המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באינדורה כ-1,700 יהודים – כשלושה רבעים מתושביה – והתפרנסו בעיקר ממסחר ומלאכה. על אף המצוקה הכלכלית הייתה בעיירה פעילות ציבורית יהודית ערה. פעלו בה מפלגות ותנועות נוער יהודיות שונות ובהן תנועות ציוניות והבונד, וכן פעלו בה מוסדות חינוך, דת ותרבות יהודיים. בימי גל הפרעות ב-1936 התארגנו צעירים יהודים להגנה עצמית.
בעקבות כניסת הצבא האדום לאינדורה במחצית השנייה של ספטמבר 1939 חוסלה פעילותן של המפלגות היהודיות בעיירה, הולאמו חנויות פרטיות והוקמו קואופרטיבים למלאכה. בבתי הספר היהודיים למדו ביידיש על-פי תכנית הלימודים הסובייטית.
ב-22 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את אינדורה וכעבור זמן קצר הקימו בה גטו.
בנובמבר 1942 כיתרו הגרמנים את הגטו בעזרתם של שוטרים משתפי פעולה, ריכזו את יושביו והובילו אותם למחנה קלבסין (Kielbasin), שבו ריכזו יהודים מגטאות האזור. לאחר שהות של כשבוע בקלבסין, בתנאים קשים ביותר שהפילו חללים רבים, גורשו יהודי אינדורה למחנה ההשמדה טרבלינקה.