המכון הבין-לאומי לחקר השואה

האנציקלופדיה של הגטאות

+ חיפוש במאגר

טרנוב (Tarnów)

מקום לפני המלחמה: עיר נפה במחוז קרקוב, פולין
מקום בזמן המלחמה: גנרלגוברנמן, מחוז קרקוב

Poland ,Tarnow, מראה רחוב בגטו.
<br>
ארכיון יד ושם, 56BO2 Poland ,Tarnow, מראה רחוב בגטו.
ארכיון יד ושם, 56BO2

Poland ,Tarnow, כיכר השוק בגטו, אוגוסט 1941.
<br>
ארכיון יד ושם, 1023/5 Poland ,Tarnow, כיכר השוק בגטו, אוגוסט 1941.
ארכיון יד ושם, 1023/5

בין שתי מלחמות העולם חיו בטרנוב כ-15,600 יהודים – כ-40 אחוזים מאוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר וממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה, הזגגות והצורפות, והיו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר עורכי דין ורופאים, וכן כמה תעשיינים וסיטונאים. יהודי טרנוב נעזרו בכמה איגודים מקצועיים של סוחרים ובעלי מלאכה, בחברות אשראי, בקופת גמ"ח, בקופות מלווה ובבנקים יהודיים. אחרי מלחמת העולם הראשונה קיבלה הקהילה סיוע מהג'וינט, ארגוני סעד טיפלו ביתומים ובפליטים, ובעיר פעלו גם ארגוני הבריאות והסיוע לילדים טא"ז ו"צנטוס". רבים מבני הקהילה קיבלו את תמיכתם של ארגוני סעד, של ארגונים קהילתיים למיניהם ושל יוצאי טרנוב בחו"ל. בטרנוב היו בית חולים יהודי ובית אבות.
קהילת טרנוב קיימה מגוון גדול של מוסדות חינוך, ובהם תלמוד תורה לילדי עניים, כמה בתי ספר שלימדו בהם עברית, אוניברסיטה עממית מיסודה של אגודת "תרבות" (שקיימה גם קורסים לעברית), בית ספר לבנות של בית יעקב ובית ספר מקצועי לתפירה, נגרות ומסגרות, שלמדו בו גם לימודי יהדות. בספרייה היהודית של טרנוב היו כ-15,000 ספרים, ובעיר ראו אור שבועון ביידיש ושבועון יהודי בפולנית. בעיר פעלה גם אגודת הספורט "שמשון".
מפלגות ותנועות נוער ציוניות עסקו בין היתר בלימוד עברית, ובקיבוצי ההכשרה שהקימו היו עשרות חברים. כמו כן פעלו בעיר מפלגת אגודת ישראל ותנועת הנוער שלה והבונד, ויהודים מספר היו חברים במפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי חוקית ובתנועת הנוער שלה.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטרנוב כ-25,000 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. עם פרוץ המלחמה החלו להגיע לעיר אלפי פליטים מאזור שלזיה ומקרקוב. בימים הראשונים למלחמה ברחו מטרנוב יהודים רבים, בעיקר גברים.
הגרמנים כבשו את טרנוב ב-8 בספטמבר 1939 והחלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה, בגזל רכושם ובהטלת דמי כופר. ב-12 בספטמבר 1939 ציוו הגרמנים לסמן את חנויות היהודים. ב-18 בספטמבר הוקפאו חשבונות הבנקים של יהודי העיר, והסכום שהותר להם להחזיק במזומן הוגבל. ב-20 באוקטובר 1939 חויבו היהודים לשאת סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד כחול. ב-4 בנובמבר 1939 סולקו היהודים ממשרותיהם בשירות העירוני והציבורי. על רופאים יהודים נאסר לטפל בחולים לא-יהודים, אך פולנים רבים התעלמו מהאיסור והוסיפו לפנות אליהם.
ב-9 בנובמבר 1939 הועלו באש רוב בתי הכנסת ובתי המדרש בעיר וכן בניין הקהילה היהודית. החלה אריזציה של רכוש היהודים, בתי מסחר ומפעלים. במקביל הופסקה בסתיו 1939 הפעילות היהודית הציבורית – מוסדות קהילה וחינוך נסגרו, ומפלגות פוליטיות חדלו לפעול. פעילות הסעד נמשכה בהיקף מצומצם, ובית היתומים, בית החולים ובית האבות הוסיפו לפעול.
בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר 1939 הוקם בעיר יודנרט שחבריו היו עסקני ציבור ידועים. זמן קצר עמד בראשו הפרקליט ד"ר יוסף אופנר (Offner), ואחרי פרישתו מהתפקיד שימש בו דוד לנקוביץ' (Lenkowicz), עד שנמלט מהעיר לאזור הסובייטי. אחריו עמדו בראש היודנרט הרופאים ד"ר וולף שנקל (Schenkel) וד"ר שלמה גולדברג – פעילים ציוניים שניצלו את מעמדם כדי להקל את מצוקת יהודי המקום, ובשל כך נעצרו ולאחר שבועות אחדים גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. לאחר מכן נתמנה לראש היודנרט ארתור פולקמן ושימש בתפקיד עד חיסול הגטו. היודנרט נדרש לספק פועלי כפייה, לגייס את סכומי הכופר ולשלמם ולאסוף מבני הקהילה חפצי ערך כדי למסור אותם לגרמנים. היודנרט גם חילק ליהודים את מנות המזון הזעומות שהוקצבו להם, הקים מטבח ציבורי וחילק פריטי לבוש. לשכת העבודה של היודנרט מיינה את החייבים בעבודת הכפייה והקצתה עובדים לעבודות השונות. עבודה במפעלים שנחשבו חיוניים העניקה לעובדים בהם חסינות מפני חטיפות של הגרמנים, שנמשכו גם לאחר שסיפק היודנרט את כל מכסות הפועלים שנדרשו.
בקיץ 1940 פונו משפחות יהודיות רבות מדירותיהן לטובתם של קצינים ואנשי ממשל. באותה העת גורשו לטרנוב אלפי יהודים מיישובי הסביבה, ומספר היהודים בה גדל מאוד.
ב-25 באוגוסט 1940 נפתחה בעיר לשכת עבודה גרמנית, והפיקוח על כוח העבודה היהודי גבר. כל היהודים בני 12 ומעלה חויבו להצטייד באישורי עבודה עם תמונות. יהודים שבאו להירשם בלשכת העבודה הגרמנית נחטפו משם לפעמים למחנות העבודה בפוסטקוב (Pustkow) או בסטלובה וולה (Stalowa Wola).
בספטמבר 1940 הוקם בטרנוב שירות סדר יהודי של 40-30 שוטרים. תחילה עמד בראשו מילר, אחריו וסרמן, ולבסוף היהודי הווינאי דיסטלר (Diestler). באמצע 1942 עלה מספר השוטרים ל-120.
בסוף 1940 גורשו כמה יהודים לאושוויץ – עונש על מסחר בלתי חוקי – ונספו שם. הגסטפו חטף יהודים לחקירות, ואחרים נחטפו לצורך חפירת בורות. אלה ואלה נרצחו באותם בורות מחוץ לעיר. בתחילת 1941 חולקו אישורי עבודה לעובדים חיוניים, אישורים שיהודים היו מוכנים לשלם תמורתם שוחד רב. בפברואר 1941 נרצחו ברחובות העיר עוד כמה יהודים. במחצית אוקטובר 1941 נאסר על היהודים לצאת בלי רישיון מיוחד מכמה רבעים בעיר שבהם התגוררו. כמו כן נצטוו היהודים לגלח את זקניהם "מטעמי היגיינה". בדצמבר 1941 נצטוו היהודים למסור את כל פריטי הפרווה שברשותם.
ב-9 בדצמבר 1941, עם הצטרפותה של ארצות-הברית למלחמה, כילו הגרמנים את זעמם ביהודים ועצרו באותו היום יותר מ-100 יהודים; 17 מהם נורו, והשאר שוחררו לאחר כמה ימים.
ב-19 בפברואר 1942 הוקם בטרנוב גטו, בשכונת גרבובקה (Grabowka). לגטו גורשו גם יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, מספר התושבים בו הגיע לכ-40,000, והצפיפות בו הייתה גדולה. בתי הגטו נותקו מרשת החשמל. באפריל 1942 נרצחו יותר מ-60 יהודים, ובהם ד"ר הירשפלד, מראשי המזרחי במערב גליציה, ואישים בכירים אחרים. כמה מהנרצחים היו פליטים שחזרו מאזור הכיבוש הסובייטי, אחרים הוצאו להורג באשמת שחיטה כשרה. במאי 1942 הוטל על היהודים כופר כבד ברכוש וברהיטים לציוד הדירות שהחרימו הגרמנים.
