המכון הבין-לאומי לחקר השואה

האנציקלופדיה של הגטאות

+ חיפוש במאגר

קלושין (Kałuszyn)

מקום לפני המלחמה: עיירה בנפת מינסק מזובייצקי (Mińsk Mazowiecki), מחוז ורשה, פולין
מקום בזמן המלחמה: גנרלגוברנמן, מחוז ורשה

Poland ,Kaluszyn, איסוף היהודים בכיכר, לפני ההוצאה להורג.
<br>
ארכיון יד ושם, 2656/107 Poland ,Kaluszyn, איסוף היהודים בכיכר, לפני ההוצאה להורג.
ארכיון יד ושם, 2656/107

בין שתי מלחמות העולם חיו בקלושין כ-5,200 יהודים – כשני שלישים מתושביה. רבים מהם עבדו בענפי הבניין, אחרים היו בעלי מלאכה בענפי ההלבשה והמזון, וכמה מהם התפרנסו מענף התובלה. יהודי קלושין הסתייעו באיגודים מקצועיים וכן בקואופרטיב שבו קנו מוצרי מזון מוזלים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה קלושין מקום מושבם של האדמו"רים משושלת מוגלניץ (Mogielnica). רבים מילדי הקהילה למדו בחדרים ובתלמודי תורה. כמו כן היו בקלושין ישיבה, גני ילדים ובית ספר עברי מודרני של רשת "תרבות" ובתי ספר של אגודת ישראל. סניף הבונד בקלושין קיים שיעורי ערב ליידיש, ו"החלוץ" – שיעורי ערב לעברית. כמו כן פעלו במקום שתי ספריות, חוג לדרמה ומועדון ספורט של הבונד – "מארגענשטערן". מפלגות ותנועות נוער ציוניות שפעלו בקלושין קיימו קִני הכשרה חלוצית, וכן פעלו בה אגודת ישראל והבונד.
ב-1920 כבש הצבא האדום את קלושין והחזיק בה שמונה ימים. לאחר שנסוגו ממנה הסובייטים רצחו חייליו של הגנרל הלר (Haller) ובריונים מקומיים יותר מ-25 יהודים בעיירה ובסביבתה, וצבא פולין הוציא להורג שלושה יהודים באשמת שיתוף פעולה עם הבולשוויקים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לקלושין פליטים יהודים מוורשה. ב-10 בספטמבר 1939 הפציצו הגרמנים את קלושין ו-42 בני אדם נהרגו, רובם יהודים. ב-11 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לקלושין והעלו אותה באש. העיירה נשרפה כמעט כליל ויהודים רבים נספו, ובהם פליטים רבים. יהודים יוצאי צבא בני העיירה השתתפו בלחימתה של יחידה של צבא פולין לְיָדָהּ. לאחר קרב של כמה שעות נסוגו הגרמנים, אך למחרת, 12 בספטמבר 1939, כבשו את קלושין וכבר באותו היום ריכזו את יהודיה והוליכו אותם לכנסייה מחוץ לעיירה. בדרך התעללו בהם התעללות קשה, ומי שנפלו בדרך נורו. היהודים הוחזקו כלואים בכנסייה שלושה ימים ושלושה לילות. הגרמנים הכריחו את היהודים לקבור את כל המתים ורתמו אותם לעגלות העמוסות בגופות המתים.
בימים הראשונים לכיבוש נרצחו בקלושין כ-1,000 יהודים. חיילים גרמנים, ולאחר מכן אנשי גסטפו וז'נדרמריה, החלו לחטוף יהודים לעבודת כפייה, להרוג בהם לעתים קרובות ולבזוז את רכושם. למעשים אלו הצטרפו גם הפולנים בני העיירה. רבים מיהודי קלושין ברחו בניסיון להגיע לאזור שבשליטת הצבא האדום. נדידתם של יהודי קלושין נמשכה עד קיץ 1940.
בסוף 1939 הביאו הגרמנים לקלושין יותר מ-1,000 יהודים שגורשו מפביאניצה (Pabianice) ומקליש (Kalisz). כך גדל מספר היהודים בקלושין בחורף 1939/40 לכ-4,000, ומצוקת הדיור החריפה, שכן כולם נדחסו בבתים המעטים ששרדו מהשרפה. התמותה ממחלות הייתה רבה ונמשכה עד חיסול הקהילה.
