המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו ברוז'ניו 388 תושבים יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כשישה אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, ואחדים היו בעלי בתי חרושת. יהודי רוז'ניו היו מאורגנים בקהילה נֵאולוגית. לקהילה היה בית ספר יסודי יהודי.
רוז'ניו, שהשתייכה להונגריה עד מלחמת העולם הראשונה, סופחה אחריה לצ'כוסלובקיה. בעקבות בוררות וינה הראשונה (2 בנובמבר 1938) חזרה העיירה לריבונות הונגריה. מהמפלגות היהודיות שפעלו בעיירה בין שתי מלחמות העולם הייתה "המפלגה היהודית" הגדולה ביותר, אולם רוב בני הנוער היהודים השתייכו לתנועות נוער ציוניות.
בשנת 1942, בעת הגירושים מסלובקיה, הגיעו לרוז'ניו פליטים יהודים רבים, והארגונים הציוניים המקומיים סייעו בידם.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. המנגנון המינהלי ההונגרי נשאר על כנו גם אחרי הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי צווים והוראות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-12 במאי 1944 הוקם גטו רוז'ניו לאורך רחוב אחד. הצעירים עבדו מחוץ לגטו ונדרשו לחזור ערב-ערב. כעבור ימים אחדים אולצו לעבור אל הגטו הצפוף גם היהודים מיישובי נפת-מחוז רוז'ניו ומספר התושבים בו הגיע לכ-800.
בראשית יוני 1944 הועברו תושבי הגטו למרכז השילוח בבית החרושת ללבנים במישקולץ (Miskolc) ומשם גורשו לאושוויץ בכמה טרנספורטים שיצאו בין 12 ל-15 ביוני 1944.