משחק חייהם
סיפוריהם של חסידי אומות העולם שהקדישו את חייהם לספורט

תדיאוש גבטנר

פולין

תדיאוש גבטנר תדאוש גבטנר (חמישי מימין) עם קבוצת פולוניה, 1916 תדאוש גבטנר (עומד תשיעי משמאל) עם קבוצת פולוניה, 1917 גבטנר (יושב במרכז) עם חברי קבוצת פולוניה טקס זיכרון באוהל יזכור, יד ושם, 25 באפריל 1983.
משמאל: לודביקה אברהמר ובתה אלינה.
לודביקה אברהמר ובתה אלינה נוטעות עץ לכבוד גבטנר, יד ושם, 25 באפריל 1983 טקס נטיעת העץ לכבוד תדאוש גבטנר, יד ושם, 25 באפריל 1983 לודביקה אברהמר חותמת בספר האורחים של יד ושם אחרי טקס נטיעת העץ לכבוד תדאוש גבטנר, יד ושם, 25 באפריל 1983
תדיאוש גבטנר

משפחת גבטנר (Gebethner) היתה משפחה ידועת שם בפולין. גוסטאב אדולף היה מייסדו של אחד מבתי ההוצאה לאור הגדולים - "גבטנר את וולף" (Gebethner & Wolff). לנכדו, תדיאוש (Tadeusz), היו תחומי עניין אחרים. הוא הקים מועדון ספורט בשם אגודת הספורט "פולוניה", והיה הקפטן הראשון של קבוצת הכדורגל שלה. גבטנר שיחק בלמעלה מ-150 משחקים בתור מגן וקשר.

מועדון "פולוניה" משך את אהדתם של משכילים, עורכי-דין, סוחרים, אמנים ומשוררים, ובניגוד למועדונים אחרים בפולין, שיחקו בשורותיו גם בני מיעוטים אתניים שונים, כולל יהודים. ב-1925, כאשר נוסדה אגודת מכבי ורשה, היא הזמינה את "פולוניה" לטורניר כדורגל במסגרתו גברה קבוצתו של גבטנר 2:4 על קבוצת כדורגל שהגיעה מתל-אביב.

לאחר שגרמניה תקפה את פולין ב-1 בספטמבר 1939 התנדב תדיאוש גבטנר לצבא הפולני ונלחם בשורות החטיבה ה-102 של חיל הפרשים (Uhlans). לאחר תבוסת הפולנים נכלאו שבויי החטיבה בליטא. תדיאוש נמלט ממחנה השבויים והגיע לוילנה, שם מצא מקלט באחת מחנויות הספרים של "גבטנר את וולף". בוילנה גם החלה פעילותו המחתרתית, אותה המשיך גם לאחר שהצליח לחזור לוורשה, ואשר כללה, בין השאר, הצלת יהודים.

לודביקה אברהמר (Ludwika Abrahamer) ובתה אלינה, בת ה-12, הגיעו לוורשה בקיץ 1942 לאחר ששרדו את הטבח בסקבינה (Skawina) ליד קרקוב. הן נדדו בעיר, חסרות ישע וללא קורת גג. בייאושה פנתה אברהמר אל מכר ותיק, מנהל לשעבר ב"גבטנר את וולף". המכר, שלא יכול היה להציע מקלט עבורן, הפנה אותן לביתו של תדיאוש גבטנר, שהיה שותף בבית ההוצאה לאור. על אף שמעולם לא פגש אותן לפני כן, הסכים תדיאוש מיד לקבל אותן בביתו. מספר שבועות לאחר מכן, הצטרף אליהן בעלה של לודביקה, סולומון אברהמר, שהצליח לברוח מהמחנה בסקבינה.

תדיאוש גבטנר ראה בהצלת יהודים חובה אנושית. הוא ליווה את אברהמר אל המשרד לרישום האוכלוסין ותוך סיכון אישי רב, עזר לו להשיג תעודת זהות תחת שם בדוי. יתרה מזאת, כאשר אברהמר היה זקוק לניתוח דחוף בעינו, גבטנר הפעיל את קשריו במחתרת הפולנית על מנת למצוא לו מנתח שיסכים לבוא לדירתו ולבצע את הניתוח לאור נרות.

באחד הימים בשנת 1943, המשטרה הפולנית קיבלה מידע ממלשין ואסרה את משפחת אברהמר. גבטנר הצליח ברגע האחרון לשחד בסכום כסף גדול את השוטרים ולשחררם בטרם יועברו לידי הגסטפו.

בפברואר 1944, גבטנר ארגן עבור משפחת אברהמר מעבר להונגריה, שעד לפלישת הגרמנים נחשבה למקום בטוח יחסית עבור היהודים. משפחת אברהמר שרדה את השואה, ולאחר המלחמה עלתה לישראל.

בתור חבר במחתרת הפולנית וקולונל בצבא פולין, לחם גבטנר במרד הפולני באוגוסט 1944, והיה מפקד אחד מאזורי הלחימה ליד האוניברסיטה הטכנולוגית של ורשה. הוא נפצע קשה בקרבות. הרופאים ניסו להציל את חייו על ידי קטיעת ידו ורגלו, אך ללא הועיל. ב-14 באוקטובר 1944, תדיאוש גבטנר מת מפצעיו במחנה שבויים גרמני ליד מגדבורג (Magdeburg).

ב-21 באוקטובר, 1981, יד ושם הכיר בתדיאוש גבטנר בתור חסיד אומות העולם.

ב-2009 החליט אוהד קבוצת "פולוניה" בשם לוקאש חמיילבסקי (Lukasz Chmielewski), בן 26, לחקור את תולדות המועדון. הוא כתב ליד ושם ושלח תמונות של גבטנר שמצא במסגרת מחקרו. וכך כתב חמיילבסקי על גבטנר:

"תדיאוש גבטנר מהווה מופת לפטריוט, ספורטאי, ואדם והוא דוגמא לכל פולני, ובמיוחד עבור לאוהדי הכדורגל."