בתים לילדים ניצולי השואה
"ילדותי האבודה"
בית הילדים באקואי, צרפת
"ילדי בוכנוולד" בחסות האוז"ה
ב-11 באפריל 1945 שוחרר מחנה הריכוז בוכנוולד בידי הצבא האמריקני. בעת השחרור היו במחנה כ-21,000 אסירים. 4,000 מהם היו יהודים, מהם כ-1,000 ילדים, בהם ילדים בני ארבע. בין הכוחות המשחררים היו הרבנים הצבאיים האמריקנים רוברט מרכוס והרשל שכטר, שהגיע למקום יום או יומיים אחר כך. סיפר הרב שכטר:
הגעתי לבוכנוולד. את המראות שנגלו לעיני והחרוטים עמוק במוחי ובלבי לא אשכח כל עוד אני חי. ... מראה הגיהינום שקרע אותי מבפנים. ... שאלתי, האם יש ניצולים יהודים. ... ראיתי שורה ארוכה של צריפים. נכנסתי לראשון. ... שם הם היו. שורות שורות של מדפי עץ מן הרצפה עד התקרה ועליהם שקי קש מצחינים. הייתי המום. פגשתי פנים אל פנים את המציאות המרה של הטרגדיה היהודית. הסתכלתי על האנשים וראיתי עיניים. ... הם היו רק עור ועצמות, מורעבים, כחושים. הם הסתכלו בי בעיניים מפוחדות, נרדפות, משותקות. הם לא ידעו איפה הם ומה קורה. ... באופן אימפולסיבי התחלתי לצעוק ביידיש: "שלום עליכם. יידן, איר זענט פריי [יהודים, אתם חופשיים]! אני אמריקני, אני רב!" ... הם הביטו בי, לא מאמינים למשמע אזניהם, ואני הבטתי בהם, לא מאמין למראה עיני. ... הלכתי מצריף לצריף וחזרתי על הדברים. ... האנשים האלה היו בשר מבשרי. ... אם אבי לא היה עוזב [את אירופה] בזמן, הייתי אני שם.
באחד מצריפי המחנה שנשא את המספר 66 מצאו המשחררים כמה מאות ילדים יהודים מפולין, הונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה. כולם היו בנים ששרדו כנגד כל הסיכויים בעזרתם של חברי המחתרת הבינלאומית בבוכנוולד, ביניהם כמה יהודים. הילדים היו במצב גופני ונפשי נורא. הודעה נשלחה למשרדי האוז"ה (OSE) בז'נבה – מצאנו כאלף ילדים יהודים בבוכנוולד. נא לדאוג לפינויים ללא דיחוי. אנשי האוז"ה - ארגון בריאות לסיוע לילדים יהודים בצרפת (Œuvre de Secours aux Enfants) - ארגנו את הוצאת הילדים שזכו לכינוי "ילדי בוכנוולד" והעברתם לצרפת, שווייץ ואנגליה.
צבי-הירש פלד היה בן 17 בעת ששוחרר מבוכנוולד. הוא היה בקבוצה שנסעה לצרפת. סיפר צבי:
לא הרגשתי תאוות נקם כלפי הגרמנים. ... לא הרגשנו את החורבן, אז ממילא לא הרגשנו את השחרור. כדי שנוכל להרגיש שחרור צריכים שיהיה רגש, אבל לא היה לנו בכלל רגש. לא היינו אנשים. ... היינו אז חולים. היינו חולים רוחנית וגשמית. הכל היה כואב – הידיים, הרגליים, כל הגוף היה כואב וגם הנפש היתה כואבת.
בבוכנוולד סיפק הצבא האמריקני לילדים טיפול רפואי, מזון וביגוד. כששוחרר המחנה נמצאו באחד המחסנים מדים גרמנים ואלה ניתנו לילדים במקום מדי המחנה המפוספסים שהיו גדולים ממידותיהם. רבים מהילדים רצו להגיע לארץ ישראל אך עקב מדיניות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל וסגר שעריו בפני יהודים, נאלצו לקבל את הצעת האוז"ה ולעבור לצרפת, שווייץ או אנגליה. ב-2 ביוני עזבה הרכבת את בוכנוולד בדרכה לצרפת ועליה כ-500 ילדים ובני נוער. הילדים הסתערו על הרכבת מחשש שתעזוב בלעדיהם. יחד אתם היו גם הרב מרכוס ומלווים מטעם האוז"ה. ד"ר רוול, אחד המלווים, סיפר: "לבושים היו בפיז'מות המפוספסות או במדי הנוער הנאצי, והם נראו כפראים". כשהרכבת עצרה בדרך, ירדו ממנה הילדים ובזזו מכל הבא ליד. הם חדלו מכך רק כשנאמר להם שהגיעו לצרפת. מרדכי פיליפ, אחד מהנערים על הרכבת, סיפר:
כשעלינו על הרכבת היינו רכבת שלמה רק של ילדים בליווי הרב מרכוס מהצבא האמריקני. הוא ליווה אותנו. ... והוא גם הזהיר אותנו לא לעשות נזק. אבל אנחנו היינו ילדים ואהבנו לעשות נזק. עצרנו את הרכבת לא פעם אחת, וירדנו לשדות. השדות היו מלאים בדברים טובים כמו דובדבנים וכל מיני דברים שלא ראינו במשך שנה שלמה. אז היינו קורעים את העצים ולוקחים עצים שלמים לתוך הרכבת בשביל לאכול.
קבלת הפנים הראשונית בצרפת היתה עוינת. האזרחים הצרפתים ראו נערים במדים גרמנים וחשבו בתחילה שמדובר בנוער גרמני. לכן נכתב על הרכבת באותיות לבנות בולטות: "מחנה ריכוז בוכנוולד – יתומים". לאחר ארבעה ימים הגיעה הרכבת לאקואי (Écouis) שבנורמנדי.
אקואי היה בית החלמה לחולי שחפת אותו העמידה ממשלת צרפת לרשות האוז"ה. במקום הוכנו כ-500 מיטות לילדים, אלא שרק כ-30 מהצעירים שירדו מהרכבת היו ילדים בני 12-8. מרביתם היו נערים וצעירים בני 26-13. הם לא חייכו, הם היו שתקנים, אדישים, מסוגרים וחשדנים, שיער ראשם רק התחיל לצמוח ומראם היה פראי. חלקם נטל מבית הילדים באקואי שמיכות, סדינים, כלי אוכל ובישול ומכרם תמורת מצרכים שונים. אם הבית היתה רחל מינץ, פעילת האוז"ה שטיפלה בילדים יהודים במסתור בתקופת המלחמה. הצוות המטפל עמד פעמים רבות אובד עצות מול הנערים. לאנשי הצוות לא היה מושג מה עבר על הנערים – על כך דיברו הנערים רק בינם לבין עצמם. לא תמיד היתה להם לשון משותפת. אלי ויזל (לימים חתן פרס נובל לשלום) היה בן 16 כשהגיע לאקואי. בהתייחסו לצוות המטפל, כתב ויזל:
סבורים הייתם שביכולתכם לחנך אותנו. אף הצעירים שבינינו ידעו שבעתיים יותר על ערכם של דברים, על אפסות החיים ועל הניצחון הברוטלי של המוות. לא הרשימו אותנו, לא גילכם ולא הסמכות שבידיכם. משועשעים וחשדנים התבוננו בכם. חשנו חזקים מכם. ... אובדי דרך היינו, חסרי מורשת, ונאמנותנו שמורה למתים בלבד. ... עדיין סגרה עלינו בדידותה של ילדות פצועה, אנוסה, מושפלת; שאיפתנו היתה להיות בנפרד. כל אימת שניסה מי מהעולם החיצון להתקרב אלינו גבהה המחיצה סביבנו. יחסנו אליכם היו סירוב מוחלט. לא רצינו לא בתמיכתכם, לא בהבנתכם, לא במבדקים הסוציו-פסיכולוגיים שלכם ולא בחסד שלכם. הופעתם בחיינו בטרם עת; עדיין שרויים היינו באבלנו.
(ילדי בוכנוולד, עמ' 3-1)
בין האנשים שהגיעו עם הילדים והנערים מבוכנוולד לאקואי היה המחנך היהודי לאו מרגוליס. מרגוליס היה אסיר בבוכנוולד במשך שש שנים. כל תקופת מאסרו הקפיד על קיום מצוות בכל תנאי ובכל מצב והאסירים רחשו לו כבוד רב. גם הילדים באקואי נתנו בו אמון. מרגוליס פנה להנהלת בית הילדים וביקש שיספקו להם מזון כשר. בצרפת שאחרי המלחמה שרר מחסור בכל, והיתה זו בקשה שקשה היה להיענות לה.
רחל מינץ, ילידת לודז' ומנהלת בית הילדים באקואי, למדה לפני המלחמה פדגוגיה חינוכית בברלין. בתקופת המלחמה פעלה רחל במחתרת להצלת ילדים יהודים באזור גרנובל. על הילדים שהופקדו בידיה בבית הילדים, אמרה:
הם היו קהילת ילדים, הראשונה מסוגה, שעליה התפישות הפדגוגיות הליברליות ביותר לא היו יעילות. הם הביאו איתם חוסר אמון עוין בבני האדם. לא משנה מי, כשמישהו היה מנסה ללטף את לחייהם, הם היו קופצים ונרתעים.
