בין שתי מלחמות העולם ישבו בסרני כ-5,000 יהודים – כמעט מחצית תושביה. יהודי סרני התפרנסו בעיקר מייצור מוצרי עץ וממסחר עם מדינות מרכז ומערב אירופה – בעץ, בתוצרת חקלאית, בעורות ובפרוות. כמו כן היו בבעלותם טחנות קמח ומפעלי שמן. יהודי סרני גם שלטו בסחר הקמעונאי בעיר. הם הסתייעו באיגודים מקצועיים, בשני בנקים יהודיים שלא פעלו ברציפות ובארגון עזרה הדדית.
בעיר פעלו מוסדות צדקה וסעד מסורתיים, ובהם בית יתומים יהודי ומרפאה של טא"ז.
עם מוסדות החינוך היהודי בעיר נמנו גן ילדים ובית ספר עברי של רשת "תרבות", בית ספר מקצועי של רשת אורט שהסתייעו בג'וינט, תלמוד תורה וישיבה, ופעלו בה שלוש ספריות יהודיות וחוג דרמה. בקרב יהודי העיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות (חבריהן היו ממקימי הקיבוץ בקליסוב, (קלוסובה) (Klesów) (שחבריו עלו לארץ-ישראל), קבוצות של הבונד והקומוניסטים.
בספטמבר 1939 כבש הצבא הסובייטי את האזור. ב-4 ביולי 1941 נסוגו הסובייטים מסרני, ולמחרת נכנסו אליה הגרמנים. בחסותם פרעו האוקראינים המקומיים ביהודים ושדדו מהם רכוש. הגרמנים חייבו את היהודים לשאת סרט על שרווליהם, וזה הוחלף בסתיו 1941 בטלאי צהוב. בראש היודנרט שהוקם בסרני עמד יושב ראש הקהילה האחרון, ש' גרשונוק (Gershonok), אך בשל גילו המופלג השתלט על היודנרט המזכיר נוימן, פליט דובר גרמנית מקליש (Kalisz) שבמרכז פולין. כמו כן הוקם שירות סדר יהודי בפיקודו של יונה מרגלית. ב-4-2 באפריל 1942 רוכזו 6,000 יהודי סרני וכפרי הסביבה בגטו מוקף גדר קרשים ותיל, והופקדה עליהם שמירה של אנשי משטרת הסדר האוקראינית.
ביוני 1942, עם הגעת ידיעות על הרציחות ההמוניות, התארגנה בגטו קבוצת מרי, שאחד הפעילים בה היה יונה מרגלית, מפקד שירות הסדר היהודי.
ב-27 באוגוסט 1942 רוכזו יהודי הגטו במחנה פולסקה (Poleska), שכבר הועברו אליו יהודים מיישובים אחרים, ובסך הכל היו בו כ-13,700 יהודים. שניים מחברי קבוצת המרי, טנדלר ויוסף גנדלמן, חתכו את גדר התיל כשהחלו הגרמנים להוביל את היהודים אל הבורות, הורו להצית אש בצריפים, וקראו ליהודים לברוח. אלפים נשמעו לקריאה וברחו; רבים נורו כשניסו לעבור את הגדרות וברחובות העיירה. רק כמה מאות הצליחו להגיע ליערות, ורק אחדים שרדו עד השחרור.
