המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין מלחמות העולם חיו בדומברוביץ כ-3,000 יהודים – יותר מ-90 אחוזים מתושביה. הם התפרנסו ממסחר, תעשייה וממלאכה, מייצוא עצים ותבואה ומהפעלת טחנות קמח.
יהודי העיירה הסתייעו בכספי הג'וינט ובתמיכתם של קרובי משפחה שהיגרו אל מעבר לים. בדומברוביץ פעלו בנק יהודי ומרפאה של טא"ז. היו בעיירה גן ילדים, שני בתי ספר עבריים – של רשת "תרבות" ושל "יבנה", בית ספר ביידיש, חדר מתוקן, ישיבה קטנה ותלמוד תורה. מפלגות ציוניות והבונד קיימו פעילות שוטפת והפעילו ספריות ביידיש ובעברית. תנועות נוער ציוניות ארגנו קבוצות הכשרה של מאות חברים.
מספטמבר 1939 ועד יוני 1941 הייתה דומברוביץ נתונה לכיבוש סובייטי. ב-28 ביוני 1941, בעקבות פלישת הגרמנים לברית-המועצות, עזבו את העיירה כ-200 צעירים יהודים ועברו מזרחה עם נציגי השלטון הסובייטי.
הגרמנים כבשו את דומברוביץ ב-6 ביולי 1941. הם מינו יודנרט וחייבו את יהודי העיירה בני 14 ומעלה בעבודת כפייה ובנשיאת סרט שרוול שעליו מגן דוד.
במרס 1942 הוקם בעיירה גטו; רוכזו בו גם יהודי הכפרים שבסביבה, ובסך הכל 4,327 נפשות.
ב-26 באוגוסט 1942 רוכזו יהודי הגטו – להוציא קבוצות קטנות של צעירים שברחו ליערות – בכיכר השוק, ושוטרים גרמנים ואוקראינים הוליכו אותם לעבר תחנת הרכבת. כשנשמעו יריות מכיוון התחנה, החלו כ-1,500 מהיהודים לברוח. כ-200 מהבורחים נורו במקום, 800 גורשו לוויסוצק (Wysock) ורובם נספו שם, וכ-500 מהם הצליחו להגיע ליערות. ביום השחרור שרדו מהם רק כ-50, ביחידות פרטיזנים סובייטיות.
שאר יהודי דומברוביץ הובלו למחנה פולסקה (Poleska) שבסרני. מרביתם נרצחו שם ב-28 באוגוסט 1942, אך כמה מהם ניצלו בבריחה ההמונית מהמחנה.
בין מאי לאוגוסט 1942 ניסו צעירים יהודים מהעיירה להתארגן בתנועת מרי או לברוח. היודנרט, שחשש מנקמת הגרמנים, התנגד לכך ואף איים על הצעירים שיסגיר אותם לגרמנים. רק ערב האקציה של אוגוסט 1942 ברחו קבוצות ויחידים ליערות. הבורחים התארגנו בכמה קבוצות מחתרת והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות.