המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Przemysl, יהודייה לבושה בבלויי סחבות בגטו.
ארכיון יד ושם, 73EO5

לפני המלחמה. בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים חיו בפשמישל כ-17,300 יהודים – כשליש מכלל תושביה. רובם התפרנסו ממסחר, ממלאכה ומתעשייה זעירה, ורבים היו פועלים שכירים. כמה מאות יהודים עסקו במקצועות חופשיים כגון עריכת דין, רפואה והוראה, וכמה משפחות היו בעלות בתי חרושת. בקהילה פעלו סניפים של המפלגות הציוניות, של הבונד ושל אגודת ישראל וכן תנועות נוער מכל גוֹנֵי הקשת הפוליטית. המפלגות עסקו גם בפעילות תרבותית מגוונת. יהודים בלטו גם בפעילות בתנועה הקומוניסטית הפולנית הבלתי חוקית שפעלה בעיר במחתרת.
קהילת פשמישל הפעילה מערכת מסועפת של מוסדות בריאות ורווחה, ועם מוסדותיה נמנו בין השאר מושב זקנים, בית יתומים, בית חולים מודרני ומרפאות. רשת מסועפת של מוסדות חינוך יהודיים כללה בתי ספר עממיים, בתי ספר מקצועיים לבנות ולבנים, גן ילדים ובית ספר עברי משלים של רשת "תרבות" וכן גימנסיה יהודית שלמדו בה כמה מאות תלמידים ותלמידות. ילדי החרדים למדו בתלמוד תורה ובישיבת "עץ חיים", והילדות – בבית ספר של בית יעקב. בעיר פעלה גם ישיבה שהסמיכה תלמידים לרבנות.
ב-1938 נפצעו 16 מיהודי העיר בהתנפלות אנטישמית.
הכיבוש הסובייטי,. ב-15 בספטמבר 1939 נכבשה פשֶמישל בדי הגרמנים וכמעט מיד החלו בה מעשי רצח, התעללות והשפלות. בתוך פחות משבועיים רצחו הגרמנים כמה מאות מיהודי העיר ושרפו כמה בתי כנסת.
ב-28 בספטמבר הועברה העיר לשלטון הסובייטים. בימי שלטונם פוזרו המפלגות היהודיות ומוסדות הקהילה הועברו לרשות העירייה, המסחר הפרטי חוסל כמעט לחלוטין, מפעלים גדולים הולאמו, ורוב בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים. כמה פעילי ציבור יהודים גורשו לירכתי ברית-המועצות. בבית הספר התיכון היהודי הוחלפה שפת הלימוד ליידיש. בתי הכנסת נשארו פתוחים ושימשו גם מרכזי עזרה לנזקקים מקומיים ולאלפי הפליטים היהודים שהגיעו לעיר.
באפריל-מאי 1940 הוגלו לפנים ברית-המועצות כ-7,000 יהודים, רובם פליטים ממערב פולין. עם נסיגת הסובייטים הצליחו לסגת אתם כמה מאות יהודים, אך רבים מהם לא הצליחו להרחיק לתוך ברית-המועצות ונפלו בידי הצבא הגרמני המתקדם.
הכיבוש הגרמני. פשמישל נכבשה שוב בידי הגרמנים ב-28 ביוני 1941. באותה העת חיו בעיר כ-16,500 יהודים. היהודים נדרשו להתייצב למיפקד, וגברים נלקחו לעבודות כפייה מלוות בהשפלות והתעללויות. ביולי 1941 ארגנו יהודי העיר ביזמתם ועד בראשותו של ד"ר איגנץ דולדיג (Ignatz Duldig). כעבור זמן קצר הפך ועד זה ליודנרט, ולו מחלקות כספים, כלכלה, בריאות ושיכון וכן לשכת עבודה שהייתה אחראית לרישום היהודים ולגיוס עובדי כפייה יהודים. כמו כן הוקם שירות סדר יהודי בפיקודם של מרק טראו (Trau) וסגנו גולדברג.
בקיץ 1941 נכלאו מפעם לפעם קבוצות יהודים בבית הסוהר המרכזי והוצאו להורג. במרס 1942 החלו הגרמנים להוציא קבוצות של יהודים לבית הקברות בעיר ולירות בהם שם למוות.
מתחילת הכיבוש פתחו הגרמנים בגזל רכושם של יהודי העיר, הטילו על היהודים קנסות כספיים והחרימו רכוש. בשלהי 1941 הם תבעו מהיהודים למסור את הפרוות שברשותם לצורכי הצבא הגרמני. מנות המזון הרשמיות שהוקצבו ליהודים היו זעומות ולא הספיקו לקיום מינימלי. הותר להם לקנות בשוק רק בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב המאוחרות, כשהיה השוק ריק מסחורה. היהודים הלכו והתרוששו, העניים הגיעו לפת לחם, ובחורף 1941/42 הפילו הרעב והמגפות חללים רבים. היודנרט ארגן עוד בתחילת כהונתו מטבחים ציבוריים.
