצ'רנוביץ שברומניה. בן יחיד למיכאל ובוניה אפלפלד. סביבתו החילונית בבית הוריו והאווירה הדתית-מסורתית בבית סבו וסבתו (הורי אמו), שם ביקר לעיתים קרובות, יצרו הוויה משפחתית מורכבת המופיעה לאורך כתיבתו העתידית ומוסיפה נופך לרומנים שלו העוסקים בשנות המלחמה ובשואה.

שנות ילדותו השקטות נגדעו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. 

אמו נרצחה ברחוב זמן קצר לאחר פלישת גרמניה, יחד עם רומניה, לברית המועצות ביוני 1941. במלחמת העולם השנייה הוגלה לטרנסניסטריה, הופרד מאביו ונדד בכפרים וביערות אוקראינה עד שמצא מחסה בביתה של אישה כפרית אוקראינית. אפלפלד שרד ולאחר המלחמה, בשנת 1946, עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער ולמד בבתי הספר החקלאים עין כרם ונהלל. כעבור שנים, פגש באופן מפתיע את אביו ששרד את המלחמה. אחרי שירותו הצבאי למד באוניברסיטה העברית ספרות עברית וספרות יידיש. שיריו החלו להתפרסם ב- 1954, פרסומו הראשון בסיפורת היה בכתב העת "גזית" ב–1951. אפלפלד כובד בתארי דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטאות שונות בארץ ובעולם. חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת תשמ"ג, ספריו תורגמו לשפות רבות. 

מותו של אפלפלד נוגע בדרכים שונות;  ספרו האחרון חתם את פועלו המשמעותי. את נוכחותו הדומיננטית בעולם הספרות, יחושו הקוראים, כעת, כאלם וכהיעדר. יתר על כן, מותו מצטרף אל הידוע לנו והבלתי נמנע - מציאות בה נחיה ללא ניצולים בקרבנו.

ביצירתו המיוחדת והעשירה מתאר אפלפלד את תקופת המלחמה, ומסייע לנו, בני ההדור שנולדו לאחר 1945, להיכנס בסמטאות צרות אל הזוועות של השואה. דומה כי חוויותיו של מי שהיה ילד בן שבע עם פרוץ המלחמה, הותירו בו חוויות טראומטיות וקשות ועם זאת, אלו דבריו המורכבים, אוהבים ומחייבי החיים, על מות אמו:

"אמא נרצחה בראשית המלחמה. את מותה לא ראיתי, אבל את צעקתה האחת והיחידה שמעתי. מותה משוקע בי עמוק, אבל יותר ממותה- תחייתה".1

גדולתו של אפלפלד טמונה במשפט הזה, המדגיש את הלשון המאופקת בכתיבתו. בקריאת ספריו, נוצר תדיר הרושם,  שביטויי אלימות נרמזים לרוב אך אינם ממלאים את הדף. הילד הרך שנלחם על חייו לאחר שבע שנות ילדות מלאות בטחון, מתעמת עם חיים בגטו ובמחנה, עם בריחה וחיים ביערות בסכנת חיים מתמדת וחוסר בטחון מוחלט בחבלי הארץ הקרועים של אירופה. הילד הרך הזה הופך לאחר המלחמה לאדם בוגר שנמנע בכתיבתו לתאר את הגרמנים במישרין.

כך הוא מתאר את שנות המלחמה ואת הצורך שלו לזכור: 

"במלחמה לא הייתי אני. דומה הייתי לבעל חיים זעיר שיש לו מחילה, נכון יותר כמה מחילות. המחשבות וההרגשות הצטמצמו מאוד. אמת, לפרקים הייתה עולה מתוכי איזו תמיהה כואבת למה ועל שום מה נשארתי לבד... משנות המלחמה אני זוכר מעט מאוד...לפרקים עולים מתוך הערפל הסמיך גוף קודר, יד שהשחירה, נעל... זה באשר לתודעה הגלויה, אבל כפות הידיים, כפות הרגליים, הגב והברכיים זוכרים יותר מן הזכרון...וכתבתי כמה פרקים אבל גם הם רק פרגמנטים של ממשות אפלה שלעולם תהיה צפונה בי".2

אהרון אפלפלד, ילד בודד בשארית הפלטה, עלה לארץ ישראל כנער בן 15, רכש שפה חדשה, הסתגל לאורחות החיים השונים בתכלית מהמוכר לו, פילס את דרכו החדשה מתוך סבך הטראומה ויצר לעצמו פינה בה יכול היה להרהר ולכתוב על אותה 'ממשות אפלה' שידעה האנושות, ושחווה על בשרו. בזכות זאת, זכינו אנו באוסף ספרים יוצא מן הכלל, הממלא  מדף חשוב בספרות השואה.

