בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בהטוון 541 תושבים יהודים, ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כשלושה אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה. הקהילה היהודית בעיר השתייכה לזרם הנֵאולוגי וקיימה כמה אגודות חברתיות ודתיות. בימי "הטרור הלבן" שלאחר מלחמת העולם הראשונה נרצח אחד מיהודי העיר.
בשנת 1942 גויסו גברים יהודים רבים לשירות עבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי. רובם הוצבו בחזית המזרחית, באוקראינה.
מיולי 1942, בהתאם לצו של סגן הממונה על המחוז ג'ולה סבו (Gyula Szabo), נאסר על היהודים במחוז לקנות מצרכים לפני השעה תשע בבוקר, אף שבשעה זו כבר אזלה הסחורה מהשווקים.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 מנתה הקהילה הנאולוגית של הטוון 450 נפשות.
המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך תקנות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-6 במאי 1944 פורסם צו בדבר הקמת מועצות יהודיות וריכוזם של יהודי מחוז הווש בגטאות, ובאמצע החודש הוקם בהטוון גטו: יהודי העיר נדרשו לעבור לגטו בשכונת לילי-טלפ (Lili-telep), ויהודי האזור שוכנו בבית חרושת לשעבר לרעפים.
ב-23 במאי 1944 נעשה חיפוש בכל בתי הגטו ויצאה הודעה שכל תושביו חייבים להתאסף למחרת בבוקר במקומות שנקבעו מראש ולהתכונן לפינוי. ב-27 במאי 1944 בבוקר החל פינוים בפועל של שני הגטאות בפיקודו של סרן מרטון זולדי (Marton Zoldi), ויושביהם הועברו לבית חרושת מקומי לסוכר ושוכנו בשני מבני עץ ריקים שנועדו לאחסון סוכר. לכל אדם הוקצה לשינה מקום ברוחב שבעים עד שמונים סנטימטר. בתחילה לא הייתה במקום כל צנרת, ורק לאחר זמן מה התקינו עובדי בית החרושת צנרת למים ולשירותים ארעיים. עד מהרה התרוקן המטבח הציבורי ממצרכים, ובמרכז השילוח השתרר רעב. במקום הופעל מעין בית חולים ועבדו בו רופאים ואחיות. ינו שבוק (Jeno Sebok) מונה לתפקיד הממונה על היהודים במרכז השילוח, ואחריו שימש בתפקיד יהודי מפסטו (Paszto) שכונה דיאק (Deak).
3,800 יהודים הוחזקו במרכז שילוח זה עד שגורשו לאושוויץ ב-12 ביוני 1944.