מצבם של יהודים שעבדו במפעלים ובמחנות הוורמכט בעיר וסביבתה היה טוב יחסית, ואילו המגורשים למחנות העבודה היו נתונים למשטר אכזרי, ושיעורי התמותה בקרבם היו גבוהים בגלל תנאי המחיה הירודים. בנובמבר 1941 נשלחו על-פי דרישת הגרמנים כ-1,000 צעירים יהודים מפשמישל למחנות עבודה ברחבי מזרח גליציה.
בניסיון למנוע גירושים נוספים יזם היודנרט באביב 1942 הקמת מפעלים ובתי מלאכה לקליטתם של יהודים חסרי עבודה. למרות זאת, ביוני 1942 דרש מפקד הגסטפו המקומי אדולף בנטין (Adolf Benthin) מהיודנרט 1,000 יהודים למחנה העבודה ינובסקה (Janowska) בלבוב, ולאחר לבטים והתחבטויות החליט היודנרט להיענות לדרישה. ועדה פנימית הרכיבה את רשימת המיועדים לשילוח מתוך הכרטסת של לשכת העבודה, וב-18 ביוני שולחו אלף גברים צעירים למחנה ינובסקה. כמה מקרובי משפחותיהם של המגורשים שבאו להיפרד מהם נורו למוות בידי אנשי הגסטפו בתואנה שניסו להפריע לביצוע הגירוש.
הקמת הגטו, ניהול החיים בו וחיסולו. בתחילת יולי 1942 הוכרז על הקמת גטו באזור שכבר מתחילת הכיבוש הגרמני רוכזו בו יהודים שגורשו מבתיהם בשכונות לא יהודיות. עד אמצע יולי 1942 רוכזו בשטח המצומצם שיועד לגטו כל יהודי העיר, ועד מהרה צורפו אליהם גם יהודים מיישובי הסביבה ובהם בירצ'ה (Bircza), קז'יווצ'ה (Krzywcza), ניזנקוביצה (Nizankowice) ודינוב (Dynow). מספר תושבי הגטו נע בין 22,000 ל- 24,000, והם מילאו כל פינה בו בצפיפות גדולה. היציאה מהגטו ללא רישיון נאסרה, והעוברים על האיסור היו צפויים לעונש מוות. בגטו נפוצו שמועות על השמדת קהילות יהודיות בסביבה ורבים חיפשו חסינות במקומות עבודה "טובים" במחנות הוורמכט. היו ששילמו שוחד רב כדי להתקבל לשורות עובדיהם.
כעשרה ימים לאחר סגירת הגטו החל השלב הראשון בחיסולו. ב-26-24 ביולי 1942 הקדים הגסטפו ובדק את כל תעודות העבודה של היהודים, פסל את קצתן ואישר רק כ-5,000 מהן. במודעות שפורסמו נאמר ש"הגירוש למזרח" לא יכלול בעלי תעודות עבודה שאושרו מחדש בידי הגסטפו, את חברי היודנרט ועובדיו ואת סגל בית החולים. בלילה שבין 26 ל-27 ביולי 1942 כותר הגטו ונחסם במשמרות של שוטרים גרמנים, אוקראינים ואסטונים, ולמחרת החלה האקציה בפיקודו של קצין הס"ס מרטין פלנץ (Martin Fellenz). ב-27 ביולי נעצרו וגורשו מהגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,500 יהודים. עוד כ-2,500 יהודים, מרביתם זקנים, חולים וילדים, נלקחו ליער גרוכובצה (Grochowce) הסמוך ונרצחו שם בירי. באותו היום נרצחו גם דולדיג וסגנו רכטר, לאחר שניסו לנצל את קשריהם עם קצינים מהוורמכט כדי למנוע גירוש יהודים שעבדו במחנות הצבא. הקצינים הגרמנים אלברט בטל (Albert Battel) ומקס לידטקה (Max Liedtke) התעמתו עם אנשי הגסטפו ומנעו באותו יום את גירושם של עובדים יהודים. יד ושם הכיר בשניהם חסידי אומות העולם.