ביוני 1942 נערכה החתמה מחדש של האישורים ממקומות העבודה, והיהודים ניסו להשיג אישורים ממקומות עבודה חיוניים כדי לקבל חסינות מגירוש. היהודים יזמו למטרה זו הקמת מפעלים ובתי מלאכה חדשים. מאות יהודים עבדו במפעל לייצור מיצים וריבות לצבא הגרמני, וההכנסות שימשו גם למימון בית היתומים ובית החולים היהודי.
ב-11 ביוני 1942 החלה אקציה אכזרית במיוחד. לפי הגדרת הגרמנים התייחדה האקציה ב"גירוש במקום", כלומר רצח המוני בקרבת מקום, בעיקר של קשישים, חולים ומי שלא היו עומדים בתלאות הגירוש. באקציה השתתפו נוסף על היחידות הגרמניות גם משטרת העזר הפולנית ושירות הבנייה הפולני, שבראשו עמד פקיד גרמני. את המיועדים ל"גירוש במקום" מיינו אנשיה של שלוחת משטרת הביטחון בטרנוב. לאחר הסלקציה הובלו כ-8,000 יהודים ליערות זביליטובסקה גורה (Zbilitowska Góra) וסקשישוב (Skrzyszów) הסמוכים לעיר, ובו ביום נרצחו שם בידי חיילי וופן-ס"ס. ב-15 וב-18 ביוני 1942 נרצחו באותו האופן עוד כ-2,000 יהודים בבית העלמין היהודי ובמקומות אחרים. עוד כ-10,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. השוטרים היהודים גויסו לסייע בריכוז היהודים; ואלה מהם שסירבו, גורשו לבלז'ץ גם הם. האחראי על המחלקה הסוציאלית של היודנרט, פאול רייס (Paul Reis), פליט מגרמניה, סירב לספק לגרמנים רשימות של היהודים ונרצח עם עוד כמה מעובדי היודנרט.
בתום האקציה, ב-19 ביוני 1942, נותרו בגטו כ-20,000 בני אדם ושטחו צומצם. הגטו הוקף גדר תיל, ועל ארבעת השערים שנקבעו בה שמרה מבחוץ המשטרה הפולנית ומבפנים – השוטרים היהודים. היהודים נאלצו לעקור לתחומי הגטו המצומצם בתוך 48 שעות ולהשאיר מאחור כמעט את כל רכושם. רבים הפכו חסרי כל. היודנרט הפעיל ארבעה מטבחים ציבוריים וסיפק בהם אלפי ארוחות חמות מדי יום. בית החולים היהודי, שהועבר לגטו, סייע בבלימת התפשטותן של מגפות שפרצו בגלל הרעב והתנאים הסניטריים הקשים.
בימים הראשונים לאחר צמצום הגטו רצחו שוטרים גרמנים ואנשי גסטפו באופן שרירותי עשרות יהודים בדירותיהם בגטו. רבים ניסו להשיג תעודות מזויפות או להכין מקומות מחבוא, הן בגטו והן מחוצה לו. מחבואים רבים תוכננו לשהייה ממושכת של עשרות בני אדם, צוידו במזון ובמים ואף חוברו לרשת החשמל. רוב מאמצי ההצלה הופנו להשגת אישורי עבודה במקומות כגון מתפרות ומפעלי מתכת שעבדו בשביל הצבא הגרמני בגטו ומחוצה לו. היו שאף זייפו אישורים כאלו, שהיו אמורים להעניק חסינות מפני גירושים ונוסף על כך נתנו אפשרות לצאת מתחומי הגטו ולהשיג מזון.
לאחר האקציה של יוני 1942 החלו כמה מחברי השומר הצעיר לארגן מחתרת לוחמת, והצטרפו אליהם גם חברי תנועות אחרות. בראש הארגון עמדו חברי השומר הצעיר יוסף ברודר, רבקה שוסלר (Shusler) ושמואל שפרינגר ומלך בינשטוק מן המפלגה הקומוניסטית. אנשי הארגון יצרו קשר עם המחתרת הפולנית בעיר ורכשו ארבעה אקדחים. שפרינגר, שהיה חבר בשירות הסדר היהודי, סייע לחברי המחתרת להיכנס ולצאת מהגטו לפי הצורך. הוא נרצח בעת שהבריח נשק.
בראשית ספטמבר 1942 שוב הוחתמו אישורי העבודה. תעודותיהם של חולים, זקנים, נשים וילדים לא הוחתמו, ומפחד הגירוש הם החלו להסתתר במקומות מחבוא.
