המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בקוז'ניצה 560 יהודים – יותר משליש תושביה. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. בקוז'ניצה פעלו מפלגות ותנועות נוער יהודיות.
הסובייטים כבשו את העיירה במחצית השנייה של ספטמבר 1939 והנהיגו את שיטותיהם במסחר, בכלכלה, בחברה ובמערכת החינוך. עסקים פרטיים הולאמו או נסגרו, והוקמו קואופרטיבים.
בעקבות פלישת גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941 הופצצה קוז'ניצה ובתים רבים עלו באש. היהודים נאלצו להצטופף בכמה בתים שנותרו לפלֵטה. לאחר שכבשו הגרמנים את העיירה בסוף יוני 1941 הפכו אותם בתים לגטו. מיד לאחר הכיבוש הוגבלה תנועתם של יהודי העיירה, הם חויבו לשאת טלאי צהוב, וכעבור ימים מספר נדרשו לבחור יודנרט. עיקר תפקידו של היודנרט היה לגייס עובדי כפייה.
בגטו שררו צפיפות גדולה ורעב, והיהודים ניסו לקנות מזון מאיכרים בסחר חליפין, למרות סכנת עונש המוות. הם סבלו לעתים קרובות התעללויות קשות מידי הגרמנים והשוטרים הפולנים, ומפעם לפעם נדרשו לשלם דמי כופר גבוהים.
גטו קוז'ניצה חוסל ב-1 בנובמבר 1942. קשישים וחולים נורו למוות בבתיהם, יתר היהודים שולחו למחנה המעבר קלבסין (Kielbasin), וממנו גורשו כעבור שבועות אחדים למחנה ההשמדה טרבלינקה.