המכון הבין-לאומי לחקר השואה

האנציקלופדיה של הגטאות

+ חיפוש במאגר

קילצה (Kielce)

מקום לפני המלחמה: עיר מחוז, פולין
מקום בזמן המלחמה: גנרלגוברנמן, מחוז רדום

Poland ,Kielce, יהודים ברחוב בגטו.
<br>
ארכיון יד ושם,  5473/5 Poland ,Kielce, יהודים ברחוב בגטו.
ארכיון יד ושם, 5473/5

Poland ,Kielce, שני יהודים מבוגרים עונדים סרט יד. ארכיון יד ושם, 5473/4
<br>
Poland ,Kielce, שני יהודים מבוגרים עונדים סרט יד. ארכיון יד ושם, 5473/4

לפני המלחמה. בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים ישבו בקילצה כ-15,000 יהודים – יותר משליש אוכלוסייתה. מרביתם התפרנסו ממסחר וממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה, הנגרות ומוצרי הכימיה, והיו בהם סוחרים זעירים ורוכלים רבים. בקילצה פעלו איגודים מקצועיים של בעלי מלאכה, והשפעת היהודים על ארגוני הפועלים בה הייתה ניכרת. בקילצה פעלו גם קואופרטיב לאשראי, בנקים יהודיים, שאחד מהם נתמך בג'וינט, ומוסדות סעד מסורתיים ובהם בית חולים יהודי.
בקילצה פעלו בית ספר לבנות של "בית יעקב" ו-15 חדרים, כמה מהם חדרים מתוקנים שלמדו בהם גם לימודים כלליים; אגודת ישראל הפעילה בעיר תלמוד תורה וישיבה גבוהה; ולרשות ילדי היהודים בעיר עמדו גם בית ספר של רשת "יבנה", בית ספר יהודי חילוני לבנות וגימנסיות יהודיות מעורבות לבנים ולבנות.
בין שתי מלחמות העולם היו פעילות בעיר מפלגות ציוניות, אגודת ישראל והבונד, ויהודים היו חברים גם במפלגה הקומוניסטית הפולנית. למפלגות היו מסונפות תנועות נוער, והציונים הקימו הכשרות חלוציות. הציונים ופועלי אגודת ישראל קיימו שיעורי ערב להשכלה עממית, ואגודות תרבות פעלו להנחלת העברית ותרבות היידיש. בעיר היו גם קהילות חסידיות חזקות. לקהילה היהודית היו שלוש ספריות ותאטרון יהודי קטן, בזמנים שונים ראו אור בקילצה ארבעה עיתונים ביידיש, ובעיר פעלו אגודות ספורט יהודיות אחדות.
בפוגרום שעשו פולנים בקילצה ב-12-11 בנובמבר 1918, בתום מלחמת העולם הראשונה, נרצחו עשרה יהודים ונפצעו 400. בשנות השלושים היו בעיר כמה תקריות אנטישמיות. בנובמבר 1934 נרצחו שלושה יהודים בקִרבת קילצה, ובפוגרום שהיה בעיר ב-1937 נרצחו חמישה יהודים והועלו באש בתיהן של 50 משפחות יהודיות.
ב-1938 היו בקילצה 67,634 תושבים, 20,942 מהם יהודים.
הכיבוש הגרמני. הגרמנים כבשו את קילצה ב-5 בספטמבר 1939. מיד עם הכיבוש החלו הגרמנים להפיל את אימתם על היהודים, להשפיל אותם ולגזול את רכושם. בסוף ספטמבר 1939 נחטפו יהודים לעבודת כפייה, ואחדים מראשי הקהילה היהודית נעצרו. הגרמנים החרימו בתים בבעלות יהודים ברחובות הראשיים של העיר, שנועדו להיות אזור גרמני האסור לכניסת יהודים. עם זאת, עוד שנה וחצי הוסיפו רבים מהיהודים לגור בבתיהם לצד שכניהם הפולנים. בראשית נובמבר 1939 הוקם בקילצה יודנרט בראשותו של הרופא משה פלץ (Pelc), ממנהיגי הקהילה, שהיה חבר מועצת העיר והיה בעל קשרים הדוקים עם הפולנים ודובר גרמנית רהוטה. היודנרט נדרש לשלם לגרמנים כופר בסכומי עתק. כיוון שמספר היהודים שנחטפו לעבודת הכפייה הלך וגדל, הציע היודנרט למשטרה הגרמנית לספק לה מכסת עובדים סדירה לעבודות תשתית וניקיון בעיר ולעבודה במחצבות. כדי לעמוד בדרישה ההולכת וגוברת של הגרמנים לעובדי כפייה, הקים היודנרט גדוד עבודה וגייס לשורותיו אלפי יהודים עניים תמורת שכר זעום.