למחרת הוקטן שטח הגטו, ויהודים נצטוו לעבור לתחום המצומצם ולהשאיר אחריהם את רכושם. ב-31 ביולי 1942 גורשו מהגטו לבלז'ץ עוד כ-3,000 יהודים, וב-3 באוגוסט שוב גורשו כ-3,000 יהודים, ובהם גם כמה מבעלי תעודות העבודה המאושרות ואנשי סגל בית החולים; החולים המאושפזים נרצחו בין כתליו. ב-4 באוגוסט 1942 שלחו הגרמנים ליודנרט חשבון לתשלום הוצאות ה"גירוש למזרח" וכן הוראה לגדר מחדש את הגטו בתחומו המצומצם. עוד כ-100 יהודים נרצחו בגטו עד סוף אוגוסט 1942.
היהודים שנותרו בגטו לאחר הרציחות של יולי-אוגוסט 1942 ניסו להציל את נפשם על-ידי השגת תעודות אריות מזויפות, בריחה לרומניה ולהונגריה, הכנת מחבואים משוכללים וציודם לשהות ממושכת ומאמצים למצוא מקומות עבודה חיוניים למשק ולצבא הגרמני. היודנרט, שליושב הראש שלו מונה עתה יעקב רבהן – לשעבר יושב ראש ועד הקהילה – הסדיר מקומות עבודה לתושבי הגטו באמצעות שוחד לבעלי מפעלים גרמניים ולמנהליהם. ואולם לא תמיד כיבד הגסטפו את אישורי העבודה שלהם.
ב-18 באוקטובר 1942 ביצעו הגרמנים עוד אקציה בגטו. רק כ-3,500 יהודים הגיעו למקום האיסוף, והשאר הסתתרו במקומות מחבוא שהכינו. הגרמנים הצליחו לאתר כ-500 מסתתרים, ומספר המגורשים ברכבת שיצאה לבלזץ' הגיע לכ-4,000, ובהם 80 ילדי בית היתומים ומאות עובדים בעלי תעודות עבודה מאושרות.
לאחר אקציה זו הוצאו מהגטו בעלי מלאכה ובעלי מקצוע שעבדו בבסיסי הוורמכט ושוכנו במחנות צמודים למפעלים. הגטו חולק בסוף נובמבר 1942 לגטו A וגטו B. בגטו A ישבו כ-800 עובדים (ועוד 300 ילדים וקשישים "לא חוקיים", לרוב בני משפחות העובדים), והוקמו בו מתפרות, מפעלים למכניקה עדינה, בית מלאכה מכני לניקוי נוצות, מכבסות ומחסנים לטיפול בבגדי הנרצחים. בפברואר 1943 הפך גטו A רשמית למחנה עבודה בפיקודו של קצין הס"ס יוזף שוומברגר (Josef Schwammberger). בגטו B רוכזו כל היהודים הנותרים שנחשבו בלתי כשירים לעבודה – כ-4,000 בני אדם – ומפעם לפעם צורפו אליו שרידי קהילות אחרות שהושמדו. יהודים מגטו זה ניסו לעבור ממנו לגטו A, שנחשב בטוח יותר.
ב-2 בספטמבר 1943 התחילו הגרמנים בחיסול גטו B. רוב היהודים הסתתרו במחבואים, והגרמנים סרקו את הגטו בקפדנות והפעילו ציוד כבד לגילוי המסתתרים. כ-3,500 יהודים רוכזו וגורשו לאושוויץ, וכ-600 יהודים הועברו למחנה העבודה שבנייה (Szebnie) ומשם גורשו אחר כך לאושוויץ.
כשבוע לאחר אקציית חיסול זו הודיע המפקד הגרמני רודולף היינריך בנוויץ (Rudolf Heinrich Bennewitz) כי יהודים מסתתרים שיסגירו את עצמם יועברו למחנה עבודה. בעקבות הודעתו זו הסגירו את עצמם 1,580 יהודים. כמעט כולם הובלו בקבוצות אל בניין היודנרט בגטו הישן ונורו שם למוות.
בתקופה זו החלו הגרמנים לפזר במחנות עבודה שונים את היהודים שבמחנה העבודה בגטו A, עד סגירתו בפברואר 1944. כמה מאות יהודים המשיכו להסתתר בבונקרים ומקומות מסתור אחרים באזור; רבים מהם נתפסו והוצאו להורג, אך כמה מהם הצליחו לשרוד עד השחרור.
התנגדות. באמצע אפריל 1943 התארגנה בגטו A קבוצת צעירים בהנהגתם של גרין ושל ברונו קסטנר, ואנשיה ברחו ליער כדי להצטרף לפרטיזנים. רובם נהרגו בהיתקלויות עם אוקראינים. גרין חזר לגטו ונאסר כשנשקו בידו. ב-10 במאי 1943 חטף צעיר ששמו מאיר קרבס (Krebs) אקדח מגרמני שיכור שנכנס לגטו. בפעולת תגמול על כך רצחו הגרמנים עשרות יהודים.