שרה ויינברג (אדר): חניכת השומר הצעיר בכפר הילדים "אילניה"

הרדיפות האנטישמיות בסוצ'אבה החלו בשנת 1940, משנסוג הצבא הרומני מבסרביה ומצפון בוקובינה שסופחו לברית המועצות. מוסדות שלטון עברו מצ'רנאוץ לסוצ'אבה. היהודים הואשמו בכישלון הרומני ויהודים רבים נרצחו. בימי שלטון "משמר הברזל" החל טרור כנגד יהודי סוצ'אבה. רבים מהם נאסרו בעלילה שהם קומוניסטים. יהודים שהתפללו בבית כנסת שנמצא בו מעיל אדום לספר תורה נאסרו והובאו לבית דין צבאי. חלק מבניין הקהילה הוחרם וגם אחד מבתי הכנסת. יחידות צבא גרמני הגיעו למקום ויהודים נלקחו לעבודות כפייה בבנייה. ביולי 1941 גורשו אלפי יהודים מן הכפרים והעיירות שבסביבה. רבים מהם מצאו מקלט בבתי יהודים ובבתי הכנסת בסוצ'אבה והקהילה תמכה בהם. באוגוסט וספטמבר התגברו ההתנכלויות כלפי יהודים. נערכו חיפושים בבתיהם בעיקר בלילות ונאסר עליהם לצאת מהעיר או להפקיד חפצים אצל נוצרים.

באוקטובר 1941 גורשו יהודי סוצ'אבה דרך אטאקי (Otaci) לטרנסניסטריה והובלו לגטו מוגילב פודולסקי. ביניהם היו בני משפחת ויינברג. את הגירוש  מסוצ'אבה תיאר צבי ויינברג ביומנו:

בגִּזְרָה שלנו - קדחת הנסיעה בשיאה. אותה התמונה: צעקות היסטריות ויבב תינוק... ככל ששעת הפינוי התקרבה, התאספו הגויים לראות איך שהז'יד עוזבים. רבים שמחו "שהגיע הזמן להיפטר מהם". ... ואנו שאלנו את עצמנו באותם הרגעים "איזה רע עשינו להם, לאוכלוסייה הזאת שבחיקה חיינו כל כך הרבה שנים, מבלי שיהיה בינינו החיכוך הכי קטן, שהם שונאים אותנו כל כך?!" היו ביניהם גם כאלה שהצטערו בכנות על הפינוי שלנו. ... לצערנו הם היו מיעוט קטן. ... הפרידה מביתנו היתה עצובה מאוד. האישה והילדים פרצו בבכי. ... בתחנת [הרכבת ] יצקאן, טיפלה בנו המשטרה. השוטרים הראו לנו היכן לפרוק את המטען, ולעבור בין הדוכנים בהם היינו חייבים להירשם, ולהשאיר את התעודות ודברי-ערך. בשולחן האחרון היית חייב להשאיר את המפתחות של הדירה. ... ללא תעודות, ללא מעמד אזרחי, ללא שם, סתם ללא. מאותו רגע בעולם, היינו אפס. החלה העלייה לקרונות. בקרונות להובלת בהמות, מלוכלכים בזבל. ... התמונה הזאת של עלייה לקרונות, מלווה בצעקות ובמכות בקת הרובה, היא בלתי נשכחת. הם הביאו את כל בעלי המום של העיר, וזרקו אותם תלי-תלים בקרונות. ... חולים מבתי החולים וסנטוריומים (בתי החלמה), מנותחים טריים ללא כל השגחה רפואית, מטורפי העיר – לא דילגו על אף אחד. (צבי ויינברג, מזוועות טרנסניסטריה לחיים חדשים בקיבוץ מגן, עמ' 27-25)

זמן קצר אחר כך התארגנו יהודים מקהילת סוצ'אבה וביניהם הוויינברגים וברחו ממוגילב פודולסקי לגטו מורפה (Murafa). התנאים במקום היו קשים. המגורשים חיו בצפיפות, רעב וקור. עקב היעדר תנאי תברואה והיגיינה פרצה מגפת טיפוס שהמיתה רבים. מינה חלתה וקדחה מחום. בתה יהודית סיפרה:

היה חורף, היה קר נורא. אמא שכבה במיטה. היא היתה רזה כמו קרש ועצמות הלחיים שלה בלטו. אני הסתכלתי עליה וחשבתי שהיא כבר לא בעולם הזה. היא שכבה מבלי לזוז. אבא לא היה בבית אבל הוא ציווה שכל שעתיים אני אתן לה מים בכפית ואני הקפדתי לקרב את הכפית עם המים לשפתיים שלה ולתת לה קצת מים לשתות. היא היתה צהובה. ... לפנות ערב חזר אבא מהשוק עם ד"ר קניג. ... למחרת בבוקר אמא פקחה את העיניים והתחילה לשאול איפה אחיותי, שרה ומלכה. ... היא היתה מאוד חלשה. ... תוך שבוע היא חזרה לעצמה.

צבי נלקח מהגטו לעבודות כפייה ויוסף בן ה-11 עזר בפרנסת המשפחה. בגטו מורפה התארגן ועד והוקם בית תמחוי. צבי ויינברג כתב ביומנו:

יוני 1942. אני ממשיך לעבוד במחצבה. המשגיח שלנו – חית-טרף אוקראינית עם פרצוף של בן-אדם - עבד בשירותם של הנאצים והרומנים. היתה לו זכות על החיים או המוות של ארבעתנו שבהשגחתו. הוא אהב לעשן סיגריות זרות ואנחנו סיפקנו לו סיגריות; הוא היה מעשן ומכה ללא רחמים. ... יום אחד הוא פנה אלי: "דבאי פפירוס [תן סיגריה]!" אני עונה לו שאין לי. זה הספיק לו כדי לעורר עלי את רוגזו. סטירות לחי ומכות נפלו על ראשי ובלבלו אותי לגמרי. המשכתי לעבוד תחת מטר זה של מכות. מישהו מהקבוצה ניסה להגן עלי וגם הוא קיבל מכות. ... באותו יום גורלי עבורי, הוא ציווה לאחרים לנוח, אבל לא לי. ... והוא היכה אותי כל-כך, עד שאיבדתי את ההכרה. ... כאשר התעוררתי, מצאתי את עצמי בתוך סבך של צמחים, לשם זרקו אותי בפקודת החיה שחשבה שמתתי. ... שכבתי שם מעולף יותר מ-7 שעות. ... החברים בנו מעין אלונקה מענפי עץ, הניחו אותי עליה ובצורה כזאת הגעתי הביתה. (מזוועות טרנסניסטריה, עמ' 67-66)