ב-1 בדצמבר (ולפי עדות אחרת ב-13 בנובמבר) 1939 נצטוו יהודי קילצה לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול ולסמן בבירור את חנויותיהם. בדצמבר החלו הגרמנים להפקיע בשיטתיות בתי חרושת ועסקים שבבעלות יהודים. בינואר 1940 סגרו הגרמנים את כל בתי הכנסת בקילצה ואסרו תפילה ברבים. למרות זאת המשיכו יהודים להתכנס לתפילה בבתים פרטיים.
מספר היהודים בקילצה גדל בשל הפליטים שנהרו אל העיר והמפונים ממערב פולין ומהאזורים שסופחו לרייך השלישי ובמרס 1940 כבר הגיע ל-25,400. ב-4 באוגוסט הגיעו לקילצה עוד 3,000 יהודים מקרקוב. היודנרט עשה מאמצים לדאוג למקומות מגורים לפליטים והקים בתי תמחוי, בית אבות ומרפאה. יהודי קילצה עוד לא הופרדו מהאוכלוסייה הפולנית, ופלץ ניצל זאת והרבה להשתמש בקשריו עם הפולנים כדי לשפר את תנאי החיים של יהודי קילצה, ובייחוד כדי להיאבק במגפת הטיפוס שפרצה בתחילת 1940. בפעולות הסעד שלו נעזר היודנרט בסניף הג'וינט, שסיפק גם בגדי חורף ליהודים. בשיתוף עם טא"ז ארגן היודנרט כמה קורסים להכשרת אחיות. פעילות היודנרט מומנה גם באמצעות מסים שנגבו מיהודי העיר.
בהסכמת הגרמנים הקים היודנרט של קילצה בתי מלאכה. תנאי העבודה בהם היו סבירים, אך היודנרט הצליח להעסיק בהם רק מאות אחדות מיהודי העיר. ביולי 1940 החלו הגרמנים לחטוף מאות עובדים למחנות העבודה שבאזור לובלין. בגלל השמועות על התנאים הקשים במחנות היודנרט התקשה מאוד לגייס עובדים נוספים, ולכן ביקש מהגרמנים סיוע בגיוסם – צעד שרבים ראו בו שיתוף פעולה עם הגרמנים.
בקיץ 1940 הבין פלץ כי ניסיונותיו לשאת ולתת עם הגרמנים אינם עולים יפה והתפטר מתפקיד יושב ראש היודנרט בתואנה שבריאותו לקויה. בתפקיד יושב ראש זמני של היודנרט שימש סגנו של פלץ, הרמן לוי, תעשיין וכלכלן שהיה בעבר חבר במועצת העיר והיו לו קשרים טובים עם הפולנים. באוגוסט 1940 אורגן היודנרט מחדש. נבחרו 24 חברים מהמגזרים השונים של יהודי העיר, לרבות הפליטים, והוקמו עשר מחלקות לטיפול בתחומים שונים של צורכי הציבור. בדצמבר 1940 החל פלץ לנהל את בית החולים היהודי, ולוי מונה ליושב ראש היודנרט באופן רשמי. בחודשים המעטים ששימש בתפקיד הצליח לוי לשפר במידת מה את מצבם של יהודי קילצה.
ב-19 בפברואר 1941 הגיעו לקילצה ארבעה טרנספורטים ובהם 5,000 יהודים שגורשו מווינה, קצתם אמידים למדי. רובם שהו בקילצה זמן קצר בלבד קודם שהועברו למקומות אחרים באזור. כ-1,000 מהם נשארו בעיר. הם התקשו מאוד להסתגל לתנאי החיים במקום ולהתערות בחיי היהודים המקומיים. ב-7 במרס הגיעו לקילצה עוד 1,000 יהודים מאזורים אחרים שסופחו לרייך השלישי. ערב הקמתו של הגטו היו בקילצה כ-30,000 יהודים.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. ב-31 במרס 1941 פרסם המפקד הגרמני של קילצה, דרקסל (Drechsel), פקודה בדבר הקמתו של רובע מגורים יהודי בעיר. היהודים הצטוו לעבור עד 5 באפריל לאחת השכונות העניות ביותר בעיר, ותושביה הפולנים נדרשו לפנותה. הגטו – 26 רחובות ובהם 600 בתים – הוקף גדר גבוהה, והנחל סילניצה (Silnica) חצה את שטחו לשניים.
לאחר הקמת הגטו ייסד היודנרט שירות סדר יהודי. במאי 1941 שירתו בו 85 שוטרים, ובתחילת 1942 גדל מספרם ל-120. רבים מהשוטרים היהודים היו פליטים מווינה, מלודז' וממקומות אחרים. פליט מווינה, זינגר שמו, היה המפקד הראשון של שירות הסדר היהודי; כששולח זינגר לאושוויץ, מונה במקומו קלטווסר (Kaltwasser), ואחריו מונה ב-1942 ברונו שינדלר מלודז'. מעדויות שונות עולה שרבים מהשוטרים היהודים ניצלו את מעמדם לצרכים אישיים על חשבון הציבור, ונראה שגם ביודנרט פשׂתה שחיתות.
סמוך לאחר הקמת הגטו פרצה בו מגפת טיפוס קשה, והיודנרט עשה מאמצים ניכרים לעצור את התפשטותה. בששת השבועות הראשונים היה הגטו סגור לחלוטין, ורבים מתושביו רעבו ללחם. לאחר מכן הורשו יהודים בעלי תעודות לחזור למקומות עבודתם– ברכבת, במחצבות ובמפעלים. בשלב זה הורשתה כניסת פולנים לגטו. כשישה חודשים הוקל מעט המחסור במזון, אך ב-15 באוקטובר 1941 החליטו הגרמנים לאסור על פולנים להיכנס לגטו. איסור זה היה מכה קשה לתושבי הגטו, שהספקת המזון שלהם התבססה במידה רבה על הברחות ועל השוק השחור. יהודים שנתפסו מחוץ לגטו ללא תעודות, ובכללם גם ילדים שניסו להבריח מזון, הוכו ולעתים נרצחו. היודנרט ניסה להקל את הרעב על-ידי שהקצה לתושבים חלקות אדמה קטנות לעיבוד בתוך הגטו.
הקמת הגטו פגעה קשות בבתי המלאכה היהודיים, ורק כמחציתם הצליחו להמשיך לפעול. באביב 1941, זמן קצר לאחר הקמת הגטו, שלחו הגרמנים כ-1,000 יהודים לעבודה בסלילת כבישים באזור בלז'ץ. היודנרט עדיין היה אחראי על הספקת העובדים, אך למרות מאמציו לא היה לאל ידו לעזור למי שעבדו בתנאים הקשים במיוחד ששררו שם.
ביוני 1941 עצרו הגרמנים את משה פלץ עם עוד כמה רופאים יהודים ופולנים שנחשדו בנטיות קומוניסטיות וגירשו אותם לאושוויץ; פלץ נספה שם. בסוף יולי ובתחילת אוגוסט 1941 עצרו הגרמנים יהודים ממזרח פולין שהסתננו לגטו אחרי פלישת גרמניה לברית-המועצות ורצחו אותם בכלא קילצה.
בחורף 1941/42 הורע מאוד מצבם של יהודי הגטו בשל הרעב והקור, ורבים מתו. היודנרט ארגן איסוף בגדים ומזון לנצרכים, ובפברואר 1942 ערך שני קונצרטים שהכנסותיהם נועדו לסיוע לעניי הקהילה. בגטו היו בית חולים, בית אבות, בית יתומים וכמה בתי תמחוי. באותו החורף הוקמה פנימייה לילדים נזקקים, ויותר ממאתיים ילדים קיבלו בה מזון והכשרה מקצועית.
בסוף 1941 הגבירו הגרמנים את המאמצים לגייס עובדי כפייה יהודים לבתי החרושת שלהם. במרס 1942 הם דרשו מהיודנרט להקים בגטו בית מלאכה גדול לבעלי מלאכה מיומנים. למרות מאמצי היודנרט היה שיעור האבטלה בגטו גבוה מאוד, בעיקר בקרב הנשים.
באפריל 1942 גויסו כ-1,900 יהודים לעבודת כפייה במפעל התחמושת הסג (Hasag) בסקרז'יסקו-קמיינה (Skarzysko-Kamienna).
בקיץ 1942 חיו בגטו כ-25,000 יהודים. לפי מקור אחר עמד מספרם על 22,000 – הערכה המתבססת על השינויים התכופים באוכלוסיית הגטו ועל שיעור התמותה הגבוה בו (לפי הערכות שונות, עד חיסול הגטו מתו כרבע מתושביו ממחלות ומרעב). ב-28 באוגוסט 1942, אחרי אקציה גדולה שבה גירשו הגרמנים לטרבלינקה כ-20,000 מתושבי הגטו (ראו להלן), רוכזו כ-1,500 מהיהודים ששרדו מהגירוש ההמוני באזור שכונה "הגטו הקטן"; עם תושביו נמנו כ-60 ילדים, כולם ילדיהם של אנשי שירות הסדר היהודי. הגטו נסגר והיה בו שער אחד. גוסטב שפיגל, יהודי מווינה שמונה לעמוד בראש שירות הסדר היהודי, שיתף פעולה עם הגרמנים בַּכול והפך לאיש החזק בגטו. סמכויותיו של יושב ראש היודנרט, הרמן לוי, שנשאר עם משפחתו בגטו הקטן, ניטלו ממנו לחלוטין.
היהודים האחרונים שנשארו בגטו קילצה הועסקו בעבודות כפייה ובהן ניקוי הגטו ואיסוף ומיון חפציהם של המגורשים. עבודה זו ארכה חודשים רבים. הגטו הקטן תפקד גם כמחנה עבודה, ומדי יום יצאו מאות מתושביו לעבודה בבתי החרושת הגרמניים. בגטו הוקם בית חולים קטן ובו רופא, ד"ר לוין, וארבע אחיות.
אקציות וחיסול הגטו. באקציה שעשו בגטו ב-27 וב-28 באפריל 1942 עצרו הגרמנים יהודים שנחשדו בקומוניזם, קצינים לשעבר בצבא פולין ורופאים אחדים. כמה מהעצורים נרצחו בגטו, והאחרים גורשו לאושוויץ.
באמצע אוגוסט 1942 תוגבר הכוח הגרמני בקילצה ביחידות של הסיפ"ו בפיקודו של גוטפריד פויכט (Gottfried Feucht) וביחידות עזר אוקראיניות. ב-19 באוגוסט 1942, לפני עלות השחר, כינסו הגרמנים את חברי היודנרט ואת השוטרים היהודים, הודיעו להם שעליהם להשתתף בהעברת מקצת תושבי הגטו מזרחה, ולהם ולבני משפחותיהם הבטיחו חסינוּת מהגירוש. בראש המבצע עמדו מפקד השופ"ו המקומי, הנס גייר (Hans Gaier), והמפקד המקומי של הגסטפו, ארנסט קרל תומס (Ernst Karl Thomas).
ב-20 באוגוסט 1942 החלה אקציה אלימה ביותר בהשתתפותם של הגרמנים ועוזריהם האוקראינים והליטאים. השוטרים היהודים עזרו בהוצאת היהודים מבתיהם. היהודים רוכזו, וגאייר ותומס בדקו את תעודות העובד שלהם ועשו בהם סלקציה. הסלקציה לוותה ביריות ובהוצאות להורג. צעירים כשירים לעבודה הוחזרו לגטו, ואילו היתר גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. האקציה נמשכה לסירוגין ב-22 וב-24 באוגוסט 1942. אחרי הגירוש עשו אנשי הסיפ"ו והשוטרים היהודים חיפוש בבנייני הגטו, וכל היהודים שנמצאו בהם נרצחו בו במקום. ב-24 באוגוסט ציווה תומס לרצוח את שינדלר, מפקד שירות הסדר היהודי, ואת אשתו גירש לטרבלינקה. בימי האקציה גורשו לטרבלינקה יותר מ-18,000 יהודים בשלושה טרנספורטים. עוד 2,000-1,500 יהודים, ובהם ילדים, נשים הרות, חולים וזקנים, נרצחו בגטו בזמן האקציה. כמה מאות יהודים הצליחו להימלט.
בינואר 1943 עשו הגרמנים חיפוש בגטו הקטן בסיועו של שפיגל ושילחו כ-150 יהודים למחנה העבודה בסטרחוביצה (Starachowice). במרס 1943 רצחו הגרמנים את לוי ואת בני משפחתו עם עוד כ-40 מתושבי הגטו, רובם רופאים ובני משפחותיהם. ב-14 במאי 1943 שולחו כ-120 יהודים מהגטו הקטן למחנה העבודה סקרז'יסקו-קמיינה.
הגטו הקטן חוסל ב-29 במאי 1943, אחרי סלקציה שעשה גייר בתושביו. כ-15 ילדים הופרדו בכוח מהוריהם ונכלאו בבניין סמוך; שלושה ילדים הצליחו להימלט, והשאר נרצחו כעבור שלושה ימים. כ-900 מהמבוגרים הועברו למחנות עבודה, רובם לפיונקי (Pionki). עוד כ-500 יהודים רוכזו בצריפים במחנות עבודה שהוקמו ליד מפעל הפלדה "לודוויקוב" (Ludwikow) וליד המפעל לעיבוד עץ "הנריקוב" (Henrykow). יהודים אלו עבדו כ-14 חודשים בתנאי עבודה ומחיה סבירים. על שמירת הסדר בשני המחנות הפקידו הגרמנים את היהודים הווינאים אוטו גלטשטיין וגוסטב שפיגל. מפעם לפעם הטילו הגרמנים את אימתם על העובדים ב"לודוויקוב" וב"הנריקוב" ואף הוציאו להורג אסירים שנחשדו בניסיונות בריחה. ב-1 באוגוסט 1942 גירשו הגרמנים את עובדיהם לאושוויץ.
התנגדות. בסוף 1942 החלה להתארגן בגטו קבוצת מחתרת קטנה בהנהגתם של דניאל וינר ושל לבקוביץ. חברי המחתרת יצרו קשר עם פולנים מחוץ לגטו והצליחו להבריח אליו מקלע וכמה אקדחים.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog