בשנת 1953 חוקקה כנסת ישראל את חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם (תשי"ג-1953). החוק מעגן בין השאר את תפקידו של יד ושם "לכנס, לחקור ולפרסם את כל העדות על השואה". עם זאת מאמצי תיעוד השואה התחילו הרבה לפני כן. כבר עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולאורך כל מלחמת העולם השנייה נמצאו מי שתיעדו את האירועים בזמן התרחשותם, פעמים רבות בתנאים קשים ביותר. עם תום המלחמה הוקמו במקומות רבים בעולם מרכזי תיעוד וגביית עדויות: במינכן, בוורשה, בלודז', בלובלין, בפריז, בברטיסלבה, בבודפשט ובמקומות רבים אחרים.
המידע על המתרחש באירופה החל להגיע לישוב היהודי בארץ ישראל כבר בעת המלחמה. עוד לפני שהתברר גודל האסון יזם מרדכי שנהבי מפעל הנצחה ליהודי אירופה הכולל בתוכו ארכיון. ארכיון יד ושם החל את פעילותו הרשמית ב-1946, בהנהגתה של ד"ר שרה פרידלנדר, ילידת בודפשט שניצלה ב'רכבת קסטנר'.
המסמכים הראשונים הגיעו אל יד ושם מן ה"וועדות ההיסטוריות", ממרכזי התיעוד השונים וכן מגופים ציבוריים, מחוקרים ומאנשים פרטיים. החומר שנאסף בארץ הצטרף לתיעוד שאספו יהודים תוך כדי המלחמה, בגטאות, במחנות ובמסתור.
מאז הקמתו פועל הארכיון באופן יזום במטרה לאסוף ולצלם מסמכים הנוגעים לגורלם של היהודים ושמורים בארכיונים השונים באירופה ובעולם. עם נפילת 'מסך הברזל' ופתיחת הארכיונים שבמזרח אירופה בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, הורחב מאוד מפעל הצילום.
על מנת לשמר את המסמכים לדורות הבאים ולאפשר לכל דורש גישה נוחה אל הארכיון אנו מפעילים צוות מקצועי מנוסה הכולל ארכיונאים, היסטוריונים ומומחי שימור. החומרים עוברים תהליך של קליטה וסידור. הם מקוטלגים בהדרגה באופן מקצועי ומאוחסנים בתנאי שימור אופטימליים. מסמכים הזקוקים לשימור מטופלים במעבדת השימור.
