בית הילדים בזאקופנה, פולין
הילדים של לנה קיכלר

לנה קיכלר (במרכז) עם ילדי בית הילדים והמטפלות בזאקופנה. פולין, אוגוסט 1945

הבתים בזאקופנה ובראבקה היו כמעט מוכנים. ... כשאספנו את הרישומים של מאה ושבעים ילדי דלוגה, הבנו שאלה, בעצם, כמעט כל הילדים היהודים ששרדו ממאות אלפי היהודים באזור. מאה ילדים מתוך אוצר אדיר זה הופקדו בידי.

לנה קיכלר-זילברמן

לנה קיכלר לבית הולצר נולדה ב-1910 בוויליצ'קה (Wieliczka) שבפולין. היא למדה פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטת קרקוב, היתה מורה בתיכון יהודי בביילסקו ולימדה בסמינר למורים. בפרוץ המלחמה ברח בעלה אלברט ללבוב ולנה חזרה לעיירת הולדתה לשהות עם אביה שלא היה בכוחו לברוח. לאחר זמן מה חברה לבעלה בלבוב ונולדה להם תינוקת, מירה, שמתה זמן קצר לאחר הלידה. קיכלר חזרה לווייליצ'קה. באוגוסט 1942, בעת שילוח אלפי יהודים לבלז'ץ, ברחה קיכלר והגיעה לוורשה, שם שהתה בזהות בדויה. היא פעלה במחתרת, הבריחה תינוקות מהגטו והעבירה אותם למנזר. באחד הימים נחשפה זהותה היהודית, אבל היא הצליחה לברוח והגיעה לכפר אולחובק שבמזרח פולין. בכפר היתה אומנת לשתי ילדות והקימה בית ספר לילדי הכפר. היא שהתה במקום עד השחרור.

בקיץ 1945 הגיעה קיכלר לבית הוועד היהודי ברחוב דלוגה 38 בקרקוב כדי לחפש מידע על קרוביה. באחד החדרים ראתה עשרות ילדים יהודים, חלקם קטנים מאוד, במצב גופני ונפשי ירוד, והחליטה לפעול למענם. היא דאגה להקמת בתי ילדים בראבקה (Rabka) ובזאקופנה (Zakopane) לכ-120 ילדים, מרביתם יתומים. בעזרת צוות שארגנה ואותו ניהלה, טופלו הילדים והתאוששו.

נחום בוגנר (לימים ד"ר בוגנר, חוקר השואה) היה בן 11 עם השחרור. הוריו נרצחו בשואה, והוא נותר לבדו ושרד ביערות. ב-1946 כתב נחום בן ה-13:

עם שחרור לבוב נסעתי ללבוב, ואז הוקם בעיר "בית הילד". מיד הצטרפתי אליו ועם הזמן הצטרפו אליו עוד ועוד ילדים, ובהם יהודים. נקשרנו אלה לאלה. עם הזמן הגענו למסקנה שכאן אין לנו עתיד. הודות למאמצי הוועד היהודי של לבוב נסענו לפולין. בפולין הצטרפנו לבית הילדים של לנה קיכלר בזאקופנה, וממנו הצטרפנו לקיבוץ ילדים של תנועת "דרור" על מנת להשיג את מטרתנו הקדושה: לעלות לארץ ישראל ולעבוד למענה.

על המפגש הראשוני עם הילדים ברחוב דלוגה, סיפרה קיכלר:

 נשארתי לבדי עם כל הילדים. הם היו כחמישים, ואולי יותר מזה. וכי אפשר היה לספור אותם? הם התרוצצו על פני החדר כמטורפים. נתקלו זה בזה. הרביצו זה בזה וסחבו בשערות, ולאחר שפגעו, ברחו אל הפינות להתחבא. ... בפינה אחת היו מוטלות על הרצפה כמה שמיכות מלוכלכות, ובשמיכות אלה התחפרו הילדים והתחבאו, כמו בערמות הסמרטוטים לפני הסלקציה במחנה. ... עכשיו הקיפו אותי הילדים בידיים שלוחות ובעיניים רעבות וצעקו: "לאכול! תני מרק!" ילדה קטנה שרטה אותי מתחת לשמלה, בברכי, שרטה ומשכה את שמלתי וצעקה: "לי תני מרק!" ... פניתי אל הילדים ואמרתי: "בואו אלי, ילדים! נעשה מעגל, נשחק". אבל שום ילד לא שלח לי יד. ... לא היתה שום תועלת בזה שאנסה לשחק עם הילדים האלה. הם היו רעבים.
(לנה קיכלר-זילברמן, מאה ילדים שלי, 1961, עמ' 147-146)

הילדים הועברו לראבקה וזאקופנה. הבית בראבקה הותקף ממניעים אנטישמיים, והילדים הוברחו לבית אותו ניהלה קיכלר בזאקופנה. גם ממנו נאלצו בסופו של דבר להימלט.

יוסף פרבר, חייל יהודי שלחם בשורות הצבא האדום ושוחרר, היה מפקד ההגנה העצמית היהודית בבית הילדים בזאקופנה. הוא סיפר על הנסיבות שאילצו אותם לעזוב את המקום:

עמדנו יום ולילה ושמרנו על חייהם של היתומים היהודים. הסכנה גברה מיום ליום. הפולנים זרקו עלינו עלונים בהם איימו שיהרגו אותנו כמו שהרגו יהודים לא רחוק מזאקופנה בנובי טארג (Nowy Targ). ... זה יהיה גם גורלכם, כתבו. היינו חייבים לברוח משם.

