סיפורה של קהילת מונקאץ'
עיר יהודית למרגלות הקרפטים

בתקופת המלחמה החמירו הרשויות האוסטרו-הונגריות את הפיקוח על הגיוס. יהודים רבים ביקשו להתחמק מהשירות, שכן התקשו להקפיד על מצוות הדת בעודם משרתים בצבא. היהודים שגויסו נאלצו לשרת בסביבה זרה ועוינת, שעל פי רוב היתה גם אנטישמית – למשל, יהודים הואשמו בספסרות ובמסחר בשוק השחור. עם זאת, היו יהודים שראו בשרות הצבאי פתח להתאזרחות. בעיקר היו אלה מהגרים חדשים לקרפטורוס שביקשו אחיזה חוקית במקום.

בשנת 1915, באחד מימי השבת, קרב הצבא הרוסי למונקאץ’. הרבנים פסקו שעזיבה הינה משום פיקוח נפש - והיהודים ברחו מהעיר בעיצומו של יום השבת. אך הרוסים לא הצליחו לחדור לעיר, הסכנה חלפה והיהודים שבו למונקאץ’.

במהלך המלחמה הגיעו לקרפטורוס פליטים רבים מגליציה מוכת הקרבות, יהודים ושאינם יהודים. חלק מהפליטים היהודים הצליחו לבסוף להשתרש במקומותיהם ולהגדיל את הקהילות הוותיקות. בין המגיעים היו רבנים חסידיים ידועי שם, וביניהם האדמו"ר מבעלז והאדמו"ר מוויזניץ'. גם למונקאץ’ הגיעו פליטים רבים. מוסדות הקהילה, שביקשו לסייע לאלפי הפליטים היהודים, כרעו תחת נטל העול. רב הקהילה ואדמו"ר חסידות מונקאץ’, הרב חיים אלעזר שפירא, עמד בראש מפעל העזרה לפליטים שהוקם בעיר.

המלחמה גרמה סבל רב לכל יושבי קרפטו רוס. שליחי הג'וינט שהגיעו לביקור במקום ב-1919 מצאו אנשים רעבים, לבושי קרעים ומוכי מגפות. בדו"ח שכתבו מתארים נציגי הג'וינט את האזור היהודי במונקאץ’ כמזוהם וכמדגרה של מחלת הכולירה. תושב העיר המצוטט בדו"ח מספר ש"בכל רחוב של מוקצ'בו [מונקאץ’] יש רב 'מחולל נסים' עם מלוויו הגליצאיים."

בתום מלחמת העולם הראשונה התמוטטה האימפריה האוסטרו-הונגרית והוקמה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. המלחמה נמשכה בקרפטורוס לתוך שנת 1919 והחבל הפך למוקד סכסוך בין ההונגרים, הרומנים והצ'כים. מונקאץ’ עצמה חולקה באפריל 1919 לזמן קצר ביו הרומנים לבין הצ'כים, ובסופו של דבר סופח החבל לצ'כוסלובקיה. יהודי קרפטורוס, שעד אז הצליחו לשמר את אורח החיים המסורתי ומסגרותיהם הדתיות, נחשפו לתהפוכות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות גדולות.