המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין מלחמות העולם מנתה הקהילה היהודית בזמברוב כ-3,200 נפשות – כמחצית תושביה. יהודי זמברוב התפרנסו ממלאכה וממסחר. עם מוסדות הקהילה היהודית נמנו שני בתי מדרש, בית כנסת, ישיבה, חדרים, בתי ספר, בית עלמין וארגוני צדקה מסורתיים. בין מלחמות העולם גברה פעילותן של מפלגות ותנועות נוער ציוניות בעיירה.
הצבא הגרמני נכנס לזמברוב ימים מספר אחרי פרוץ המלחמה בספטמבר 1939. בעשרת הימים שהחזיקו הגרמנים בעיירה עד שנסוגו ממנה על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הם שדדו רכוש יהודים מכל הבא ליד. הסובייטים מינו יהודי, פישמן שמו, ל"קומיסר העיירה". תחת שלטונם אורגנו קואופרטיבים והולאמו מפעלים.
הגרמנים שבו וכבשו את זמברוב בסוף יוני 1941, כמה ימים לאחר תחילת מתקפתם על ברית-המועצות. הם החלו מיד בחטיפות לעבודת כפייה ובגזל רכושם של היהודים, והיהודים הצטוו לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד. על-פי דרישת הגרמנים נבחר יודנרט ובראשו הועמד גרשון סרברוביץ' (Serberovich). על היודנרט הוטל לספק עובדי כפייה ולשלם קנסות שהוטלו על הקהילה. היהודים הועסקו בתחזוקת תעלות הביוב והספקת המים, בטעינת ופריקת מטענים ובניקיון הרחובות. לאחר שהיודנרט הראשון לא עמד בדרישות, הוא הוחלף ביודנרט חדש של עשרה חברים בראשותו של גליקסמן. ראש שירות הסדר היהודי היה אלי הירש שיניאק.
באוגוסט 1941, שבוע אחרי מינוי היודנרט החדש, הוקם בזמברוב גטו שהוקצו לו שני רחובות בלבד. הגטו הוקף בגדר תיל וקובצו בו כ-2,000 יהודים. באקציה שנעשתה ביום הקמת הגטו הצטוו היהודים להתאסף בכיכר השוק. לאחר סלקציה הובלו כ-800 מהחסונים שבהם ועוד כמה מזקני העדה המכובדים ובהם הרב רגנשבורג (Regenshburg) ליער הסמוך לגלמבוקיה (Glebokie) ונורו שם.
בראשית ספטמבר 1941 הייתה אקציה נוספת, ושוב נעשתה סלקציה: הלא-כשירים לעבודה – ובהם קשישים ונשים הרות – הובלו ליער ליד רוטקי-קוסקי (Rutki-Kossaki) ונורו שם.
הנותרים בגטו הוסיפו לעבוד בעבודות כפייה ושכרם הועבר ליודנרט. היהודים נצטוו לשאת טלאי צהוב בצאתם לעבודה. בגטו שרר רעב כבד, אבל באמצעות סחר חליפין עוד היה אפשר להשיג תוצרת חקלאית מן האיכרים.
ב-2 בנובמבר 1942 הוחל בחיסול הגטו. אנשי משטרה גרמנים, בסיוע של גדוד מכבי האש הפולני בפיקודו של שליז'ווסקי (Slizewski), כיתרו את הגטו. יהודי זמברוב הועברו למחנה מעבר ואיסוף בקסרקטינים לשעבר של הצבא הרוסי; במחנה זה רוכזו 17,000-14,000 יהודים מנפת ביאליסטוק ומנפת ביילסק (Bielsk). כמה מהיהודים הצליחו לברוח בדרך, ואחדים מהם מצאו מחסה ביערות ובבקתות איכרים. רובם הוסגרו או הסגירו את עצמם.
בראש היודנרט במחנה הוסיף לעמוד גליקסמן. המחנה היה מוקף גדר תיל ובמרכזו עברה תעלת מים עמוקה. יהודי זמברוב לא נשלחו לעבודת כפייה מחוץ למחנה, ותנאי המחיה בו היו גרועים ביותר. התעללות ומגפות הפילו קרבנות רבים, והרופאים, ד"ר גרינוולד וד"ר פרידמן, והאחות הראשית מאשה סלוביק (Slovik) עבדו בחירוף נפש. תכנית התקוממות בסיוע המחתרת הפולנית לא יצאה לפועל.
לפני חיסול המחנה נרצחו בין 500 ל-800 חולים ונקברו. במחצית ינואר 1943 שולחו כל יהודי המחנה לאושוויץ.