בלה סטולר
הונגריה
אווה דיאק:
תקציר מכתבה לשרי פרנץ
בודפשט, 24 בינואר 1946
(המקור בהונגרית. תורגם מאנגלית)
[...]
... כעת אספר לך את סיפור קורותינו בשנים האחרונות. במכתבי האחרון, ב-1942, כתבתי שהחוקים היהודיים נחקקו ואולי לעולם לא אורשה להינשא לבלה. חוץ מזה, חיינו היו שלווים. חיינו היטב ואהבנו זה את זה. עבדתי בחנותי, חנות לתיקון שטיחים, העסק הצליח ובלה זכה להכרה ולהערכה בתור כתב ספורט טוב (בעיתון פשטי הירלפ). חשבנו שהמלחמה לעולם לא תגיע אלינו וחיכינו לסיומה, כך שנוכל להתחתן.
ואז, ב-19 במרס 1944, פלש הצבא הגרמני וכבש את הונגריה. בדיוק חגגנו את יום השנה השביעי לחברותנו בקישקרש, שם היה בעלה של רוקסן שופט. לאחר יומיים, בבוקר נורא, נלקח אבא מהבית, והגרמנים כלאו אותו בתור בן ערובה. לאחר שבועות מעטים הצטוו כל היהודים לענוד טלאי צהוב. לא באמת סבלנו מכך: היו בעיות גדולות בהרבה. אני זוכרת את כל הצרות: איך פיטיו הוכה ברחוב, איך פחדנו מהמשטרה, איך לא העזתי להופיע עם בלה ברחוב, איך מכרים חששו בפומבי להראות סימן שהם מכירים אותנו, איך היינו צריכים לעשות את כל הקניות בין 11 לאחת בצהריים, איך לא הורשינו להשתמש בטלפון והיינו חייבים להשתמש בסוף קרון הרכבת החשמלית. מצבנו עדיין היה בסדר, אבל באזורי הכפר החלו הגירושים ומשפחתנו מפהרוואר נלקחה (חלקם שרדו). ביוני התפרסמו צווים לפיהם כל היהודים חייבים לחיות בבתים שמסומנים במגן דוד צהוב. בשלב זה נהיו החיים מסוכנים עבורנו, ואמי ואני התחבאנו. פיטיו היה בעבודת כפיה מטעם הצבא בטרנסילבניה, בתנאים קשים מאד. בלה השיג מסמכים מזויפים לכולנו ולקח את אמא למישקולץ ל"חופשה". היא נשארה שם עד ספטמבר, כשאבי שוחרר. התחלתי לעבוד עבור ברונית גרמנית בתור אומנת לשלושה ילדים באזור הכפרי בחבל דנובה-טיסה. היו לי חיים טובים; הם אהבו אותי, אני אהבתי אותם, והם לא ידעו שאני יהודיה. בלה סייע לכל משפחתנו במסתור, וכן לכל אחד שביקש ממנו: עריקים מהצבא, קומוניסטים ויהודים. הוא חי בסכנה מתמדת והיה עלול להיהרג בכל רגע. הוא ארגן התנגדות, הפיץ עלונים וכתב סיסמאות על הקירות בלילות. גיליתי כל זאת רק כשסופו קרב. עכשיו הוא הפך לגיבור לאומי, ובבית שבו נהרג יש לוח זיכרון. שמו מונצח באספות ובעיתונים. אבל אני כל כך שונאת "גבורה"!
אמשיך בסיפורי: בספטמבר שוחרר אבא, וכאשר ב-15 באוקטובר הכריז המושל הורטי על שביתת נשק, נמלט אחי פיטיו מגדוד עבודת הכפייה שאליו השתייך. משפחתו של הברון הגרמני ואני נמלטנו מהרוסים המתקדמים והגענו מהאזור הכפרי אל בודפשט. ב-16 באוקטובר השתלטה קבוצתו של סלשי (המפלגה הפשיסטית ההונגרית) על בודפשט, הקימה את הגטו וגירשה והרגה המוני יהודים מפשט. כל לילה הם לקחו קבוצות של גברים ערומים לגדת הדנובה וירו בהם אל תוך הנהר.
בנובמבר, סבתי (אם אמי), בת 75, אולצה ללכת לכיוון גרמניה במשך שישה ימים, בגשם ובקור. לא יכולנו לעזור לה. בלה אפילו לבש תלבושת של קצינים והלך למפעל הלבנים, שם היא הוחזקה מוקדם יותר, כדי להוציא אותה, אבל לא הצליח למצוא אותה. אנחנו יודעים שהנפש האומללה הזו הגיעה עד ג'ור, אבל איננו יודעים דבר מעבר לכך. או שהם ירו בה, או שהיא פשוט מתה בדרך. היינו משוכנעים שלא נצליח לשרוד במחבוא, אך באורח פלא הצלחנו לשרוד.
בחג המולד אחרי הצהריים עזב בלה את הבית והגיע לקבוצת המחתרת שארגן. הם ניסו להציל את מכונות הדפוס של פשטי הירלפ (עיתון יומי) מהגרמנים אבל בוודאי היתה הלשנה, ומשאיות מלאות פשיסטים הקיפו אותם חמש דקות אחרי שהגיעו, וכולם נהרגו. בלה נלחם במשך שעה וחצי עם רימוני יד ורובה. באותו ערב חיכיתי לשווא. באותו יום כיתרו הרוסים את בודפשט והמצור החל. הלכתי לחפש את בלה והתרוצצתי שבוע בנסיון לגלות מה קרה. הרחובות היו ריקים, חוץ מחיילים ורובים. כמובן שלא היו תחבורה או טלפונים, וכל הגברים, חוץ מהחיילים, היו במסתור. הפשיסטים השתוללו. חיפשתי אותו בנילשהז (מרכז פשיסטי) ובמשטרה עד שלבסוף הרמזים הובילו אותי לבית ברחוב קלוטילד, שם הוא נהרג. ...