קיכלר הבינה שמסוכן להישאר עם הילדים בזאקופנה, וצריך להוציאם מפולין. במרס 1946 עזבו הילדים את זאקופנה עם שחר, יחד עם לנה וצוות המטפלים. כמה מהילדים שאחד מהוריהם או שני הוריהם שרדו, נשארו בזאקופנה. קיכלר והילדים חצו את גבול פולין-צ'כיה והגיעו לפראג ומשם לצרפת, דרך גרמניה.

בתיה קרמיש (בובקר), אחת המטפלות בבית הילדים בזאקופנה, סיפרה על הגעתם לצרפת:

את הבריחה מימנה "אגודת ישראל". הילדים הובאו לעיירה ברביזון (Barbizon) ושם התנהלו חיי בית הילדים תחת שרביטם של האברכים. קיכלר התרוצצה ימים שלמים בפריס בחיפוש אחר אכסניה מתאימה יותר להשקפותיה. היא חששה שהילדים יישלחו לארצות הברית ולא לארץ ישראל. לכן יזמה בריחה נוספת, וביום שישי אחד בשעות אחר הצהריים, כשהשולחנות בחדר האוכל כבר היו ערוכים לסעודת ערב שבת, הגיעה ושתי מכוניות משא בעקבותיה. היא אמרה "מהר, מהר", והילדים עלו על המכוניות, והצוות גם, ויצאנו לדרך. האפוטרופסים שלנו עמדו כמו מאובנים. איש לא הוציא הגה. ... ומאותו רגע היינו בחסות האוז"ה (OSE). ... כעבור שבועות מספר עברנו לבלוויו (Bellevue). ... כאן התחילו חיים מסודרים, ולימודים שכללו את לימוד השפה הצרפתית.

על השהייה בבלוויו סיפרה דינה גמר-איתן (ציפר) שהיתה אז כבת שמונה:

שם מתחילים החיים. ... יש הרגשה כללית כאילו עברנו את כל התלאות, כאילו אף אחד כבר לא יכול להתנכל לנו. ... התחילו לדבר על ארץ ישראל. אני גם זוכרת שאמרו לנו שאנחנו עדיין לא יכולים לנסוע כי בארץ נמצאים האנגלים והם לא נותנים להיכנס. ... התחלנו ללמוד אלף בית, ממש התחלנו ללמוד לקרוא עברית. אבל עדיין דיברנו רק פולנית בינינו.

במהלך הזמן היו ילדים שמצאו קרובי משפחה ועזבו את הקבוצה. כמה מהילדים הגדולים עלו על האנייה "אקסודוס", ביניהם יוליאן גלעד-גולדמן, מקבוצת הילדים הגדולים שהגיעו עם קיכלר מזאקופנה לטירת בלוויו בצרפת. על ההחלטה לעלות לארץ ישראל, סיפר יוליאן:

החלטתי לבוא לארץ כיוון שבמשך כל התלאות האלה בפולניה, בגרמניה ובאירופה בכלל, למדתי דבר אחד: שמי שאוחז בנשק ניצל, לא נהיה קורבן, לא צריך לברוח, לא צריך להתחבא, ולא צריך לפחד. צריך לאחוז בנשק. זה נהיה אצלי איזה פטיש. רציתי להיות פייטר. ... הסיכוי היחיד שזה יהיה, היה בארץ ישראל.

באפריל 1949 עלתה לנה קיכלר עם כארבעים מהילדים על אנייה במרסיי בדרכם לישראל. מרבית הילדים שהגיעו יחד אתה נקלטו בקבוצת שילר. לנה התיישבה בתל אביב. לימים כתבה:

בדירתנו ברחוב הירקון, הסמוכה לחוף ימה של תל אביב. ... הדלתות פתוחות לרווחה. היום קבלת פנים בביתנו למאה הילדים שלי. זה עשר שנים שאני אתם, חיה את חייהם. היום, עשר שנים אחרי פגישתנו הראשונה, הם מאושרים ופוסעים בבטחה לקראת חייהם. איש לא יאמין שאלו אותם ילדים מוכים ואומללים שמצאתי בבית הוועד היהודי ברחוב דלוגה 38 בקרקוב. פלא השיבה המלאה אל החיים התרחש כאן תחת שמיה הכחולים של ארץ ישראל, כשזכו לחירות שרק מולדת יכולה לתת לבניה – חירות לשאת כנפיים.
(מאה ילדים שלי, 2004, עמ' 261)

לפני שעזבה את זאקופנה, התגרשה קיכלר מאלברט. בישראל נישאה למרדכי זילברמן ונולדה להם בת, שירה. ב-1959 יצא לאור ספרה "מאה ילדים שלי" שתורגם לשפות רבות ובהשראתו נעשה סרט הוליוודי באותו השם. לנה קיכלר הלכה לעולמה ב-1987.

בקולם

ניצולת השואה מרים-מירה ארליך (מירקה ברם) מספרת על שהותה בבית ועד הקהילה בקרקוב ובבתי הילדים בראבקה ובזאקופנה

ניצול השואה יעקב גוטרמן מספר על בית הילדים של לנה קיכלר בזאקופנה

ניצולת השואה זהבה איכר (סטפניה מורגנשטרן) מספרת על השהייה בבית הילדים של לנה קיכלר בזאקופנה