ב-9 בספטמבר 1942 פורסם במודעות כי גירוש היהודים מטרנוב יחל למחרת, כל אישורי היציאה מהגטו מבוטלים, וכל היוצא יִיָּרֶה. למחרת כיתרה המשטרה הגרמנית את הגטו. עשרות יהודים נרצחו כבר בעת הריכוז. כיוון שלא הושלמה מכסת היהודים המיועדים להשמדה, במהלך הסלקציה הועברו לקבוצת המגורשים גם רבים מבעלי אישורי העבודה. בסריקות שנעשו בגטו התגלו מאות יהודים במקומות מסתור ונרצחו ברחובות בידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, ורבים אחרים צורפו למגורשים. באקציה זו גורשו לבלז'ץ כ-6,500 יהודים.
לאחר האקציה של ספטמבר ברחה קבוצת לוחמים מהמחתרת מהגטו ליער טוחוב (Tuchow), אך רוב חבריה נפלו בקרב עם יחידת ס"ס. שלושה מהם, ובהם שני פצועים, שבו לגטו והמשיכו בפעילות מחתרת. חברי מחתרת וקבוצות צעירים שנלוו אליהם יצאו גם לגבול הונגריה בניסיון למצוא בה מקלט, אך בדרך כלל לא הצליחו.
באוקטובר 1942 היו בגטו טרנוב כ-15,000 יהודים, ובהם יהודים מיישובי הסביבה שגורשו אליו. רבים נספו במגפת טיפוס הבהרות. בסוף אוקטובר 1942 הוגדל מספר השוטרים הגרמנים והפולנים לאורך הגדרות וליד השערים. כל אישורי היציאה האישיים בוטלו, ולעבודה מחוץ לגטו יצאו העובדים בקבוצות, תחת שמירה כבדה של שוטרים פולנים. רוב הניסיונות להבריח מזון לגטו סוכלו.
בתחילת נובמבר 1942, לקראת אקציה נוספת, ביקשו הגרמנים להשיב לגטו יהודים שהסתתרו מחוץ לו והודיעו שהמסתתרים רשאים להיכנס לגטו ללא עונש. ב-15 בנובמבר 1942 לפני הצהריים, אחרי שיצאו העובדים מהגטו לעבודתם, כיתרה משטרת העזר הפולנית את הגטו, ואנשי גסטפו ריכזו יותר מ-2,500 יהודים, קצתם ממקומות העבודה שמחוץ לגטו, וגירשו אותם לבלז'ץ. כמה מיושבי הגטו הצליחו להסתתר.
לאחר האקציה השלישית חולק הגטו לשניים: גטו A יועד למועסקים במפעלי הגטו ואורגן כמחנה עבודה שבו מגורים נפרדים לנשים ולגברים; בגטו B התגוררו כל הבלתי מועסקים, ושרר בו רעב כבד. המעבר בין הגטאות נאסר.
במחצית הראשונה של 1943 נהגו שוטרים גרמנים ואנשי גסטפו להתפרץ לגטו, לבדוק אישורי עבודה ולרצוח יהודים באקראי. באוגוסט 1943 הגיעו לטרנוב יחידות של המשטרה הגרמנית וקבוצות של משתפי פעולה אוקראינים ולטווים. כמו כן הגיע אמון גט (Amon Goeth), מפקד מחנה פלשוב (Plaszow). בתגובה התחדשה הכנת מקומות מסתור בגטו.
ב-2 בספטמבר 1943 הוצבו גרמנים ועוזריהם לאורך גדרות הגטו, מצוידים במכונות ירייה כבדות. הגדרות שהפרידו בין גטו A לגטו B הוסרו. חברי היודנרט והשוטרים היהודים נדרשו להודיע לציבור שתושבי הגטו יועברו למחנה פלשוב. רק מעטים הצליחו למצוא מסתור. כ-11,000 בני אדם, כמעט כל יושבי הגטו, רוכזו בכיכר מגדבורג (Magdeburg). כ-2,000 עובדים הועברו לפלשוב, וכ-7,000 גורשו לאושוויץ. מעטים נשלחו למחנה שבנייה (Szebnie). המאושפזים בבית החולים היהודי נרצחו באחת מסמטאות הגטו. כמה מהמפעלים ובתי המלאכה שהיו בגטו פורקו והועברו לפלשוב.
חברי המחתרת נלחמו בגרמנים בעת האקציה, אך איש מהם לא שרד. כמו כן היו כמה יהודים שניסו להתנגד פיזית לגרמנים ולעוזריהם.
בגטו הושארו כ-300 איש ואישה לאיסוף ומיון רכוש המגורשים. הם שוכנו בשני בתים וחיו שם בתנאים של מחנה עבודה. הצטרפו אליהם 400-300 מסתתרים שיצאו ממחבואיהם, אך מי שלא נמנו עם רשימת העובדים שולחו בסוף ספטמבר 1943 למחנה שבנייה, ורובם נרצחו ביער בדרך לשם. הקבוצה האחרונה שנשארה בגטו הועברה למחנה פלשוב בתחילת פברואר 1944.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog