בראשית המאה העשרים התגוררו בדריסה כ-2,800 יהודים – כשני שלישים מאוכלוסייתה. בימי השלטון הסובייטי היו יהודים רבים בעלי מלאכה, קצתם היו לפקידים, ואחדים – לאיכרים. בשל תהליכי העיור והתיעוש עזבו יהודים רבים את העיירה בתקופה זו, וערב פרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בה כ-800 יהודים שהיו אז כשליש מכלל תושביה. בעיירה פעלו מועצה יהודית ממלכתית ובית ספר יהודי שהתנהלו ביידיש.
הגרמנים כבשו את דריסה ב-3 ביולי 1941. נערך רישום של היהודים, והם נצטוו לשאת מגן דוד צהוב על הגב.
בסתיו 1941 רוכזו יהודי העיירה בגטו שהוקם ברחוב אחד שתושביו הבלרוסים פינו אותו. לאחר מכן רוכזו בגטו גם יהודים מעיירות אחרות בסביבה – וולינצי (Volyntsy), ז'ובנינו (Zhovnino), קוחנוביצ'י (Kokhanovichi) וינינו (Ianino). הגטו הוקף בתיל דוקרני והופקדה עליו שמירה של שוטרים גרמנים ובלרוסים. בגלל הצפיפות הרבה נאלצו מקצת תושבי הגטו להתגורר תחת כיפת השמים. יהודים צעירים נשלחו לעבודת כפייה; הם יכלו להסתובב בעיירה לאחר העבודה, אך חזרו לגטו ללון. תושבי הגטו לא קיבלו כל הספקת מזון מהשלטונות ונאלצו להשיג מזון במסחר עם התושבים המקומיים ואף בקיבוץ נדבות.
הגטו חוסל ב-2 בפברואר 1942; הגרמנים רצחו את תושביו, כ-770 בני אדם, בבית הקברות היהודי, ולאחר מכן העלו את הגטו באש.