האוטוביוגרפיה שלו, סיפור חיים, מגיעה לגבהים של ספרות השואה, והיא מזקקת את השקט שבו, את מרובדות ועומק כתיבתו, את תפישותיו ונקודת מבטו אודות השואה ואודות האדם בשואה. הוא , כותב את הדברים הבאים: 

"בשנות החמישים המאוחרות שזנחתי את השאיפה להיות סופר ארצישראלי והתאמצתי להיות מה שאני באמת: מהגר, פליט, אדם הנושא בתוכו את הילד של המלחמה, מתקשה בדיבור ומתאמץ לספר במינימום מילים".3

זו מסקנה מדהימה שהתקבלה בשנים הראשונות של מדינת ישראל הצעירה שבתקופה זו העלתה על נס את גבורתם של לוחמי הגטאות והפרטיזנים. האידיאל הזה של ההתנגדות  זכה לתשומת לב כמעט בלעדית בימיה הראשונים של המדינה. מילותיו של אפלפלד הצעיר מבטאות את פנימיותו כפליט המנוגדת למוחצנות הזאת. 

וכך כתב הסופר הצעיר על ימיו הראשונים בארץ:

"מאז בואי ארצה שנאתי את אלה שכפו עלי את הדיבור העברי, ועתה, עם מותה של שפת אמי, גברה איבתי אליהם...אני לא כאן ולא שם. מה שהיה לי: ההורים, הבית ושפת אמי, אבד לי לעולמים, והשפה הזאת שהבטיחה להיות לי שפת אם אינה אלא אם חורגת".4

ומאז ה'אם החורגת' הזו ממלאת מדפים בבתים רבים עם הספרים שכתב בשפה העברית שהוא אימץ. אהרון אפלפלד כתב יותר מארבעים ספרים, וכאמור לעיל, כולם בעברית. לעיל ציינתי שני היבטים ייחודיים בכתיבתו - כתיבה 'שקטה' והעדרו של הגרמני הרוצח. 

דוגמא אחת לנקודה האחרונה בולטת בספרו " קטרינה" שהופיע בשנת 1989. הדמות המרכזית היא נערה קתולית ממשפחה אוקראינית פשוטה ששמה קטרינה. כאשר היא באה במגע עם משפחה יהודית, נרקמים בהדרגה יחסים חמים וחיוביים בינה לבין היהודים, בניגוד מוחלט לאווירה האנטישמית שאפיינה כפרים רבים. אווירה זו לעיתים זוכה לתיאורים חזקים אצל אפלפלד. למרות האיפוק בכתיבתו, אפלפלד לא מהסס מדי פעם לתאר את ההתנהגות הברוטאלית של יושבי הכפרים. תיאורים אלו מוסיפים צבעים קודרים לתיאור ההתרחשויות במלחמה ויוצרים אווירה מבשרת רעות כרקע לזוועות, שבדרך כלל רק נרמזות. "קטרינה" מתאר את האיכרים, התנהגויות בני האנוש, הנימה האנטישמית של הסביבה האוקראינית שכמכלול מהווה את הרקע להעלמות מיליוני היהודים מהאזורים הללו. להלן התיאור של מכונת הרצח הגרמנית:

"כנחשים שחורים, התפתלו הרכבים בעמק... עתה לא היה ספק כי לאחר מותם של היהודים, ישחררו את כולם. יש לחכות בסבלנות למותם. הרבה לא נשארים ואת המעט מובילים עכשיו ברכבות".5

אין אזכור לגרמנים, רק לרכבות ולקרונות הבקר.6

מספרו הקצר "באדנהיים עיר הנופש" אבקש להביא  את השורה האחרונה:

"אם הקרונות מלוכלכים כל כך, משמע שהדרך אינה רחוקה".7

אנו הקוראים אסירי תודה שאפלפלד מצא את קולו בשפתו החדשה- עברית, ומילא את מדפינו עם תרומה ייחודית בספרות השואה.