רבים הגיעו לאקואי לפגוש את הילדים והנערים ניצולי בוכנוולד. הניצולים נותרו אדישים לנאומים ולמחוות כלפיהם והמשיכו להסתגר. באחד הימים הגיע ניצול שואה מבוגר לפגשם. הילדים התיישבו על הדשא ואיש עמד לפניהם. הוא היה נרגש מדי ולא הצליח להוציא הגה מפיו. דמעות החלו לזלוג מעיניו. הילדים לא ראו זמן רב אדם מבוגר בוכה. משהו השתחרר בתוכם וגם הם פרצו בבכי. אחד הנערים סיפר: "הוא השיב לנו את נשמתנו. הוא החיה בנו את הרגשות שעדיין רחשו בקרבנו". בין המבוגרים שהגיעו לאקואי לפגוש את הילדים היו נציגי ארגונים יהודים אמריקנים שניסו לשכנע את הילדים לבוא אתם לארצות הברית ונציגים של ארגונים מקומיים שניסו לשכנע אותם להישאר בצרפת. סיפר פיליפ:
היתה לי אפשרות לנסוע לאמריקה והיתה לי אפשרות להישאר בצרפת. אבל המלחמה שלי עוד מהבית היתה לבוא לארץ ישראל. על זה לא יכולתי לוותר. ... רציתי לבוא לארץ ולא יכולתי יותר לשמוע את המילה ז'יד [מילת גנאי ליהודי]. את זה לא יכולתי לשמוע יותר. היה לי מספיק, ולכן החלטתי שאני בא רק לארץ.
ב-2 ביולי 1945 יצאה הקבוצה הראשונה מאקואי ובה כ-150 ילדים וכמה מלווים והפליגה על האנייה מטרואה בדרכה לארץ ישראל. לילדים היו רישיונות עלייה. בין היוצאים היה ילד בן שמונה, לולק – לימים הרב ישראל מאיר לאו ואחיו בן ה-17, נפתלי לאו (לביא). סיפר נפתלי:
כשרק התאוששתי החלטתי שאנו עולים לארץ ישראל. אף אחד מאתנו לא שקל לחזור לפולין, ליטא או הונגריה. בצרפת היו ניסיונות להשאיר אותנו שם ולהחיות את הקהילות היהודיות. ... הייתי בין אלה שנסעו לפריס וחיפשו דרך אל שליחי היישוב כדי להביא לידיעתם שישנם כ-500 ילדים ניצולים מבוכנוולד שברובם רוצים לעלות לארץ ישראל. ... ואכן שליחי היישוב הגיעו לאקואי ורשמו את כל מי שרצה לעלות. הם הקצו לנו 152 סרטיפיקטים מהמכסה של עליית הנוער שהיתה בידם. הגענו לארץ ישראל ב-15 ביולי 1945, וכאן התחילו החיים הנורמליים שלי.
בית הילדים באקואי תוכנן כתחנת מעבר זמנית, והנערים שהו בו בין ארבעה לשמונה שבועות. באוגוסט 1945 ננעלו שערי בית הילדים. כ-80 מהילדים הועברו לבית הילדים באמבלוא (Ambloy) שם זכו לחינוך דתי וסופק להם מזון כשר. בין המבוגרים שעברו אתם לאמבלוא היו מרגוליס ואחת המטפלות, גבי וולף-כהן, שכינויה היה "ניני". הנותרים פוזרו בבתי ילדים אחרים, הושמו במשפחות אומנה או התאחדו עם קרובי משפחה. בשנים 1948-1947 עזבו מרביתם את צרפת והיגרו לארץ ישראל, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.
ב-1990 יצא לאור הספר "ילדי בוכנוולד - ניצולים וקורותיהם", המביא את סיפורם של בתי הילדים לניצולי בוכנוולד בצרפת. את הספר כתבה יהודית המנדינגר-פייסט, שהיתה מנהלת בית הילדים באמבלוא ואחר כך עברה עם ילדי בוכנוולד לבית הילדים בטאברני (Taverny). את ספרה מסיימה המנדינגר בדברים על ניצולי בוכנוולד שהיו תחת השגחתה ואתם שמרה על קשר גם לאחר שבגרו:
כאשר ניסה מי מהם לתאר את הדברים, הוא נתקל באי אמון; והם הבינו שאין כל אפשרות להסביר את התופת ההיא. ... המכות והעינויים הפיסיים, הפגיעות באישיותם, ההשפלה שבמחיקת שמותיהם והפיכתם למספרים כבהמות, תחושת האשם על היותם בחיים בעוד יקיריהם נספו – כל אלה לא הותירו בהם יכולת לתת ביטוי לרגשותיהם, ואי יכולת זו לא פגה עד היום. ... ניני [גבי וולף-כהן] ואני לא יכולנו אז לשער את חומרת הטראומה. ... לא הבינונו עד כמה עצם הישרדותם היתה בלתי צפויה. ... בני גילם היינו בקירוב. ... קיבלנו אותם כפי שהיו, פשוט הענקנו להם את אמוננו, מבלי לכפות עליהם דבר. ... הרגשתי צורך לכתוב ספר זה כי אני גאה בהם, במה שנהיה מהם, מאומץ לבם ומגבורת רוחם.
(ילדי בוכנוולד, עמ' 181)