בית הילדים באפלדורן, הולנד
כפר הילדים "אילניה"

בספטמבר 1947 יצאה מבוקרשט שברומניה רכבת בחסות הצלב האדום ועליה 421 ילדים שנאספו מכל רחבי רומניה ומבתי יתומים, מלווים ב-37 מדריכים וארבעה מורים. הרכבת הגיעה דרך פראג להולנד. הילדים נקלטו בכפר הילדים "אילניה", באתר ששימש בית חולים יהודי פסיכיאטרי באפלדורן (Apeldoorn) שבהולנד.

בינואר 1943 שולחו לאושוויץ כל החולים יחד עם חלק מעובדי בית החולים. הבאת הילדים ואחזקתם במקום היתה ביוזמת עליית הנוער של הסוכנות היהודית, פרי שיתוף פעולה עם הג'וינט (AJJDC) והגופים הציבוריים של יהודי הולנד, ובאישור ממשלת הולנד. לאחר מספר שבועות הגיעו ל"אילניה" עוד 32 ילדים שהובאו מברלין להולנד ושהו קודם לכן בברנפלד. על האתגר בטיפול בילדים, בני 16-6, סיפר שמואל ראט, מדריך גורדוניה ב"אילניה":

לא היה נהיר לי האם אנו ברוכים בכישרונות לשאת באחריות החינוכית לילדים שנפרדו ממשפחותיהם או מקרוביהם, יתומים שחוו על בשרם את אימת השואה. היה לי ולחברי המדריכים ניסיון חינוכי בארגון ובהסברה בתנועת הנוער, אבל עתה ציפתה לנו עבודה מסוג אחר – להיות מופקדים על בעיותיהם היומיומיות של הילדים ולשמש להם כתובת יחידה במקום הוריהם או קרוביהם.

(אילניה-אפלדורן, עמ' 15)

זהבה הלמן (גולדי קופמן) מקבוצת הילדים של אגודת ישראל היתה בת שלוש-עשרה כשהגיעה ל"אילניה". סיפרה זהבה:

אחרי הגיהינום של המחנות באוקראינה והמוסדות ברומניה, הולנד היתה בשבילי גן עדן... הרגשתי שם כמו שמרגישים פה התינוקות בטיפת חלב. שקלו אותנו, בדקו אותנו וטיפלו בנו. ... לא היינו ילדים רגילים, אלא ילדים פליטי שואה, מלאים פחדים וסיוטים. בלילה היו ילדים בוכים וצועקים מתוך שינה. אפילו מרטיבים. עוברים ממיטה למיטה בשל הפחד לישון לבד, פחד מהחושך ופחד ממה לא? וכמה טוב היה לדעת שבקצה המסדרון ישנה אחות לילה. מיד כששמעה בכי או צעקות - כמו מלאך היתה מופיעה ומרגיעה, אפילו שלא ידעה לדבר בשפתנו. ... התפתחתי שם ואני חושבת שגם העצב ירד.

(אילניה-אפלדורן, עמ' 57; שמעון שכטר, כפר הילדים אילניה - סיפורי עלייה, עמ' 41)

השם "אילניה" ניתן לכפר הילדים על שם חורשת אילנות הבר בת 45 הדונם בה שכן. לילדים הוקצו שלושה מבנים למגורים מבין הביתנים הפזורים בחורשה וניתנו להם השמות "זרעים", "שורשים" ו"ניצנים", על שם חלקי האילן. הילדים והמדריכים חולקו על פי השיוך המפלגתי-תנועתי של התנועות שהרכיבו את "אילניה", תנועות בעלות אידיאולוגיות פוליטיות שונות: גורדוניה, הנוער הציוני, השומר הצעיר, אגודת ישראל, בני עקיבא, בית"ר, דרור הבונים איחוד ודרור הבונים פועלי ציון. הביתנים היו צפופים והילדים ישנו במיטות קומתיים. המטבח המרכזי נוהל על פי כללי הכשרות ובביתן נפרד הוקמו מרפאה ובית חולים. במרכז כפר הילדים היה אולם תיאטרון עם במה רחבה וכחמש מאות כסאות להצגות, התכנסויות וקונצרטים. מראשית קיומו של הכפר נשמר חופש מלא של החיים הפנימיים לכל תנועה תוך התחשבות הדדית ופעולות תרבות משותפות, כגון מקהלה, הצגות ועלון כפר הילדים. "התפילה אצלנו בבוקר התקיימה בד בבד עם המסדר של בית"ר", סיפר משה אבנרי, מדריך בבני עקיבא, שבט אילה א', שהתאכסנו בביתן ניצנים יחד עם חניכי תנועות בית"ר ואגודת ישראל.

במקום הוקם בית ספר. הפערים בין הילדים היוו אתגר לצוות החינוכי. היו ילדים שלא הספיקו כלל ללמוד וילדים שלמדו שנים ספורות. היו שדיברו רומנית בלבד, חלקם דיבר גם יידיש והילדים שהגיעו מגרמניה דיברו רק גרמנית. עברית ידעו מתי מעט ומורים מעטים ידעו עברית. גם במידת ההשכלה היהודית נבדלו הילדים. לאחר עריכת מבחן כללי חולקו הילדים לכיתות מ-א' עד ט'. הם למדו בשתי משמרות עקב מחסור במורים. לתלמידים הדתיים היו כיתות נפרדות. המורים הגיעו מרומניה, גרמניה ומקרב שליחים מארץ ישראל. את כפר הילדים ניהל שליח היישוב בנימין זוסמן ששימש גם כמורה. על לימודי העברית סיפר רובין ברנשטיין, מדריך בקבוצת בני זאב של בית"ר:

בהיותי חניך בית"ר ... נשאתי נפשי לכך שחניכי ידברו, יחשבו ויחלמו בעברית. על כן ביקשתי מהמורה [חנה אייזנשטיין] שתשתתף במסיבות שערכנו בלילות שבת ותקרא בפנינו פרקים מהספרות העברית. ... שמענו בצמא את פרקי הקריאה, שהיו מלווים בהסבריה המופלאים. תשורה זאת העניקה לנו המורה באהבה וברצון, למרות שבמשך השבוע עבדה בשלוש משמרות: כיתת בוקר וכיתת אחר צהרים לילדים, ובערב עד 11 בלילה – שיעור למבוגרים.

(בכל נפשה ובכל מאודה – לזכר המורה חנה אייזנשטיין-ברזילי, עמ' 111)

ארץ ישראל עמדה במוקד העשייה החינוכית-ערכית בבית הספר ובמסגרות התנועתיות. ביומן פעילות של קבוצת "בר כוכבא" של השומר הצעיר, המצוי בארכיון יד ושם, נכתב:

השמות מחייבים אתכם לעבודה רצינית וגדולה. אתם נושאים את שם בר ככבא – אחד הגיבורים ההיסטוריים הגדולים של עם ישראל. גדודכם הוא גדוד בני מצדה. השם הוא שם מבצר בו החזיקו היהודים מעמד עד טפת דמם האחרונה במרדם נגד הרומאים. תתחנכו ברוחם. הארץ זקוקה לחברים לעבוד, לחיות וגם ללחום.

ממשלת הולנד התירה לילדים לשהות בתחומה שלוש שנים, אך לאחר הכרזת העצמאות והקמת המדינה הוחלט להעלות לישראל את הילדים והמבוגרים שטיפלו בהם. יוסף ואלד בן השלוש-עשרה, חניך ב"אילניה", כתב ב-1948:

לכל עם בעולם יש ארץ משלו וגם לנו יש ארץ ואנחנו רוצים לחיות בה. לכן ישבנו ב"אילניה" שנה שלמה, כדי להתכונן לעלייה. עתה הגיע הזמן לעלות ארצה. מולדתנו מחכה לנו, כי יש לה צורך באנשים צעירים, ואנחנו עולים לבנות אותה. אין אנו מפחדים. אם נצטרך להילחם בשביל מולדתנו, נילחם. עד עכשיו נלחמנו בקשיים של החיים בגולה. מעכשיו נילחם בקשיים של ארצנו – ולזה יש טעם אחר. ואם, חלילה, נצטרך לתת את נפשנו, ניתן. בשביל זה אנו עולים ארצה.

באוקטובר 1948 עלו ילדי "אילניה" על האנייה "נגבה" בהפלגת הבכורה שלה מהולנד לחיפה כשהיא נושאת דגל ישראל. צוות צילום הולנדי תיעד את האנייה בנמל לפני ההפלגה. קטעים מהסרט מוצגים בתערוכה.

בקולם

ניצול השואה אליהו-יהודה פיינרו מספר על ההגעה לכפר הילדים "אילניה" באפלדורן, הולנד

ם "אילניה" באפלדורן, הולנד, אחרי המלחמה

ניצול השואה המוסיקאי יוסף ואלד מספר על שהותו בכפר הילדים "אילניה" באפלדורן שבהולנד אחרי המלחמה"

ניצולת השואה לאה רוזנפלד (מרלנה צודרוב) מספרת על שהייתה בכפר הילדים "אילניה" באפלדורן שבהולנד, אחרי המלחמה, וההגעה לישראל באנייה נגבה