בנובמבר 1939 הטילו הגרמנים על ראש העירייה למנות יודנרט של 12 איש, רובם חברי ועד הקהילה לשעבר. הוקמה מחלקה סניטרית והופקדה על שמירת הניקיון ועל ניהול בית החולים היהודי. הוקם גם שירות סדר יהודי, והועמד בראשו פליט מלודז', דמבוביץ (Dembovits) שמו. בדצמבר 1939 נצטוו היהודים בני 12 ומעלה לשאת סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד כחול. באפריל 1940 נשלחו 38 צעירים יהודים מקלושין לעבודות כפייה ליד ביאלה פודלסקה (Biala Podlaska). בקיץ 1940 הוצאה קבוצת יהודים לעבודת כפייה ליד ינוב פודלסקי (Janow Podlaski). קצתם שבו לאחר כמה חודשים.
בסוף קיץ 1940 הוקם בקלושין גטו פתוח. בתחילת 1941 נסגר הגטו והתרבו החטיפות לעבודת כפייה בחפירות ובכריתת עצים. בזמן העבודה רצחו גרמנים ופולנים כמה מעובדי הכפייה היהודים, במכות או ביריות. בהזדמנויות אחדות נלקחו לעבודת כפייה כל הגברים היהודים, גם בני שבעים.
בפברואר 1941 יצאה הגזֵרה לגרש יהודים מקלושין לגטו ורשה. קבוצת המגורשים הראשונה מנתה 550 בני אדם; הם נאלצו לעבור חיטוי משפיל בטרם עזיבתם, ולאחר מכן שולחו לוורשה בחוסר כול. כעבור שבועיים גורשה קבוצה שנייה ובה 450 נפשות. בסוף מרס 1941 החלו מקצת המגורשים לחזור לקלושין. על-פי מקורות אחדים גורשו יהודים מקלושין לוורשה גם באביב 1941.
באביב 1941 הרסו הגרמנים את חורבות העיירה ופוצצו את בית הכנסת הגדול. הם השתמשו באבנים ובמצבות מבתי העלמין לסלילת כבישים ולבניית שדה תעופה, וניצלו לעבודות אלו עובדי כפייה – יהודים בני עשר ומעלה מקלושין. ביוני 1941 נמצאו בקלושין כ-4,000 יהודים, 324 מהם פליטים או מגורשים. ב-7 בנובמבר 1941 נלקחו לעבודה בזלשצ'יקי (Zaleszcyki) 300 נערות ועשרות גברים, וגורלם לא נודע. בחורף 1941/42 נצטוו היהודים למסור את הפרוות שנשארו בידיהם.
בסתיו 1942 רצח מפקד הגטו והז'נדרמריה הגרמני שמידט את חבר היודנרט משה קישלניצקי (Kishlenitski) – עונש על שלא רוכזו כל 500 הגברים היהודים בני 60-14 שנועדו לגירוש באותו היום. באותו היום לא בוצע גירוש.
גטו קלושין חוסל ב-25 בספטמבר 1942. מאות ז'נדרמים גרמנים ושוטרים פולנים כיתרו את הגטו, ויותר מ-3,000 יהודים רוכזו בכיכר השוק. חולים שלא יכלו ללכת נורו בדירותיהם, ומי שניסו לברוח נורו במקום. היהודים הובלו לתחנת הרכבת במרוזי (Mrozy), ומשם גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. גמזו, ראש היודנרט, נרצח עקב סירובו לשתף פעולה בשילוח.
שלושים בעלי מלאכה יהודים, רובם פרוונים שעבדו בבית החרושת לעיבוד פרוות, הושארו בקלושין, אבל בתוך זמן קצר גורשו גם הם לטרבלינקה. אחדים מהם קפצו מהרכבת, אך רק שישה מהם נותרו בחיים.
לפי פקודה של הגרמנים מ-28 באוקטובר 1942 נמנתה קלושין עם שש הערים במחוז ורשה שנועדו לשמש למגורי יהודים. בגטו קלושין שהתרוקן מיושביו ושוקם ריכזו הגרמנים את היהודים שנותרו במחנות לעבודת כפייה שבכפרים הסמוכים.
ב-1 בדצמבר 1942 נמצאו בגטו כ-2,500 יהודים. ב-9 בדצמבר 1942 כיתרו את הגטו אנשי גסטפו וז'נדרמריה, שוטרים פולנים ופלוגות של אוקראינים ולטווים. היהודים הובאו למרוזי, ומשם שולחו לטרבלינקה. רבים מהם נורו בדרך.
מקהילת קלושין נשארו בחיים מעטים בלבד: מי שהצליחו להימלט לברית-המועצות, ואחדים שהתחבאו בכפרים, אצל פולנים.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog