המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בביטן כ-1,200 יהודים – כשני שלישים מאוכלוסייתה. יהודי ביטן התפרנסו בעיקר ממלאכה ומסחר ונעזרו בארגוני סעד למיניהם. בביטן פעלו מפלגות ותנועות נוער יהודיות, ובכללן ציוניות, והתקיימו בה מסגרות חינוך מסורתיות. בעקבות כניסת הסובייטים לעיירה בספטמבר 1939 הולאמו או נסגרו עסקים פרטיים, ויהודים עברו לעבוד במסגרת קואופרטיבים.
הגרמנים כבשו את ביטן ב-28 ביוני 1941. כעבור ימים אחדים הוקם בפקודת הגרמנים יודנרט של 12 חברים בראשותו של הירש יודווסקי (Hirsh Yudevski). בראשית אוגוסט 1941 הובאו לביטן מגורשים מכמה עיירות. סמוך לאותה העת נרצחו שתי משפחות פליטים יהודים שהגיעו לביטן עוד ב-1939.
ב-29 באוגוסט 1941 חויבו יהודי ביטן לשאת טלאי צהוב. במהלך פברואר 1942 נשלחו כ-180 יהודים לעבודת כפייה במחנה העבודה בפוז'וויצ'ה (Puzewicze) ושהו שם עד ששחררו פרטיזנים את המחנה בסוף מאי 1942.
בתחילת יוני 1942 נצטוו יהודי ביטן לעבור לגטו ולגדרו, וכ-1,200 יהודים נדחסו ב-39 בתים. השטח הורחב הודות לשוחד ששילם היודנרט לגרמנים, אך למרות זאת שררו בגטו תנאים קשים ביותר. הוקם ארגון מחתרתי שארגן בריחות יהודים ליער.
באקציה שנעשתה ב-25 ביולי 1942 נורו למוות 840 מיהודי הגטו ליד הכפר זפולה (Zapole). בעקבות האקציה נמלטו מהגטו ליערות כ-500 יהודים. קצתם הצטרפו לפרטיזנים ואחרים הקימו ביער מחנה משפחות גדול. היהודים שנותרו בגטו רוכזו בארבעה בתים, ו-56 בעלי מקצועות נדרשים שוכנו בנפרד בבית חולים מקומי. באוגוסט 1942 נורו למוות מרבית יושבי הגטו, והעובדים המקצועיים נרצחו בחודש ספטמבר 1942.